שתיים דובים - על ספרו החדש של מאיר שלו
לו הייתי מאיר שלו. לו רק יכולתי לאחוז בעט כבמטה קסמים, לברוא עולמות ולחדור ללבבות תוך לוליינות לשונית מרהיבה ותינוי אהבים בלתי פוסק עם השפה העברית. היום, בעידן שבו שולטת דלות השפה ורדידות החומר, נפלא לאחוז ביד ספר של סופר שאינו מלהג, אינו מתיימר ואינו מזלזל בתבונת הקורא שלו. שלו הוא מספר ספורים במלוא מובן המילה. סיפוריו קולחים, דמויותיו קורמות עור וגידים לנגד עינינו ושפתו מענגת להפליא. ספריו מזכירים לנו מדוע אנחנו כל כך אוהבים לקרוא ספרים.
בספרו החדש ״שתיים דובים״ סוחף אותנו שלו למערבולת רגשית של תשוקה, נקמה, אלימות, געגוע וכאב עמוק עד טירוף. אודה על האמת, לקח לי זמן להתאהב בדמותה של רות (המכונה רותה) תבורי המספרת, הקרויה על שם סבתה - רות. רותה, המורה לתנ״ך בבית הספר התיכון של המושבה, היא קשקשנית בלתי נלאית, דעתנית, עצמאית ולעתים אף גברית בהתנהלותה. עם הזמן, נשביתי בקסמה, ואולי בעצם בקסמו של שלו-עצמו, החושף בהדרגה את הסיפור רווי היצרים של המשפחה. רותה מתראיינת על ידי ורדה קנטי העורכת מחקר על ״סוגיות מגדריות במושבות הברון״. אינני יודעת עד כמה באמת מצליחה רותה לענות על הגדרת המחקר ובלשונה היא: ״אני רק שומעת את המילה מגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. בשביל מילה שתהיה דומה לג׳נדר ותיתן לנו הרגשה שאנחנו אמריקאיות, שמנו את עצמינו במכלאה כמו פרות״... (עמ׳ 33).
בין כך ובין כך, סיפורה של רותה בוחן ומאתגר הגדרות ומגדרים והוא שובה את הלב בכנות ובכאב הגדול החבוי בו. גיבורי הסיפור, הם מאצולת ההתיישבות העובדת. הם מזהים כל עוף בשמיים, כל פרח וקוץ, הם נוהגים בג'יפים מאובקים, ומכירים כל שביל, נקיק ובריכה נסתרת בארץ. מייסד השושלת, אביו של סבא זאב, נתן לשלושת בניו שמות של חיות טורפות: דב, זאב ואריה. "גמרנו עם כל היענק'ל והשמר'ל והמוט'ל. מעכשיו יהיו פה דובים וזאבים ואריות". סבא זאב מקבל בירושה מאביו ״רובה ופרה ואבן שחורה, את עץ התות ואת הסבתא רות״ - בזה הסדר. אך בעת שהריונה של סבתא רות מתחיל להראות, מתחילים לבצבץ אף סימני הריונו של סבא זאב ״הנקם והזעם, המתרקמים ותופחים בשליית חרונו, ניזונים מן העורקים האפלים של נשמתו, מחוברים אליה בטבורם, ולידתם קרבה מלידת העובר שברחמה.״ במתכוון, לא אסגיר את פרטי העלילה, רק אומר שיש בסיפור רצח, נקמה ואלימות שלא היתה אופינית לכתיבתו של שלו בעבר. מה שנותר כשהיה, הוא כשרונו שאינו מוטל בספק, שליטתו ברזי השפה ומכמניה והרגישות הטמונה בקצות אצבעותיו. וכך למשל מתארת הנכדה רותה את הפעם הראשונה שלה ושל איתן בעלה ״בעיניים שלא מצמצו אף פעם אחת כדי לא להפסיד את תמונת פני הזולת. בלב מלא. בידיעת הנכון לעשותו והרעב להשביעו והצמא לרוותו. בטקסיות של פעם ראשונה ובתקות הפעמים הבאות, ובידיעה המשונה, הנעימה, הכה אמיתית אך הלא נכונה, שאני שוכבת פעם ראשונה עם גבר שכבר שכבתי אתו פעמים רבות קודמות.״... (עמ׳ 247). כמה רוך, עדנה ותשוקה נוסך שלו למילותיה של הגיבורה שלו.
שלו אורג כבמלאכת מחשבת את סיפור האסון שפקד את רותה ובעלה איתן עם שאר סיפורי המשפחה לדורותיה. אך מעבר לסיפורת הנפלאה, קשה שלא ללכת שבי אחר אהבתו של שלו לשפה העיברית וחרדת הקודש בה הוא מטפל בה. כל חובב ספרות, שפה ולשון עברית יתענג על הספר כאילו מצא קופסת תופינים משובחת ויקרת ערך. אגב, השם המסקרן "שתיים דובים" מופיע בספר מלכים ב', שם מסופר סיפורו של הנביא אלישע, שעלה בדרך מיריחו לבית אל, ובדרכו, כשעבר ליד בית אל יצאו ילדים מהעיר וליגלגו על הקרחת שלו. הוא קילל אותם ולפי המקרא, יצאו מהיער שתיים דובים וטרפו את הנערים. מתוך הפרשנות לתקרית האלימה נבע הביטוי ״לא דובים ולא יער״. הדובים הטורפים וחיות רעות אחרות עוברים כחוט השני לאורך עלילת הספר המופלא.
ספרו החדש של מאיר שלו יצטרף לשורה ארוכה של יצירות מופת פרי עטו ובינהן רומן רוסי, עשו, פונטנלה, יונה ונער והדבר היה ככה.
קריאה מהנה!
דלית
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
