#
יש תקופות בהן יש צורך בפטיש חמש קילו לפחות, כדי לצלוח. ככל שהזמן עובר נעשה לי יותר קשה. לצורך הזה יש לי כמה ספרי פנטזיה שמורים, שמחכים חודשים ואף שנים שיגיע זמנם להיקרא. אני כבר לא זוכרת למה קניתי אותו, אם קניתי או קיבלתי מתנה ("עברית" מפנקים מפעם לפעם את קוראיהם במתנות) אבל הגיע זמנו בגדול. רציתי עולם אחר מזה שאני מנסה ללא הצלחה להתרגל אליו בשנה וקצת האחרונה, וקיבלתי. כל מה שאני לא אוהבת בספרי פנטזיה מתקיים פה ועוזר לי להחליק למקום בו הרוע הוא רוע, הטוב הוא טוב, השקר הוא שקר ויש (גם) אמת. כלומר, פשוט ונקי ורחוק מהעולם האמיתי.
זה עולם שיש בו כל מה שמוכר: אצולה ופשוטי עם. עושר ועוני. ערכים, עינויים, שאפתנות. אינקויזיצייה, שתפקידה הוא כתפקיד הסקוריטטה, כלומר, לשמור על האינטרסים של המלך או על הפרשנות שלהם, ולעשות את זה באגרסיביות רבה, כולל עינויים ורצח. הנשים מטפחות חיוורון אופנתי, תסרוקות מורכבות, כיסויי ראש מוזרים ובוז כהתנהגות ראוייה. מלחמה מרוחקת מעניינת רק את הצבא. העולם הזה נמצא בדרגת ההתפתחות של ימי הביניים (בלי הדת) בערך. לכן, הם משתמשים בחרבות, חיצים, כידונים, למלחמות והרג. כלי נשק שהורגים יחידים, בזמן שאפשר היה להרוג כמה מאות או אלפים, כשתגיע הקידמה.
הדמויות מורכבות, מתוארות היטב, לכל דמות ייחוד משלה וזה ממש לא טריוויאלי בז'אנר הזה. כרגיל בז'אנר, הסיפור הוא ההכנה לעוד ספרים (זו טרילוגייה) המפתחים אותו. אני לא אמשיך להמשכיו, אבל בהחלט הסתקרנתי לדעת איך יתפתח הסיפור. במובן הזה אברקרומבי מצליח במקום שאחרים נכשלים, מבחינתי.
מה הרווחתי? כמה שעות שהצלחתי לא לחשוב על האומללות והדיכאון בהם אנחנו נמצאים בימים אלה. אקשן מעניין הצליח לגרום לי לקרוא, בניגוד לספרים שלא הצליחו. הספר התמודד בכבוד עם ריכוז מתפזר. לא טריוויאלי עבורי כעת.


















