“# כלבים הכי רחוקים מפילוסופיה שאפשר. הם יצורים של כאן ועכשיו, רגשניים ומתקיימים רק בהווה. הם מפתחים קשר עמוק לבעליהם האנושיים, ונטייה מובנית להאמין לבעלים שלהם. אין להם שום יכולת לבגוד בבעליהם, אפילו אם אלה מתייחסים אליהם באכזריות. במובן הזה הם לא לומדים מהניסיון, ובזה הם די דומים לבני אדם. פילוסופים, מצד שני, כמו בעלי מקצוע אחרים, יכולים להיות בעלים לכלבים. העובדה הזאת אינה משפיעה על התנהגותם. מ”

“כשפרשתי מבית הספר, בטרם עת, לפי דעתם של רבים מהאנשים שלקחו אז חלק בחיי, אבא שלי הפסיק לדבר איתי. הייתי אז בת שש עשרה ובאתי והודעתי שאני מוותרת על התיכון לטובת שנת שירות כקומונרית בנוער העובד והלומד. אבא שלי, שהגיע לארץ ממצריים בשנות העשרים שלו, האמין שהשכלה רחבה וגבוהה היא הכרחית. בכל השנים בהן ביסס את עצמו ובנה יחד עם אמא שלי את המשפחה שלנו הוא עבד ולמד. אני זוכרת, כילדה, את הערבים הרבים בהם הוא”

“כאשר התחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי למה לצפות. התחלתי לקרוא ולאט, לאט נכנסתי לעלילה והתחברתי לדמויות. כאשר אני קורא ספר פרוזה אני תמיד מזדהה עם הדמויות ומתחבר אליהן. הספר מספר על ילד הגדל באוסטרליה הוא רואה מה קורה סביבו יש לו אימא לא מתפקדת שנמצאת במצוקה נפשית ולא מסוגלת לטפל בו. הוא סובל מהזנחה הורית גם אביו מתקשה לגדלו ולעיתים מרוב ייאוש וחוסר אונים מכה אותו. המשפחה המסכנה סובלת מעוני מתנאי חיים”

“מעניין שבאותו שבוע בו באה לביקור שבו אירחנו חברת ילדות שהיגרה לפני שנים רבות לאוסטרליה, (שהייתה ארץ ההגירה השנייה של הוריה לאחר ישראל) קראתי את הספר הזה שגם הוא מאוד אוסטרלי ואיננו "ספרות יפה" אלא מה שנקרא NON-FICTION ספר שבו מספר הבן ריימונד גייטה, ספר בשם "רומולוס אבי" וזהו סיפור אמיתי על אביו המהגר שנפטר. אוסטרליה היא ארץ הגירה קלסית ומעניין שמהבחינה הזו יש לה ולישראל מאפיינים דומים, של דור”

“# כלבים הכי רחוקים מפילוסופיה שאפשר. הם יצורים של כאן ועכשיו, רגשניים ומתקיימים רק בהווה. הם מפתחים קשר עמוק לבעליהם האנושיים, ונטייה מובנית להאמין לבעלים שלהם. אין להם שום יכולת לבגוד בבעליהם, אפילו אם אלה מתייחסים אליהם באכזריות. במובן הזה הם לא לומדים מהניסיון, ובזה הם די דומים לבני אדם. פילוסופים, מצד שני, כמו בעלי מקצוע אחרים, יכולים להיות בעלים לכלבים. העובדה הזאת אינה משפיעה על התנהגותם. מ”

“כשפרשתי מבית הספר, בטרם עת, לפי דעתם של רבים מהאנשים שלקחו אז חלק בחיי, אבא שלי הפסיק לדבר איתי. הייתי אז בת שש עשרה ובאתי והודעתי שאני מוותרת על התיכון לטובת שנת שירות כקומונרית בנוער העובד והלומד. אבא שלי, שהגיע לארץ ממצריים בשנות העשרים שלו, האמין שהשכלה רחבה וגבוהה היא הכרחית. בכל השנים בהן ביסס את עצמו ובנה יחד עם אמא שלי את המשפחה שלנו הוא עבד ולמד. אני זוכרת, כילדה, את הערבים הרבים בהם הוא”

“כאשר התחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי למה לצפות. התחלתי לקרוא ולאט, לאט נכנסתי לעלילה והתחברתי לדמויות. כאשר אני קורא ספר פרוזה אני תמיד מזדהה עם הדמויות ומתחבר אליהן. הספר מספר על ילד הגדל באוסטרליה הוא רואה מה קורה סביבו יש לו אימא לא מתפקדת שנמצאת במצוקה נפשית ולא מסוגלת לטפל בו. הוא סובל מהזנחה הורית גם אביו מתקשה לגדלו ולעיתים מרוב ייאוש וחוסר אונים מכה אותו. המשפחה המסכנה סובלת מעוני מתנאי חיים”

“מעניין שבאותו שבוע בו באה לביקור שבו אירחנו חברת ילדות שהיגרה לפני שנים רבות לאוסטרליה, (שהייתה ארץ ההגירה השנייה של הוריה לאחר ישראל) קראתי את הספר הזה שגם הוא מאוד אוסטרלי ואיננו "ספרות יפה" אלא מה שנקרא NON-FICTION ספר שבו מספר הבן ריימונד גייטה, ספר בשם "רומולוס אבי" וזהו סיפור אמיתי על אביו המהגר שנפטר. אוסטרליה היא ארץ הגירה קלסית ומעניין שמהבחינה הזו יש לה ולישראל מאפיינים דומים, של דור”