ביקורת ספרותית על הלהב עצמו - החוק הראשון #1 מאת ג'ו אברקרומבי
ספר בסדר

---

התקציר עורר את סקרנותי, ובו כתוב כך:

בעולם קסום ורב דמיון, קוסם רטנן, ברברי קטלני, אציל יהיר ובחורה רבת מעללים יוצאים כדי לחפש...
לא קראנו את זה כבר?
הם בטח גם יוצאים להרפתקה מסתורית שתוביל אותם לאנשהו והאישיות שלהם דקה כמו קרטון. אולי יש גם איזה אדון אופל שמסתתר מאחורי הצללים. הם מדברים כמו שחקנים באופרת סבון גרועה. רוב הסיכויים שיש גם נבואה, ואיזה נער צעיר שחי בחווה ולא יודע מיהם הוריו האמיתיים ובטח יהיה גם איזה מגדל קסום, הרבה קרבות וקנוניות, ולא מן הנמנע שגם כמה כדורי אש יתעופפו פה ושם.
הגיע הזמן למשהו אחר. אם אתם אוהבים את הפנטזיה שלכם מציאותית, אכזרית ועם הומור שחור ומעדיפים שהטוב והרע יהיו תלויים בנקודת המבט שלכם, כמו בעולם האמיתי, הגעתם למקום הנכון.
לוגן תשע-אצבעות, ברברי נודע לשמצה, הסתבך בסכסוך אחד יותר מדי. קפטן ג'זאל דאן לותאר לא מטריד עצמו בשום דבר מסוכן יותר מרמאות בקלפים ומחלומות על תהילה בזירת הסייף. האינקוויזיטור גלוקטה היה שמח לראות את ג'זאל שב הביתה בארון, אך גלוקטה שונא את כולם באופן שווה.
אל הקלחת הזו נכנס באיאז, קשיש קרֵח רע-מזג, שלשירותו עומד שוליה אומלל. הוא עשוי להיות ראשון המגים או מתחזה מרהיב, אבל כך או כך, המפגש בינו ובין לוגן, ג'זאל וגלוקטה יהפוך את חייהם לקשים עוד יותר.

**

מה הובטח לנו? ספר פנטזיה מציאותי, אכזרי, עם הומור שחור ובעיקר משהו שהוא לא כמו כולם.
מה קיבלנו בפועל? ספר פנטזיה סבבה למדי. לא מהרעים שקראתי, אבל גם לא מהמבריקים שבהם. להגיד שנפלתי בגלל המיוחדות שלו מהכיסא? לא מאוד (חוץ מהעובדה שהעולם לא מאוד קסום ורב דמיון, הטוב והרע לא ממש תלויים בנקודת המבט שלנו אלא מוצגים באופן די מוחלט ואין כל כך הרבה הומור שחור, אם בכלל).

הלהב עצמו הוא הספר הראשון בסדרת החוק הראשון, ומורגש מאוד שהוא ספר ראשון בסדרה. הוא לא עומד בפני עצמו, ובעיקר מרגיש כמו פרילוג מאוד ארוך שנועד להסביר את המסע שיגיע לפתחנו בספר הבא.

אז אמנם גב הספר הבטיח קצת יותר ממה שהספר הזה מקיים (כי לא תרגישו ציניות, אפלה וקשיחות בוקעים משום דף), אבל יש לו כמה נקודות זכות לא רעות בכלל.

הראשונה, העולם. אחד הדברים שאני פחות אוהב בספרים זה אקספוזיציה ארוכה מידי ומייגעת על העולה הכה מיוחד אליו אנחנו נכנסים. מצד שני, גם חוסר פירוט הוא בעייתי, ולכן קשה מאוד למצוא את האיזון בין השניים. בלהב עצמו יש את האיזון הזה. מצד אחד הסופר זורק אותו ישר אל תוך העולם, ונותן לנו לגלות את התרבות במהלך הספר, אבל מהצד השני הוא לא מפקיר אותנו לחלוטין וכן יש הסבר על העולם והדמויות והפוליטיקה.

השנייה,עומק הדמויות. ליצור כמה דמויות ראשיות מוצלחות זה הישג ראוי, אבל אני מאוד אוהב סופרים שיודעים לתת עומק לדמויות המשנה באמצעות משפטים בודדים, שיכירו לנו עוד צדדים בהם. אז על חלק מהדמויות ג'ו מצליח לעשות את זה וזה מוצלח (למשל החבורה של לוגן או מייג'ור ווסט), אבל בהחלט יש לא מעט דמויות רקע שטוחות.

ואם כבר אמרתי משהו על דמויות ראשיות, אז הנקודה השלישית והכי משמעותית היא לוגן וגלוקטה, שהן פשוט שתי דמויות מצויינות. מלאות עומק, מורכבות ומעוררות הזדהות (ובחילה), במיוחד גלוקטה. שהסופר הצליח לתאר אותו בצורה מזעזעת מאוד כדי שנפחד ממנו ולא נרצה כלל לפגוש אותו בסמטה חשוכה או בכלל, אבל גם מאוד אנושית ומובנת. מאוד אהבתי אותו.

העלילה עצמה לא מאוד מרתקת, כי לא קורה המון, אבל היא מספיק מעניינת ומסתירה פרטים על מנת שארצה להמשיך הלאה.

קשה לי להגיד אם באמת אהבתי אותו, כי כרגע זה היה ספר חביב מאוד, עם שתי דמויות מצויינות וכתיבה טובה, שגורם לי להמשיך לקרוא את הסדרה. רק אחרי הספרים הבאים באמת אפשר יהיה לגבש דעה מוצקת יותר על הסדרה, אז אשתדל לעדכן.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על הלהב עצמו - החוק הראשון #1