ביקורת ספרותית על אבי, רומולוס מאת ריימונד גייטה
ספר טוב

---

כשפרשתי מבית הספר, בטרם עת, לפי דעתם של רבים מהאנשים שלקחו אז חלק בחיי, אבא שלי הפסיק לדבר איתי. הייתי אז בת שש עשרה ובאתי והודעתי שאני מוותרת על התיכון לטובת שנת שירות כקומונרית בנוער העובד והלומד. אבא שלי, שהגיע לארץ ממצריים בשנות העשרים שלו, האמין שהשכלה רחבה וגבוהה היא הכרחית. בכל השנים בהן ביסס את עצמו ובנה יחד עם אמא שלי את המשפחה שלנו הוא עבד ולמד. אני זוכרת, כילדה, את הערבים הרבים בהם הוא ואמא שלי ישבו ולמדו וכתבו עבודות ותיזות ואת הטקסים להענקת התארים בהם השתתפנו אני ואחיותי כשהיינו ילדות. למידה היתה ערך כמעט מקודש בעיניו.

חמש שנים בקושי דיברנו. שנת שירות שהתרחבה לשנתיים, ואחר כך צבא ועוד שנה של השלמת בגרויות ורק אחר כך, כשנרשמתי לטכניון, חזרנו לדבר ממש. ואהבתי אותו מאד, גם במהלך השנים האלה, אבל לא הצלחתי להבין. בטח לא אז.

ריימונד גייטה מספר על אבא ואמא שלו. אם זה לא היה ריימונד גייטה, לו היה להם ילד אחר ואותו אחד היה כותב על ההורים האלה יכול להיות שהוא היה מתאר אמא מטורפת ואגוצנטרית שמזניחה את הילד ואת האיש שלה ואבא שהוא איש גאה, נוקשה ועקשן. אבל לגייטה יש היכולת המופלאה להבין. וההבנה הזו יוצרת איזה חוסר שיפוטיות, אבל לא מהסוג האינפנטילי, אלא כזו שאני לפחות יכולה רק לקנא בה. יש לאיש הזה היכולת לראות את נקודת המבט של הוריו ולהסתכל על העולם דרך עיניהם. לא לשים את עצמו במקומם. ממש להיות במקומם, עם כל המטען שהם נושאים.

זו משפחה שחיה חיים מאד לא פשוטים, חיי מהגרים יוגוסלביים שעברו מגרמניה לאוסטרליה אחרי מלחמת העולם השניה והתקשו להתאקלם בה, ופרט לכך צריכים היו להתמודד גם עם מחלת הנפש של האם.

למרות הקשיים, יש באבא שהוא מתאר מידה מופלאה של חוסן מוסרי ויושר פנימי ואהבת אדם. הוא מספר עליו בלי שום ציניות, על כבוד ואהבה ותבונה של איש פשוט שהשכיל להשלים עם הקורות אותו, ללא כעס וללא ייאוש ותוך כדי עשייה מתמדת למען עצמו ולמען האנשים שלקחו חלק בחייו.

אותי הוא מאד ריגש. בפשטות, ביכולת למצוא משמעות בחיי היומיום, בטוב הלב.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אבי, רומולוס