ביקורת ספרותית על ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

שבוע ימים חייתי וחוויתי עם דמויות ספרו של אשכול נבו, ארבעה בתים וגעגוע, אשר אותיר אותי בסופו עם תחושת שמחה ועצב מעורבבים בלב לצד תחושת פיכחון עזה.

אשכול נבו, אשר זהו ספרו השני אותו אני קורא לאחר שהכרזתי עליו כבר כסופר האהוב עלי ביותר, ממשיך בסגנון כתיבתו המדויק והפשוט, זה שנסחף אחר עולם המטאפורות והדימויים העשיר אך עדין מצליח להעביר את הנקודה בדיוק קטלני ונוגע ללב, תענוג אמיתי.

אני זוכר שבתיכון הספר הזה שולב בתוכנית הלימודים והבחינות של אותה השנה בספרות (לא כחלק מהבגרות), אך לפני הקריאה הנוכחית, לא זכרתי ממנו כלום, סביר להניח שהנער הפחות בוגר שהייתי אז ויתר על קריאת הספר הקסום הזה (כמו שויתר על כל עולם הספרות בזמנו) ופנה לתקציר הלא הוגן באורכו הקצר, על מנת לשוב כמה שיותר מהר לעולם הטלוויזיה ומשחקי המחשב.
היום, בדיעבד, כשאני חושב פתאום על כל הילדים האלה שהספר הזה הינו חלק מתוכנית לימודיהם, אני מניח שרובם יוותרו על קריאתו ויפנו ללא השהייה וחרטה אל דפי התקציר האינטרנטיים הממתינים לכל המבקש, אבל אלה שכן יקראו אותו, הבודדים שזכו למתת האהבה לספרות הלא טריוויאלית בגיל הזה, אח, איזה תענוג צרוף מצפה להם.

כבר מקריאת כותרת הספר ותחילתו ניתן לזהות את ארבעת הבתים אותם הגדיר נבו תחילה ביצירתו, אך נראה כי הגעגוע הבודד המופיע בכותרת הסיפור אינו שייך לאחת הדמויות או בית אחד בלבד, אלא נראה כמשותף לכל אחד מהבתים כאשר מופיע לעיתים בדמות געגוע ולעיתים בדמות כמיהה או דחף עז:

הבית של עמיר ונועה:
הגעגוע במקרה של עמיר מתקיים כדחף פנימי והרסני לעבור ממקום למקום, לנטוש, לעזוב, לשמור על מעטה הבחור הפסיכולוג השקט והבטוח, כל זאת כדי לא לתת לאנשים להכיר באמת את האני הפנימי האמיתי שלו, זה שלפעמים בסערות הנפש השקטות והחזקות כאחד יכול להרגיש אבוד כאחרון המשוגעים.
הגעגוע במקרה של נועה מופיע כחלק מהצורך שלה להיות לבד, משוחררת מדאגות ומועקות שלה ושל אחרים, צורך ליצור בלב שלם וללא חשש, במקום שנותן לאומנות שלה (צילום) קרקע בטוחה לצמוח ולגדול.

בבית משפחת זכיאן הגעגוע סב סביב כמיהתו המזוקקת של משה לדת, אותה הדת שסימה כל כך חרדה ממנה, שתפר את איזון חייה הנוכחים כפי שהפרה בעבר.
הגעגוע מתממש גם עם הרהורי התהייה של סימה אודות חייה ("מה היה אם"), המתעוררים עם כניסתם של זוג שכניה החדשים והצעירים לביתם.

בביתו של יותם ומשפחתו הגעגוע סובב סביב מותו של הבן הבכור, גידי, אשר נהרג בפעילות צבאית בלבנון.
תחושת שכול משעבדת נכלאה כעת בבית המשפחה וכלאה איתה יחד את כל הדיירים, ממנה מנסה יותם לברוח כחלק מכמיהתו לחזור לאותו הבית שהיה פעם).

בבית הנטוש בו עובדים הפועלים של מדמוני, זועקים געגועיו של צאדק, הפועל הערבי הבא בימים, לבית של הוריו, בית ילדותו שהפך מחלק מהתצרף של אותו כפר ערבי של לפני המלחמה לחלק זניח בבניין בשכונה יהודית. מראות הבית הנוכחי, זיכרונות ילדותו ורגשות האשם וחוסר הצדק לא מניחות לצאדק, כאשר זה משתוקק לאותה תחושת ביטחון וביתיות שהייתה לו אז ונראה כי לא תחזור כבר לעולם.

כפי שהגעגוע הוא קולקטיבי, כך גם החלוקה של הבתים (המפורטת לעיל) שנראית בהתחלה ברורה וחתומה מסתמנת כעת כמשותפת לכל הנפשות הפועלות, כאשר אין בית אחד, אלא כל החיים של המשפחות מתערבבים זה בזה ומותירים בהם את חותמם.
רעיון זה ניתן לראות גם באופן בו חילק נבו את פרקי יצירתו, כאשר בכל בית (פרק) המופיע בסיפור, יש מספר ומספר מספרים.
כחלק מכך, ניתן לראות אחד כי כל בית משכך את געגועיי הבית האחר, למשל כשעמיר מוצא שלוות נפש זמנית ממכתביו של מודי ומפגישותיו עם יותם, סימה מוצאת את ערגת החיים לה היא צמאה מתשוקה הנסתרת והלא ממומשת במודע לעמיר, ויותם מוצא מפלט מהשכול המתפלש לחייו בשיחותיו הממושכות עם עמיר.

אני חייב להודות שמודי הוא אחת מהדמויות המעניינות והמהנות לקריאה מבחינתי בסיפור, חיכיתי בקוצר רוח לכל מכתב שלו וכאשר זה הגיע, נסחפתי אחריו ביחד עם עמיר, מרגיש את פעימות ליבו עם קפיצת הבאנג'י המאתגרת בגבול פרו, כואב את שברון ליבו עם עזיבתה של אהובתו נינה, ומוצף ביחד איתו בתהיות החיים כלאחר מכן, מודי הפך לאחת הדמויות האהובות עלי בסיפור.

אני חייב לציין לטובה את משחקי המילים המשעשעים בין קטעי הסיפור השונים (המופרדים בכוכבית) ואת מוטיב הפזמון המו]יע בסופו של כל בית (בנדיבותם של להקת "ליקריץ"), אשר העמיק בעיניי את הבנת הקורא והדמויות כפי שרק מוזיקה יכולה לעשות.

בסופו של הסיפור מצאתי עצמי עצוב אבל שמח, מפוכח אך גם מבולבל.
על אף שמציאות חייהם של הדמויות בסיפור נראתה להם כהתפשרות, ממנה התפתו לברוח ולהיעלם (נועה ועמיר מתחושת המועקה וחוסר האונים בזוגיותם, סימה משגרת החיים הלעיתים משעממת, יותם משכול משפחתו וצאדק מהתמודדות עם העבר), עם התקרבות אל נקודת האל-חזור הבינו כל אלה את כמיהות נפשם האמיתיות, את געגועיהם האמיתיים ואת הבית אותו הם רואים כעת בראשם ובליבם.
כך הבנתי כמה מעורערת ולא ברורה לנו היא נפשנו, איך לעיתים אנו צריכים להתרחק וכמעט לאבד את היקר מכל כדי להבין כמה הוא חשוב לנו ומהי הדרך הנכונה בה עלינו לפעול.

בעודי קורא את מכתבו האחרון של מודי מצאתי עצמי מהופנט אחר החלטות הפשוטות אך החשובות שזה קבע על מנת לשנות את חייו, מוקסם מהם כליל, הנחתי להם להיכנס לליבי ולעורר בי רצון לבחון מחדש את מעשיי שלי.

עם קריאת מילותיו האחרונות של הסיפור ומכתבו של מודי ("וחוץ מזה, אני רוצה הביתה"), דמעה החלה להתמקם לה במעלה עיני, בגבריות כבושה נאבקתי בה, אך הוקרתו של נבו לאשתו ("שהייתה בשנתיים האלו בית, וגעגוע") המשלבת את מהות הסיפור עם מציאותנו שלנו, סתמה את הגולל, כאשר זו גברה על עקשנותי והחלה לזלוג במורד פני בעודי מחייך, וכעת מבין.

עכשיו אאלץ לבחור איזה משני ספריו של הסופר הנפלא הזה הוא האהוב עלי ביותר בעולם ("ארבעה בתים וגעגוע" או "משאלה אחת ימינה"), אוי אשכול נבו, מה אתה עושה לי.

מהספרים האהובים עלי כעת, מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית #