#
יש תקופות בהן יש צורך בפטיש חמש קילו לפחות, כדי לצלוח. ככל שהזמן עובר נעשה לי יותר קשה. לצורך הזה יש לי כמה ספרי פנטזיה שמורים, שמחכים חודשים ואף שנים שיגיע זמנם להיקרא. אני כבר לא זוכרת למה קניתי אותו, אם קניתי או קיבלתי מתנה ("עברית" מפנקים מפעם לפעם את קוראיהם במתנות) אבל הגיע זמנו בגדול. רציתי עולם אחר מזה שאני מנסה ללא הצלחה להתרגל אליו בשנה וקצת האחרונה, וקיבלתי. כל מה שאני לא אוהבת בספרי פנטזיה מתקיים פה ועוזר לי להחליק למקום בו הרוע הוא רוע, הטוב הוא טוב, השקר הוא שקר ויש (גם) אמת. כלומר, פשוט ונקי ורחוק מהעולם האמיתי.

זה עולם שיש בו כל מה שמוכר: אצולה ופשוטי עם. עושר ועוני. ערכים, עינויים, שאפתנות. אינקויזיצייה, שתפקידה הוא כתפקיד הסקוריטטה, כלומר, לשמור על האינטרסים של המלך או על הפרשנות שלהם, ולעשות את זה באגרסיביות רבה, כולל עינויים ורצח. הנשים מטפחות חיוורון אופנתי, תסרוקות מורכבות, כיסויי ראש מוזרים ובוז כהתנהגות ראוייה. מלחמה מרוחקת מעניינת רק את הצבא. העולם הזה נמצא בדרגת ההתפתחות של ימי הביניים (בלי הדת) בערך. לכן, הם משתמשים בחרבות, חיצים, כידונים, למלחמות והרג. כלי נשק שהורגים יחידים, בזמן שאפשר היה להרוג כמה מאות או אלפים, כשתגיע הקידמה.
הדמויות מורכבות, מתוארות היטב, לכל דמות ייחוד משלה וזה ממש לא טריוויאלי בז'אנר הזה. כרגיל בז'אנר, הסיפור הוא ההכנה לעוד ספרים (זו טרילוגייה) המפתחים אותו. אני לא אמשיך להמשכיו, אבל בהחלט הסתקרנתי לדעת איך יתפתח הסיפור. במובן הזה אברקרומבי מצליח במקום שאחרים נכשלים, מבחינתי.

מה הרווחתי? כמה שעות שהצלחתי לא לחשוב על האומללות והדיכאון בהם אנחנו נמצאים בימים אלה. אקשן מעניין הצליח לגרום לי לקרוא, בניגוד לספרים שלא הצליחו. הספר התמודד בכבוד עם ריכוז מתפזר. לא טריוויאלי עבורי כעת.

התקציר עורר את סקרנותי, ובו כתוב כך:

בעולם קסום ורב דמיון, קוסם רטנן, ברברי קטלני, אציל יהיר ובחורה רבת מעללים יוצאים כדי לחפש...
לא קראנו את זה כבר?
הם בטח גם יוצאים להרפתקה מסתורית שתוביל אותם לאנשהו והאישיות שלהם דקה כמו קרטון. אולי יש גם איזה אדון אופל שמסתתר מאחורי הצללים. הם מדברים כמו שחקנים באופרת סבון גרועה. רוב הסיכויים שיש גם נבואה, ואיזה נער צעיר שחי בחווה ולא יודע מיהם הוריו האמיתיים ובטח יהיה גם איזה מגדל קסום, הרבה קרבות וקנוניות, ולא מן הנמנע שגם כמה כדורי אש יתעופפו פה ושם.
הגיע הזמן למשהו אחר. אם אתם אוהבים את הפנטזיה שלכם מציאותית, אכזרית ועם הומור שחור ומעדיפים שהטוב והרע יהיו תלויים בנקודת המבט שלכם, כמו בעולם האמיתי, הגעתם למקום הנכון.
לוגן תשע-אצבעות, ברברי נודע לשמצה, הסתבך בסכסוך אחד יותר מדי. קפטן ג'זאל דאן לותאר לא מטריד עצמו בשום דבר מסוכן יותר מרמאות בקלפים ומחלומות על תהילה בזירת הסייף. האינקוויזיטור גלוקטה היה שמח לראות את ג'זאל שב הביתה בארון, אך גלוקטה שונא את כולם באופן שווה.
אל הקלחת הזו נכנס באיאז, קשיש קרֵח רע-מזג, שלשירותו עומד שוליה אומלל. הוא עשוי להיות ראשון המגים או מתחזה מרהיב, אבל כך או כך, המפגש בינו ובין לוגן, ג'זאל וגלוקטה יהפוך את חייהם לקשים עוד יותר.

**

מה הובטח לנו? ספר פנטזיה מציאותי, אכזרי, עם הומור שחור ובעיקר משהו שהוא לא כמו כולם.
מה קיבלנו בפועל? ספר פנטזיה סבבה למדי. לא מהרעים שקראתי, אבל גם לא מהמבריקים שבהם. להגיד שנפלתי בגלל המיוחדות שלו מהכיסא? לא מאוד (חוץ מהעובדה שהעולם לא מאוד קסום ורב דמיון, הטוב והרע לא ממש תלויים בנקודת המבט שלנו אלא מוצגים באופן די מוחלט ואין כל כך הרבה הומור שחור, אם בכלל).

הלהב עצמו הוא הספר הראשון בסדרת החוק הראשון, ומורגש מאוד שהוא ספר ראשון בסדרה. הוא לא עומד בפני עצמו, ובעיקר מרגיש כמו פרילוג מאוד ארוך שנועד להסביר את המסע שיגיע לפתחנו בספר הבא.

אז אמנם גב הספר הבטיח קצת יותר ממה שהספר הזה מקיים (כי לא תרגישו ציניות, אפלה וקשיחות בוקעים משום דף), אבל יש לו כמה נקודות זכות לא רעות בכלל.

הראשונה, העולם. אחד הדברים שאני פחות אוהב בספרים זה אקספוזיציה ארוכה מידי ומייגעת על העולה הכה מיוחד אליו אנחנו נכנסים. מצד שני, גם חוסר פירוט הוא בעייתי, ולכן קשה מאוד למצוא את האיזון בין השניים. בלהב עצמו יש את האיזון הזה. מצד אחד הסופר זורק אותו ישר אל תוך העולם, ונותן לנו לגלות את התרבות במהלך הספר, אבל מהצד השני הוא לא מפקיר אותנו לחלוטין וכן יש הסבר על העולם והדמויות והפוליטיקה.

השנייה,עומק הדמויות. ליצור כמה דמויות ראשיות מוצלחות זה הישג ראוי, אבל אני מאוד אוהב סופרים שיודעים לתת עומק לדמויות המשנה באמצעות משפטים בודדים, שיכירו לנו עוד צדדים בהם. אז על חלק מהדמויות ג'ו מצליח לעשות את זה וזה מוצלח (למשל החבורה של לוגן או מייג'ור ווסט), אבל בהחלט יש לא מעט דמויות רקע שטוחות.

ואם כבר אמרתי משהו על דמויות ראשיות, אז הנקודה השלישית והכי משמעותית היא לוגן וגלוקטה, שהן פשוט שתי דמויות מצויינות. מלאות עומק, מורכבות ומעוררות הזדהות (ובחילה), במיוחד גלוקטה. שהסופר הצליח לתאר אותו בצורה מזעזעת מאוד כדי שנפחד ממנו ולא נרצה כלל לפגוש אותו בסמטה חשוכה או בכלל, אבל גם מאוד אנושית ומובנת. מאוד אהבתי אותו.

העלילה עצמה לא מאוד מרתקת, כי לא קורה המון, אבל היא מספיק מעניינת ומסתירה פרטים על מנת שארצה להמשיך הלאה.

קשה לי להגיד אם באמת אהבתי אותו, כי כרגע זה היה ספר חביב מאוד, עם שתי דמויות מצויינות וכתיבה טובה, שגורם לי להמשיך לקרוא את הסדרה. רק אחרי הספרים הבאים באמת אפשר יהיה לגבש דעה מוצקת יותר על הסדרה, אז אשתדל לעדכן.

****





למרות שהספר הזה לוקה בנקודות הדמיון (או חוסר דמיון) האוויליות והמוכרות לעייפה מכמעט כל ספר פנטזיה שנכתב מטולקין ועד ג׳ורג׳ מרטין (אבירים, טירות, חרבות, ימי הביניים בעולם-דמוי-כדור-הארץ, קצת קסם וכל זה), אני חייב להודות שבמהלך הקריאה לא יכולתי שלא להישבות בקסמיו, מאחר שאברקרומבי (שם נפלא) מצליח לצאת מהשטאנץ הצפוי ביותר מדרך אחת, ובכך לטפס לליגה של הגדולים וגם לשוות לעצמו סגנון ספרותי משלו, משימה לא פשוטה לנוכח האינפלציה הגואה בספרות פנטזיה, אה, מעאפנה.

קודם כל, הוא לא מסביר. או יותר נכון - הוא לא טורח להסביר. איפה אנחנו נמצאים? באיזה מין עולם? מה הגיאוגרפיה שלו? ולמרות ימי הביניים - מתי זה קורה? האם זו היסטוריה חליפית?
בניגוד לספרים אחרים בז׳אנר, אין אפילו מפה בעמוד הראשון, ולמרות השמות המקומות הכמעט-מוכרים (אנגלנד, למשל) הדברים מתבררים לאט לאט, בקמצנות, ואיכשהו זה דווקא נעים לא לדעת מה בדיוק קורה בצפון או בדרום, איפה יש הרים ואיפה קר או חם או מדברי, ואפילו לא ממש מי הרעים ומי הטובים. אין רע-אולטימטיבי, וגם לא טוב-אולטימטיבי. ווינטר איזנט קאמינג.
ככה גם יש פנאי להתמקד בדמויות הלא-שגרתיות (שלמרות מספרן הרב-יחסית אינן דורשות התעמקות וזיכרון צילומי של אלף שושלות). יש משהו כמו ארבע או חמש דמויות עיקריות ועוד לא מעט דמויות משנה, אבל מאוד לא קשה לזכור אותן ולהבין מה קורה בכל שלב בסיפור, הודות למינונים מדוייקים של פעולה וחוסר פעולה, פרקים דחוסים ולא ארוכים, וחיסכון מבורך ב״פילרים״ לא רלוונטיים או משמימים על פוליטיקה ומיתוסים היסטוריים. הדמויות עצמן עגולות, חורגות בהרבה מהצפוי אפילו מאנטי-גיבורים, מלאות בפגמים, לא חזקות-מאוד או בלתי מנוצחות, לא מנסות לשאת-חן ולא דופקות חשבון, ואין תחושה שהן עומדות להיות חלק מנבואה עתיקת יומין או למצוא את ייעודן בעולם. הן אפילו לא מיוסרות במיוחד, לפחות לא בצורה הרגילה. יש בזה משהו מרענן מאוד.

וכמובן - הכתיבה. הדימויים, המיעוט המכוון בתיאורים ליריים דקיקים ובמחשבות עמוקות על העולם. הכול גס, קצר, ותכליתי. גם אם לכתיבה כזאת יש תוצרי לוואי משל עצמה (כמו למשל הצורך האובססיבי להגעיל או לטלטל את הקורא בתיאורים אלימים במיוחד א-לה-ג׳.ר.ר. מרטין או שימוש תכוף להחריד במילה ״מרופש״), היא עדיין מצליחה להפתיע בפנינים כמו לדוגמה המשפט: ״נשיקה אחת, וכל נחישותו נזלה ממנו כמו שתן מתוך סיר לילה שבור״. אחחח. את זה לא תוכלו למצוא ב״הארי פוטר״, וגם לא בספרים של ברנדון סנדרסון.

אחלה למבוגרים ברוחם או בגילם, שכבר קראו פנטזיה, קנו את החולצה ומחפשים משהו קצת אחר.


****

הספר"הלהב עצמו" מאת ג'ו אברקרומבי הינו הכרך הראשון בטרילוגיית "החוק הראשון". שם הספר נגזר מתוך הציטוט "הלהב עצמו מעורר לאלימות" (הומרוס). עלילת הספר הינה מרתקת ועוסקת, כדרכם של ספרי פנטזיה, בעולם מלא קסם ודמיון, אולם כפי שעשה ג'ורג' ר. מרטין בסדרת "שיר של אש ושל קרח", בחר אברקרומבי לכתוב סיפור מציאותי, אכזרי ומלא הומור שחור. הטוב והרע, כמו בחיים, הם שאלה של פרספקטיבה. ממלכת ה"איחוד" (בת דמות של אימפריה אירופית בימי הביניים והרנסנס) נתונה במצב של אי לוחמה עם האימפריה הגורקולית (הדומה דמיון רב לאימפריה העות'ומנית) מדרום ועם שבטי הברברים הצפוניים (אשר הינם בני דמותם של הברברים והוויקינגים). מצב זה עתיד להשתנות. גיבוריו של הספר הינם לוגן תשע-אצבעות (בשעתו נכרתה אחת מאצבעותיו ביד שמאל), ברברי נודע לשמצה מן הצפון המכונה "תשע הקטלניות" חובר לבאיאז, קשיש קרֵח רע-מזג, שלשירותו עומד שוליה אומלל. באיאז הינו גדול המכשפים וראשון המגים. יחדיו יוצאים השלושה לעיר אדואה בירת ממלכת "האיחוד". שם מתאמן באותה עת קפטן ג'זאל דאן לותאר לתחרות הסייף השנתית. דמות נוספת, אולי המרתקת ביותר, היא זו של האינקוויזיטור סנד דאן גלוקטה, בעברו קולונל בחיל הפרשים והסייף המהולל ב"איחוד", וכעת נכה מן המלחמה באימפריה הגורקולית. הנכות הפכה את גלוקטה לציני ומריר. בעוד ג'זאל נקרע בין הכנותיו לתחרות ואהבתו לאחותו הצעירה של חברו הטוב, מוצא עצמו גלוקטה בסבכי תככי חצר המלכות ומועצת השרים הסגורה. בואם של באיאז, לוגן והשוליה לאחר מסע מפרך והמפגש בינם ובין ג'זאל וגלוקטה יהפוך את חייהם לקשים עוד יותר ויוביל אותם למסע הרה סכנות.

הספר כתוב בצורה קולחת ותרגומו של חגי אברבוך הוא מעולה. מומלץ בחום רב!!!!

הכריכה של הספר משכה אותי. גבר עם מבט רצחני בעיניים, אין טיזר טוב מזה עבור ספר פנטסיה.
מה שמפריע לי בספרי פנטסיה אפית, זה שהם לרוב שכפולים של עצמם. שוב ממלכה בסגנון ימי הביניים, שוב פוליטיקה ותככים בין נסיכים בארמון, שוב מכשפים, שוב קסם...
אז גם הספר הזה הוא עוד שכפול כזה, אבל... הוא פשוט טוב!
אז כן, אין כאן יותר מדי חידושים. הסיפור, שיש לציין שמתפרס על פני טרילוגיה, כשזה הספר הראשון, מתרחש בממלכה בסגנון ימי הביניים, המכונה 'האיחוד'. הממכלה הזו היא למעשה המעצמה הגדולה של העולם בו היא קיימת, והיא בעצם מעין ברית של כמה מדינות, כאשר ברור שהמדינות אינן שוויוניות, חלק בעלות מעמד גבוה יותר בתוך האיחוד, וחלק פחות. ולאיחוד יש אויבים - מצפון - שבטים ברבריים שחיים באזור מושלג ומזכירים את הויקינגים, ובדרום ממלכה מדברית שמזכירה מעט תרבויות ערביות במזרח התיכון.
העלילה מתקדמת באמצעות מספר דמויות, שמפוזרות כל אחת באזור אחר בשטח הגאוגרפי העצום הזה. יש כאן בעצם ארבעה גיבורים עיקריים:
גלוקטה - אינקוויזיטור שמתגורר בעיר הבירה של האיחוד. בעברו היה לוחם דגול, אך נלכד בידי האויב, עבר עינויים והיום הוא שבר כלי, ועובד בלענות אנשים אחרים. הוא דמות מאוד מורכבת, חסרת מניע, יש לציין - הוא כל הזמן אומר שמבחינתו מוות זה לא דבר נורא.
ג'זאל - בן אצולה מפונק ונאה, מיזנטרופ, נרקסיסט ושוביניסט.
לוגן - ברברי מהצפון. בתחילת הספר הוא דמות די קלישאתית בסגנון קונאן הברברי, אבל מקבל הרבה יותר עומק ועניין ככל שהספר מתקדם.
באיאז - מכשף עם עוצמת כישוף אדירה. נראה כמו קצב ולא כמו מכשף. נרקסיסט ודי רודף שררה וכוח.
אחד הדברים היחידים בספר שהפריע לי, הוא העובדה שכל הגיבורים הראשיים הם גברים. אם נשווה למשחקי הכס לדוגמא, שם העלילה רוויה בדמויות נשיות, כאן יש הרבה מאוד דמויות משנה, ורק שתיים הן נשים. אחת מהן דווקא ממש ריתקה אותי, וחבל שהיא מופיעה מעט מאוד לאורך הספר, אם כי נראה שהסופר בונה עליה לשמש כדמות משמעותית ביותר בספרים הבאים.
העלילה נעה בעצלתיים בין משחקי פוליטיקה ותככים לבין סצנות אקשן וקרב. למרות אורכו, הספר קליל בסך הכול, התיאורים מאוד גרפיים וברורים. הוא לא יומרני, לא מנסה להעביר כאן איזו אג'נדה אלא סתם לתת סיפור טוב, וזה באמת סיפור טוב.
גם אין כאן ממש חלוקה בין טוב ורע. כל הדמויות נצלניות ובעלות אינטרסים בדרכן.
בקיצור - ספר טוב, הצליח די מהר לשאוב אותי לתוך העלילה. הפרק הראשון נפתח עם לוגן, הברברי הקלישאתי, ואני מודה שדווקא הוא לא ממש עשה לי את זה, אבל בפרקים הבאים הסיפור מקבל תנופה ועניין.
מספיק מעניין אותי כדי שאחפש את הספרים הבאים (לא יודעת אם תורגמו לעברית).

לוגן תשע-אצבעות ברברי בעל מוניטין רווי-דם. שומע שבאיאז מחפש אותו, ומכיבן שאין לו משהו טוב יותר לעשות הוא מכלית לפגוש את המג המפוקפק.
באיחוד האינקוויזיטור גלוקטה מבלה את ימיו האומללים, בלחשוף מזימות, לענות שבוים, לנשק טבעות, (והכי גרוע)לעלות מדרגות וכמובן לחייך.
בזמן שקפטן ג'זאל דאן לותאר האציל מתאמן בהכנה לתחרות הסייף הגדולה.
"הלהב עצמו מסית למעשי אלימות."
"עלינו לסלוח לאויבינו, אך לא בטרם עלותם לגרדום."
"טיעונם האחרון של מלכים."
נישמע ניפלא נכון, אז לא זה לא.
הדמויות חרא, ומי לא חרה, בכול זו חרא או יהפוך לחרא, מה גם שהעולם חרא.
אל תבינו לא נכון. הדמויות טובות זו האישיות שלהן שחרא.
אז כן הספר טוב, מרענן אפילו, הכל רע וכמעט אף אחד לא טוב.
הכתיבה סבבה, העלילה מעניינת וכך גם הדמויות. רק מה שהשפה לדעתי מלוכלכת מדי.
אז זו דעתי ואזהרתי הספר לא לחלשי הלב.
ראו הוזהרתם.

לקח לי זמן להגיע לספר הזה, לוקח זמן להחליט לקרוא טרילוגיה כי אתה יודע שזה הולך לקחת הרבה זמן לקרוא ולא תמיד אתה יודע האם זה יתפוס אותך, אבל מהרגע שעשיתי את ההחלטה אני ממש לא מצטער. נהפוך הוא, אני מאוד שמח שהחלטתי לקחת טרילוגית פנטזיה איכותית כמו זו דווקא בתקופת החגים.
הסיפור מתרחש בעולם ימי-ביניימי עם אבירים וקוסמים וכל העניינים הרגילים, והעלילה בהחלט מעולה ומעניינת אבל הספר הזה הוא לא סתם פנטזיה רגילה, הוא משהו קצת אחר, משהו מבוגר, עמוק, מלא בעולמות חבויים של דמויות עם עומק וסיפורי חיים עשירים. זה משהו שעושה את ההבדל, זה משהו שנותן נפח נוסף לקריאה שגם ככה כנראה שהייתי נהנה ממנה, וגם ככה הייתי מגיע אליה מהמדף מתישהו. הכתיבה בספר הזה היא נפלאה, והתרגום המצוין גם מוסיף להנאת הקריאה, אבל מה שבאמת סוחף הוא ההשענות של העלילה על משהו פנימי שמתרחש אצל הדמויות.
אברקרומבי כותב נפלא והוא מכניס אותנו לעולמה האישי של כל דמות, הוא מספר לנו תוך כדי העלילה הרצופה הרפתקאות מדהימות על המחשבות והרגשות של הדמויות, והשילוב הזה שנעשה בידיו האמונות של אברקרומבי מעלה את הספר למשהו שסוחף אחריו את הקורא ברוב כוח. מעבר לזה שלא בא לך לעשות הפסקה כי אתה כבר מת לדעת מה הולך לקרות בעמודים הבאים, לא משנה איפה אתה עוצר, כשאתה חוזר, מיד אתה מגיע שוב למתח ולאקשן הנפלא של העלילה. השפה של אברקרומבי מצד אחד עשירה וגבוהה ומהצד השני מאוד מבוגרת, מלאה בביטויים בגובה העיניים שכאילו לא משתלבים בתיאורים אבל בעצם הופכים את כל הסיפור למשהו יותר אמיתי.
הסיפור מסופר מנקודת מבטן של כמה דמויות ראשיות, והעלילה נרקמת בין סיפורי החיים של הדמויות ביחד, וכשכל זה מתרחש בעולם פנטזיה מלא וגדוש כמו של אברקרומבי זה הופך את הספר לחווית קריאה אדירה.
תהנו...

נראה היה לי כי ספרי הפנטזיה למיניהם (למבוגרים בעיקר) מיצו כבר את עצמם לעייפה. הם או שטחיים, או מטורפים או שהם משדרים תחושה שהיית שם כבר ורק השמות התחלפו. מבחינה זו טרילוגיית החוק הראשון של ג'ו אברקרומבי היא בהחלט שונה ומרעננת.
הטרילוגיה מתחילה מאיזשהו מקום באמצע, בלי לנסות להסביר מה היה קודם, ובזה היא בהחלט מאתגרת את הקורא. היא גם מסיימת בסוף הנראה מעגלי אבל כזה שנותן פתח להמשך. האלמנטים המרכיבים את היצירה הם ראליסטים למדי עם נגיעות קסם מתבקשות במינון מספיק ומספק. הסיפור בעיקרו לינארי אך מתנהל בכמה מסלולים ההולכים ומשתלבים זב"ז.
דמות המפתח לדעתי היא המפקח גלוקטה האינקויזיטור. זוהי דמות מבחילה של איש אכזר ללא עכבות אך היא מעוררת בכ"ז סימפתיה והזדהות של הקורא. הסופר יוצר את הדואליות הזו באמצעות טכניקה של שילוב אמירות ישירות ומחשבות משלימות בפונט נטוי.
בניגוד לכמה מספרי ז'אנר זה המסתיימים בהתפרצות אפוקליפטית מלאה חזיזים של מלחמת הטוב ברע- כאן מסתיימת הטרילוגיה בדומה לחידה בלשית הנפתרת לקראת הסוף. מהלכים שונים אשר לא היו ברורים או התפרשו כפשוטם, מתבררים לקראת הסיום במשמעות שונה וכל חלקי התצרף מסתדרים לבסוף בתבנית אחת.
ישנם עוד ספרים של הסופר שעדיין לא תורגמו והם מכסים בצורה נפרדת חלקים מוקדמים או מאוחרים של הסיפור שלנו. אני מקווה כי ספרים אלו יתורגמו בעתיד.

בתקציר של הספר רשום שזה ספר פנטזיה לא כמו שאנחנו מכירים. וזה נכון. מלא בהומור שחור ומציאותי להחריד.
ג'ו לא חוסך שום פרט. מניח את הכל על השולחן ובעלי לב חלש לא יהנו מהספר הזה, בדיוק מהסיבה הזאת.
שום דבר לא צפוי בספר הזה. הדמויות לא צפויות, העלילה לא צפויה. שום דבר לא צפוי. אם עד כה התרגלנו לסדר מסוים בקטגורית הפנטזיה, אז ג'ו מביא משהו אחר לגמרי. הופך את הקערה על פיה ועושה זאת בצורה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.
הטרילוגיה מכוונת לאו דווקא למי שאוהב פנטזיה. היא מכוונת גם למי שאוהב מתח. והוא לא יתאכזב.
ג'ו גורם לך להכנס לעלילה גם בתור הדמות וגם בתור צופה מהצד. אתה מרגיש את האקלים, את הדמויות, את ההווי, את הדרך. אתה מרגיש הכל. וג'ו מעביר לך את זה בצורה הכי טובה שיש.
חגי אברבוך עשה עבודה מעבר לנהדרת. מעבר לנפלאה. מבחינתי? הוא צריך לקבל צל"ש.
תקראו, תתאהבו, תבכו, תצחקו ותעבירו הלאה. זו טרילוגיה שלא תזוז מהמדף שלכם ושתלך אתכם לכל מקום שתלכו.
תהנו.