• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של דנה

תמונה של דנה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
משחקי הרעב

משחקי הרעב

מאת סוזן קולינס

הביקורת של דנה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של דנה
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
סדרה:משחקי הרעב #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
This is Me
לפני 11 שנים

“מה זה אומר בדיוק, ביקרות? להגיד מה דעתי על הספר? ומה עם דעתי עליו נוסקת עד השמיים בכיוון חיובי והתפ”

146/375
ביקורות על משחקי הרעב
הבאה
מג'נטה
לפני 12 שנים

“יש לי וידוי, פעם פחדתי ממשחקי הרעב 0-0. אבל כל הפחדים האלה היו שטויות שקראתי את הספר, אין לי הרבה מ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•2 דקות קריאה

מעטים הספרים שקראתי ללא יכולת להפסיק וסיימתי ביום אחד בלבד.
"משחקי הרעב" הוא אחד מהם.
העמודים ממש הסתחררו בידיי וסחפו אותי לעולם מכשף באותה מידה שהוא אכזרי, פנטזיה ספרותית ממכרת אך בעלת היבטים מציאותיים להחריד.

האם לנערה צעירה וכחושה מהמחוז העני ביותר במדינה יש סיכוי לנצח במשחק הריאליטי האכזרי ביותר שאי פעם הומצא? משחק שבו כל המפסידים בהכרח מתים ויכול להיות מנצח אחד בלבד?
לא נשמע מבטיח במיוחד, בלשון המעטה.
ואם אנסח זאת אחרת: האם לנערה שהיא שורדת מבטן ולידה, ציידת מוכשרת שהסכנה היא חלק בלתי נפרד מחייה והנחישות שלה חיונית להמשך קיומה, יש סיכוי לנצח במשחק של הישרדות?
אפשרי בהחלט.

הרעיון של העלילה מהפנט והכתיבה משאירה אותך לא פחות מרותק למילים מאשר הסיפור עצמו. השפה קלילה, זורמת ונוחה לקריאה.
הספר כתוב בגוף ראשון, מנקודת המבט של הגיבורה הראשית, קטניס. בהתחלה חשבתי שהדבר יגרום לי להתחבר פחות לתמונה השלמה אבל קולינס מצליחה להשלים את כל הפרטים ככל שהעלילה מתקדמת.
אם ישנו דבר שהפריע לי זה שבסיפור קיימים רגעים עוצרי נשימה, אשר מבחינתי אינם זוכים בכבוד הראוי להם. הקצב המהיר של הסיפור (זה שגורם לנו לכלות דפים שלמים כדי לראות מה קורה בפרק הבא) פוסח לעתים על רגעים חשובים, שהייתי רוצה להרהר בהם ולהתעכב עליהם – כי הם באמת רגעים ספרותיים מדהימים. דוגמא לכך היא הסצינה האחרונה בתחרות הריאליטי עם גרגירי היער שהיא סוג של שיא, שלדעתי לא הוצגה בצורה מספיק דרמטית. אבל כנראה שאף יצירה אינה יכולה להיות מושלמת, אם כי זו בהחלט קרובה לכך.
ממליצה בחום!!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michalro
michalro
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של Mira
Mira
תמונה של מאירה
מאירה
תמונה של yu-yu
yu-yu
5קוראים|גיל ממוצע44|80%נשים

על המבקרת

תמונה של דנה

דנה

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
95 ביקורות•2 נבחרות•605 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של דנה
דנה
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות95
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה605
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת36מתח ריגול והרפתקאות18ספרות מקורית12

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של דנה

הנשים של טרואל

הנשים של טרואל

זהבה חן-טוריאל

הנשים של טרואל הוא רומן היסטורי המשלב אמונה, משפחתיות, מסורת ועוצמה נשית. הוא עובר כחוט השני בין סיפורן של ארבע נשים שנלחמו כדי להגן על מורשתן, יהדותן ומשפחתן - ולמעשה כל השלושה הם מרכיבים מהותיים לזהותן. הקשרים בין ארבע נשים אלו מתגלים תוך כדי הקריאה, וכך ארבעת הסיפורים מתלכדים לכדי רומן שלם שמביא לקדמת הבמה את יהדות ספרד מנקודת המבט הנשית, שקולה ראוי להישמע. דרך הסיפורים המשפחתיים, העובדות ההיסטוריות המרתקות והמטעמים שעוררו את סקרנותי זכיתי להכיר תרבות שלמה שלא היטבתי להכיר קודם לכן, ואני מכירה לזהבה תודה על כך. הספר כתוב בשפה רהוטה וקולחת שגרמה לי לצלול אל סיפורן המשותף של שריתיקה, דוריתיאה, אסתריקה ואסתרייה. האפילוג המסכם היה מצוין ומפתיע, סיום מושלם לספר זה!

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דנה
האדריכל מפריז

האדריכל מפריז

צ'רלס בלפור

הספר מגולל את סיפורו של לוסיין ברנאר, אדריכל צרפתי שחי בפריז הכבושה של מלחמת העולם השנייה. לוסיין מתקשה למצוא עבודה ונאבק כדי לשרוד כלכלית, עד שמובאת בפניו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה: להשתמש בכשרון שלו כאדריכל על מנת לשרטט מקומות מחבוא ליהודים הנרדפים בידי הנאצים. בתמורה הוא יקבל סכומי כסף חלומיים והזמנות עבודה יוקרתיות. לוסיין מסכים לתנאים, למרות הפחדים העצומים שמלווים את ההחלטה הזאת. במשך הזמן, ההחלטה שנולדה פרי תאוות בצע ושנאה כלפי הגרמנים יוצרת בלוסיין שינוי שגורם לו להסתכל אחרת על החיים. כמה מקווי העלילה מתלכדים אל תוך העלילה המרכזית והסיום יפה ושלם. בסיפור מובאת נקודת המבט ה"נכרית", של בני אדם ללא שמץ של חמלה כלפי היהודים המסכנים, והן מנקודת המבט של היהודים. אני מודה שהתחברתי יותר לנקודות המבט של היהודים במרדף מאשר לפרספקטיבה הנכרית, שמנחה את העלילה הראשית. גם דמותו של לוסיין, שהתחבבה עלי רק לקראת הסוף, לא הצליחה להיכנס לי ללב. באופן כללי, הסיפור עצמו לא הצליח לרגש אותי כפי שציפיתי. לא כאב לי, לא הזלתי דמעה, לא התכווץ לי הלב, כפי שבדרך כלל קורה כשאני קוראת ספרים על השואה ומלחמת העולם השנייה. הסיפור כתוב במעין קור רוח שפחות התאים לי, באופן אישי, לנושא הכאוב הזה, שתמיד צובט לי את הלב. אמנם העלילה מעניינת דיה אבל מנעד הרגשות ובעיקר הדמויות עצמן הרגישו לי שטחיים, כאילו רק מגרדים את קצה הקרחון, וחבל.
למי שאוהב ספרים העוסקים בנושא זה ויש פינה חמה לאדריכלות, שווה לקרוא. אבל ישנם ספרים אחרים על תקופה זו שאהבתי יותר, גם מבחינה הסטורית וגם מבחינה רגשית.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
תופי הסתיו: חלק 2

תופי הסתיו: חלק 2

דיאנה גבלדון

כל פעם שאני חושבת שדיאנה גבלדון הגיעה לשיאה ולא תוכל להתעלות מעל עצמה, אני ממשיכה לספר הבא בסדרה ומבינה את גודל טעותי.
כבר ממהתחלה נמשכתי אל העלילה המקורית שמשלבת סיפור אהבה על זמני, תרתי משמע, יחד עם תהפוכות הסטוריות, סיפור על תרבויות שנכחדו, גאווה אבודה של עם, ודמויות חזקות ושנונות.
גבלדון משלבת את העל-טבעי בדיוק במידה הנכונה - לעתים הקריאה מצמררת בעקבות כך.
הפעם קלייר וג'יימי מגיעים למושבות באמריקה ומתחילים לבנות את חייהם מההתחלה. הם תופסים להם חלקת עדן קטנה משל עצמם ומתחברים לאינדיאנים שמסביב - כל התיאורים נשמעים מאוד אותנטיים, קונקרטיים, כך שקל לדמיין את מה שעובר על הדמויות.
בריאנה, בתם של קלייר וג'יימי, נשארת רחוקה בעתיד שבעוד מאתיים שנה, יחד עם רוג'ר מקנזי. האם אי פעם הם יזכו להתאחד? ובאיזו מהתקופות זה יקרה? האם אפשר לשנות את העתיד - או את העבר, במקרה הזה?
ספר מצוין ומרתק שקשה להניח מהיד!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
פרויקט X

פרויקט X

גרג הורביץ

לאחר כל התשבחות, הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות.
אין דבר שאני אוהבת לקרוא יותר מאשר מותחנים עשויים היטב עם קורטוב של תחכום והפתעה. זה גם מה שאני מנסה לעשות בכתיבה שלי. אמנם אני מעדיפה מותחנים בלשיים, אבל גם מותחני ריגול מסתוריים בהחלט יכולים לעשות את העבודה.
דמותו של אוואן סמוק, יתום שהוכשר על ידי הממשלה להיות מתנקש-על ואז ירד למחתרת, היא מסקרנת למדי. מערכת היחסים שלו - לאו דווקא הרומנטית - עם השכנה מיה ובנה פיטר, דרכה הוא מגלה אמיתות על עצמו, הוסיפה עגלגלות נדרשת לדמותו והיתה כיפיית לקריאה.
סיפור המסגרת שמתגלה לאיטו, ממש עד לעמוד האחרון, מסקרן ובהחלט מובן איך הוא יכול להחזיק סדרת ספרים שלמה.
אבל - כן, יש כאן אבל - העלילה של הספר הנוכחי לא ריגשה אותי יותר מדי. לא הרגשתי מרותקת לעמודים ולא היה כאן את אפקט ה"וואו" החביב עלי כל-כך בסיומו של ספר מתח מעולה. חשיפת התפנית בעלילה היא הרגע האהוב עלי הן כקוראת והן כסופרת, וכאן הוא פשוט חלף לידי.
למרות זאת, אשמח לקרוא גם את הספר הבא בסדרת פרויקט X שכן הדמות הראשית של אוואן והאמיתות שנחשפו ממש בעמודים האחרונים בהחלט סיפקו את הסחורה. אולי עכשיו, כשאבני הפינה הונחו בספר הראשון, העלילה הבאה תוכל לנסוק גבוה יותר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
נוסעת מעבר לאוקיינוס

נוסעת מעבר לאוקיינוס

דיאנה גבלדון

סדרת הספרים "נוכרייה" ממשיכה להפתיע אותי כל פעם מחדש בטוויסטים המפתיעים והתפניות בעלילה שהיא מציבה בפני קוראיה. לצערי, את שני החלקים של אותו כרך בסדרה, Voyager, שפוצל לשניים לא קראתי ברצף (טעות שלא אחזור עליה בכרך הבא בסדרה, שגם הוא פוצל), אבל הדבר לא מנע ממני מלהישאב בקלות אל תוך סיפור אהבתם הכובש של קלייר וג'יימי.
בכרך הזה, הזוג שלא התראה עשרים שנים ארוכות זוכה להתאחד בשנית. בניגוד לרטט ההתאהבות הראשונית שליווה את הספרים הקודמים, כאן מורגש העומק של אהבה רבת שנים שסוף-סוף זוכה להתממש.
גבלדון מיטיבה לתאר את השינויים שחלו בדמויות האהובות, שהתבגרו וחוו בעשרים השנים שחלפו מאז הפסקנו לקרוא עליהן.
אנחנו גם נחשפים לכמה דמויות חדשות ומעניינות שכנראה יזכו ללוות אותנו גם לכרכים הבאים.
העלילה מובילה אותנו להתרכז במבצע הצלה של אחת מהדמויות ומאפשרת לנו להפליג יחד עם הגיבורים למקומות אקזוטיים ונשכחים, בתקופה שבה היו איים נטושים ומסתוריים... אנחנו נוטשים את גבולות סקוטלנד אלא תוך עולם חדש ולא מוכר, מה שהפך את הקריאה למסקרנת רק מעצם "התפאורה" שלה.
בספר נשתלו ניואנסים רבים שבאים לידי ביטוי בהמשך העלילה, ולכן לדעתי יש חשיבות לקרוא את שני הכרכים ברצף, כמקשה אחת. אני בטוחה שהקריאה תהיה מהנה עוד יותר באופן זה, שכן גבלדון היא אלופה בדקויות של ניואנסים!
הספר כתוב נהדר, סוחף ומפתיע! כמובן שאמשיך לכרכים הבאים בסדרה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
נוסעת מעבר לזמן

נוסעת מעבר לזמן

דיאנה גבלדון

סדרת הספרים "נוכרייה" ממשיכה להפתיע אותי כל פעם מחדש בטוויסטים המפתיעים והתפניות בעלילה שהיא מציבה בפני קוראיה. לצערי, את שני החלקים של אותו כרך בסדרה, Voyager, שפוצל לשניים לא קראתי ברצף (טעות שלא אחזור עליה בכרך הבא בסדרה, שגם הוא פוצל), אבל הדבר לא מנע ממני מלהישאב בקלות אל תוך סיפור אהבתם הכובש של קלייר וג'יימי.
בכרך הזה, הזוג שלא התראה עשרים שנים ארוכות זוכה להתאחד בשנית. בניגוד לרטט ההתאהבות הראשונית שליווה את הספרים הקודמים, כאן מורגש העומק של אהבה רבת שנים שסוף-סוף זוכה להתממש.
גבלדון מיטיבה לתאר את השינויים שחלו בדמויות האהובות, שהתבגרו וחוו בעשרים השנים שחלפו מאז הפסקנו לקרוא עליהן.
אנחנו גם נחשפים לכמה דמויות חדשות ומעניינות שכנראה יזכו ללוות אותנו גם לכרכים הבאים.
העלילה מובילה אותנו להתרכז במבצע הצלה של אחת מהדמויות ומאפשרת לנו להפליג יחד עם הגיבורים למקומות אקזוטיים ונשכחים, בתקופה שבה היו איים נטושים ומסתוריים... אנחנו נוטשים את גבולות סקוטלנד אלא תוך עולם חדש ולא מוכר, מה שהפך את הקריאה למסקרנת רק מעצם "התפאורה" שלה.
בספר נשתלו ניואנסים רבים שבאים לידי ביטוי בהמשך העלילה, ולכן לדעתי יש חשיבות לקרוא את שני הכרכים ברצף, כמקשה אחת. אני בטוחה שהקריאה תהיה מהנה עוד יותר באופן זה, שכן גבלדון היא אלופה בדקויות של ניואנסים!
הספר כתוב נהדר, סוחף ומפתיע! כמובן שאמשיך לכרכים הבאים בסדרה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
לילות טוקיו

לילות טוקיו

ג'ייק אדלסטיין

קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול.
זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים.
באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה.
תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית.
מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
דיוקנה של מרגלת

דיוקנה של מרגלת

דניאל סילבה

את הספר הנוכחי התחלתי לקרוא בעודי נופשת בחופי האי סנטוריני הקסום, סוג של "מיני" ירח דבש לאחר החתונה. אבל עד מהרה נשלפתי מהמים התכולים ומהנוף המהפנט ונזרקתי במהומת פיגועים רצחניים שמקורה בארגון טרור חדש במזרח התיכון.
מי שכבר קרא את הביקורות שלי על ספריו של סילבה יודע שיש לי פינה חמה בלב השמורה לגבריאל אלון. הכתיבה של סילבה היא תמיד הדרגתית, יסודית, מסקרנת, והדמויות המיתיות שיצר - המרגל האגדי גבריאל אלון, ראש "המשרד" לשעבר ארי שומרון המאיים, אדריאן קרטר אכול רגשות האשם על ה-11 בספטמבר, קיארה שמזמרת באיטלקית גם כשהיא עצובה וגם כשהיא מאושרת, עוזי נבות שנמצא בדיאטה תמידית בעודו מנסה להסתגל לתפקידו החדש כראש המשרד - תמיד שנונות ושובות לב. ותמיד מתלווה לקריאה הסוחפת ערך מוסף, בין אם מדובר באנקדוטות לגבי עולם האמנות ובין אם מדובר בקריאה חדה ומפוכחת של תרבות הג'יהאד המתפתחת במזרח התיכון.
הפעם נכנסת לתמונה דמותה האצילית של נדיה אל-בכרי, יורשת העצר היפהפייה שאביה, מממן הטרוריסטים זיזי אל-בכרי, נרצח לנגד עיניה על ידי הישראלים (הסיפור המלא בספרים הקודמים...). האם היא תוכל להתגבר על נקמת הדם שזורמת בעורקיה או שמא היא מרגלת כפולה?
לא אכביר במילים כי כתבתי רבות על ספריו של סילבה בעבר ועל הערכתי על השירות הספרותי והתדמיתי שהוא עושה לאומה הישראלית. רק אציין שבשלב מסוים בחופשה נאלצתי לקחת הפסקה מהספר על מנת לחזור אל ירח הדבש היווני שלי, אבל השלמתי את החסר בתוך שעות ספורות לאחר שחזרתי אל המציאות הישראלית שלי :)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•דנה
השוד

השוד

דניאל סילבה

ספר מוצלח נוסף מבית היוצר של דניאל סילבה, שבו הסוכן האגדי, גבריאל אלון, שגם עובד כרסטורטור של יצירות אומנות בזמנו הפנוי, מנצל את כישוריו כמרגל על מנת להתחקות אחר יצירת אומנות אבודה של קאראווג'ו, שגם במציאות נעלמה ללא לעקבות לפני כחמישים שנה. החיפוש מוביל אותו לרשת מחתרתית שעושה סחר בציורים גנובים עבור האנשים המסוכנים ביותר בעולם. סילבה חושף אותנו לסיפורה הטרגי של סוריה, ושל רופא העיניים מלונדון, הליברלי והנאור לכאורה, שהפך לרודן האכזרי והאפל ביותר שהמדינה ראתה, אולי אפילו יותר מאביו הנודע לשמצה. סילבה מתאר את הזוועות בסוריה, היריבות בין הסונים לשיעים וההשלכות של המחלמה על אלה שהצליחו להימלט, אך לא לשכוח, בצורה אותנטית ומרתקת. מה שאני אוהבת בספרים של סילבה זה שיש בהם, מעבר לעלילה סוחפת וכתובת היטב, גם הרבה מידע במגוון תחומים - החל באומנות וכלה בפוליטיקה של המזרח התיכון. כיף לקרוא ספרים שיש בהם גם ערך מוסף, והספרים של סילבה עונים להגדרה הזו במדויק.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•דנה

ביקורות נוספות על "משחקי הרעב"

משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אז זהו.
סופית נמאס לי מסוג כזה של ספרים שלוקחים לי שעות שינה, משאירים אותי במתח, נשארים לי בראש כל הזמן. זהו, אני איתם סיימתי.
אפשר לצפות למעט רחמים, אני שוכב במיטה חולה, ובמקום להיות עסוק בהחלמה אני רק חושב על קטניס ועל חבר שלה פיטה.
ומי בכלל קורה לדמות בשם פיתה. אני לא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מפרצוף עגול עם כתמים של חומוס וטחינה.
אז בזאת אני נשבע- בפעם הבאה שאני חולה אני קורא ספר שישעמם אותי, שיגרום לי לישון ולהבריא, ולא ספר שיעניין אותי, ירתק אותי ויגרום לי לקרוא ולקרוא בלי הפסקה.
חוצפה באמת!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

לקרוא את הספר הזה, את הסדרה הזאת, בפעם השלישית זה כמו לצפות בתאונת דרכים ולדעת שהיא הולכת להתרחש.
הסדרת ספרים הזאת היא ההגדרה של טרגי. אני קראתי אותה לראשונה בגיל 17 וכשסיימתי ממש בהיתי בקיר ופשוט חשבתי, מה.
אבל למזלי אני עדיין בספר הראשון, כשהכל חמוד ונחמד ויש מלא נשיקות ולא אכפת לנו מכל מי שמת.

הקטע הוא שכשאני קוראת ספר בפעם השלישית, אני יודעת כל מה שהולך לקרות. וזה טיפה משעמם. אבל באופן ממש מפתיע, אני עדיין חושבת שזה ספר טוב.
כאילו, קורה המון (תשאלו את אחותי) שאני קוראת ספר בתור נערה ופשוט מאוהבת בספר וממליצה לכולם ומשתפכת על כמה זה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, ואז אני קוראת שוב היום (כשאני בת 21) ופשוט שונאת כל דבר בספר: את הדמויות, העלילה, הכתיבה, החיים שלי בשלב מסוים.
ובספר הזה זה לא קרה.
שזה באמת הישג וממש מחמאה לסופרת.

ספציפית אני קוראת את הסדרה שוב כי יצא הספר החמישי, "הזריחה של האסיף" ואני אוהבת לזכור את כל העלילה לפני שאני מתחילה ספר חדש בסדרה. אני די הבטחתי לעצמי בפעם האחרונה שסיימתי את הספר שאני לא אקרא אותו שוב, אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי שאני שוברת את החוק של עצמי.
במיוחד כי זה כן ספר טוב, פשוט עצוב וחולני.
זאת לדעתי הדרך הכי טובה לתאר את הספר הזה, חולני.
הרבה פעמים עם ספרי נוער של מדע בדיוני, יש משהו יפה או מעניין. יש חמש קבוצות מעניינות של כל מיני תכונות אופי (מפוצלים), או שיש מעמדות ואז שוברים אותם (המועמדת). אבל כמו ברץ במבוך, גם בספר הזה אין אפילו דבר אחד שאני יכולה להגיד שהוא מנחם. אפילו הסוף.
אם כיום כל הספרי פנטזיה הם שיבוט של ספרי פנטזיה אחרים, הספרי מדע בדיוני של אותה תקופה הם מאוד... עצמם.
אולי זה מה שמפחיד בהם כי אין לי מושג מה הולך לקרות. משהו קורה ואני בהלם ואז עוד משהו קורה ואני יותר בהלם ואז הספר מסתיים ואני מנסה להבין איך הגענו לכאן.
והסדרה הזאת היא כזאת, והספר הזה הוא פשוט מהסוג שמכווץ את הלב כי תמיד קורה והוא תמיד רע, ואפילו בסוף יש טעם רע בפה.
אבל באמת שאם אני מסתכלת הדמות הראשית, קטניס, אני באמת אוהבת אותה. זה איזון כזה דק לגרום לדמות להיות מציאותית וחזקה ורגישה, ויש משהו כל כך אמיתי בה וברגשות שלה. היא לא מטומטמת והיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא.
היא יוצרת את מה שהיא רוצה, וזה מדהים לדעתי. גם אם מהספר השני הכל פשוט (ספוילר) נהרס.
ובנימה אופטימית זו, כמו הספר הזה, אני עוברת לחלק הבא בתאונת שרשרת הזאת.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•ליז
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

לפני 13 שנים•בן אסתר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

לפני 13 שנים•
★★★★★
•הלוחמת
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

קניתי את 3 הספרים ביחד במבצע, ומה זה שמחתי כשסיימתי את הספר הראשון שעשיתי זאת.
בקצרה- בעולם דיסטופי- שבו ארה"ב לשעבר מחולקת ל12 מחוזות עניים במידה זו או אחרת, כשעליהם שולטת עיר הקפיטול העשירה והנהנתנית.
בעבר היתה מלחמה בין המחוזות לקפיטול ומשזו נצחה- אחת לשנה כל מחוז צריך לשלוח 2 מתושביו הצעירים למשחק ריאליטי אכזר עד המוות.
הגיבורה קטניס, יודעת מהו רעב, ולאחר שאביה נהרג, היא זו שמפרנסת את המשפחה.
הדמות שלה, דיי חד מימדית- היא הגיבורה והסיפור מסופר בקולה, היא אמורה להיות ה"טוב"
אבל גם היא רוצחת בלי להניד עפעף את מי שעומד מולה, כי זה ענין של להיות או לחדול.

גילוי נאות- אני מכורה לספרי נוער- למרות שהספר הזה הוא הרבה יותר מזה. הספר בעצם מדבר על כמה מושחתת השררה,
ועד כמה אנשים צריכים להיות טובים אחד לשני, וכמה שמלחמה זה דבר רע!
יומרני ומתחסד אני יודעת, אבל היי מישהו צריך לחנך את דור העתיד , לא?

לפני שנה•
★★★★★
•נתוש
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

לפני 7 שנים•סקאוט
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

על הספר הזה המליצה לי המורה (המהממת) שלי לספרות, וכמובן ששיחדתי את ההורים שלי לקנות לי אותו ברגע שהופיעה ההזדמנות. ציפיתי מהספר הזה להרבה פחות, לא כי לא היו לי ציפיות גבוהות, אלא כי הוא פשוט התעלה על כולן. כל כך הרבה אקשן, גיבורה כל כך נפלאה, שכל כך פשוט להתחבר אליה בגלל שהסופרת מתארת בצורה כה נהדרת את הרגשות והדאגות שלה, רעיון מדהים, מקורי ומעניין, שהביצוע שלו היה פשוט מושלם (אבל יש לי הרבה תלונות לסרטים, ולכל אלה שאומרים שהם טובים יותר כי הם חד משמעית לא).
חלק מהדברים היו די צפויים, לדוגמא הסוף של המשחקים, אבל זה בכל זאת היה כתוב נפלא, ככה שזה לא ממש שינה לי.
העלילה התקדמה בקצב מהיר יחסית, מה שגם שימח וגם העציב אותי, כי הספר הזה הוא מהספרים האלא שמתחשק ממש למשוך, ושלא יגמרו לעולם.
למרות הרבה לחץ בלימודים ועבודה בתנך שאני צריכה להגיש (ועדיין לא הגשתי, למרות שעבר חודש. נאשים בזה את הספרים) גמרתי את הספר תוך שתי יממות ולילה, קצב די מהיר בשבילי בהתחשב בעובדה שאני כמעט ולא נמצאת במצב שמאפשר לי לקרוא (בגלל זה נתקעתי בהמון עצים תוך כדי קריאת הספר הזה. ועמודים. ובכללי כל דבר כי היה חושך והייתי צריכה ללכת יותר משני רחובות כדי לחזור הביתה מתחנת האוטובוס אחרי שיעור מתיש במדא). בכל מקרה, המהירות היחסית שבה גמרתי את הספר בהחלט מעידה על איכותו.
ממליצה בחום 3>

לפני שנתיים•
★★★★★
•גריינג'ר
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

כמובן..לקרא הרבה יותר קל מלכתוב...
ולכן את הקריאה סיימתי ביום אחד ואת הכתיבה בשבוע...אבוי!!
יום שלם הסתובבתי, עם האף תקוע בספר ומחשבתי מרחפת בזירת משחקי הרעב.
אין ספק, הספר מותח וקריא מאוד. ולמרות שדמויותיו לא מאוד מלאות והן די סכמטיות,
ניתן בהחלט להזדהות עם המספרת,קטניס, האוהבת את אחותה הקטנה, עם מאבקה בזירה.
עם הנער פיטה, המבקש לשמור על אישיותו ויושרו למרות האכזריות הנכפת עליו במשחק הריאליטי.
מישחק שמטרתו לשעשע את השבעים הנהנתנים בעולם בו המחוזות העניים נאבקים ברעב ומחלות מדי יום
ושליטי העולם אנשי הקפיטול המשועממים מחפשים ריגושים ואמצעי שליטה, מצב מוכר לכל הדעות, גם בחברה שלנו,
אם כי אולי פחות קיצוני.
יתכן שהכתיבה לא מעמיקה כדי שתתאים, כביכול לצעירים. מסרים פשוטים, דמויות סכמטיות..אקשן מהיר ומרתק..
אבל בכל פעם שאני קוראת ספר המוגדר 'ספר נוער' עולה בדעתי שוב שאלה הקשורה לא רק לספר המדובר אלא לתחום התקשורת בכלל:
למה בסרטים, בקליפים, בסדרות, וגם בסיפרי נוער כגון "משחקי הרעב" האלימות מאוד גלויה ובוטה ובכל הקשור למין היא מרומזת או מצונזרת?
נבצר מבינתי להבין את הצביעות הגורמת לכל הקשור למין להיות אסור ובכל הקשור לאלימות גלוי ומותר..

ובכל זאת ולמרות הביקורת..היה שווה לקרא! בהחלט!

לפני 14 שנים•טופי