ביקורת ספרותית על Looking for Alaska מאת John Green

---

לא בדיוק קלקלנים, אבל הביקורת הזו גם לא יוצרה בפס ייצור נקי מהם. בקיצור, על אחריותכם, הביקורת הזו לא דיאטטית. יש בה רמזים עבים ושמנים שהם, כידוע לכל, בני דודים נבזיים של הקלקלנים.

יש לי דחף לספרים. אני זוכרת קטעים שלמים מספרים שקראתי, ולפעמים אני פשוט צריכה לקרוא ספר מסוים ברגע מסוים. כל עוד אני ליד הספריה שלי הכל בסדר ואני יכולה לפתוח מיד את הספר הרצוי, אבל לפעמים הדחף לקטע תוקף אותי רחוק מאוד מכל עותק של הספר. כך קרה לי ביום חמישי: הייתי חייבת, פשוט חייבת, לקרוא את "אשמת הכוכבים", ולמרבה האימה דווקא אז לא היה לי עותק של הספר. לקחתי לאבא את הטאבלט, נחושה בדעתי להשיג את הספר במהדורה אלקטרונית ויהי מה, הקלדתי ב- Kindle Store את השם "The Fault Is In Our Stars" והופ, הספר הזה קפץ, לצד הספר הרצוי. שמעתי על הספר הזה מידיד שלי ששמע עליו טובות, וחוץ מזה זה ספר של ג'ון גרין שאני מתחילה לחבב מאוד, אז מה כבר יכול להיות רע והוא ממילא עולה רק 6 ומשהו דולר - אני יכולה לעמוד בזה (בסוף אבא ואמא קנו לי אותו במתנה.). סיפחתי לעצמי בשקט את הטאבלט ביום שישי והתחלתי לקרוא.

מיילס הוא נער מתבגר שחי חיים מינוריים ומשעממים, אין לו הרבה חברים, הוא רוצה לשנות את המצב ולעשות משהו קצת גדול יותר, אז הוא יוצא לחפש אמיתות, שאלות ותשובות בפנימייה. בתחילת הספר הייתי בטוחה שהפנימייה באלסקה ומכאן השם, אבל אז התגלה שהפנימייה במדינה אחרת בארצות הברית, נדמה לי שבאלבמה, אם אני זוכרת נכון ואם הבנתי נכון. בכל אופן, כמה צפוי, מיילס יקירנו מגיע לפנימייה שלו, מקבל את הכינוי "פאדג'" ומתחבר לחבורה של תלמידים שמראים לו את הצד האפל והאפור של חיי פנימייה נוסח כמה-טוב-להיות-פרח-קיר. אבל שמות הפרקים הם ספירה לאחור לאירוע כלשהו, מה שמעיד שמשהו לא הכי נחמד הולך לקרות פה, מה שסביר ביותר לנוכח כמויות האלכוהול שהחבר'ה האלה צורכים. בסדר.

אני לא מספיק טובה בקריאה באנגלית כדי לזהות סגנון כתיבה או בחירה מיוחדת של מילים, אבל נהניתי מהספר גם בלי לאתר בדיוק את הסגנון שכל כך אהבתי ב"אשמת הכוכבים". כי המתבגרים האלה מעשנים וצוחקים ומבלים אבל גם מהרהרים בשאלות גדולות ומנסים לענות עליהן כמיטב יכולתם. הם מבריקים, אבל לא יותר מדי, והם מצטטים מספרים, אבל לא מתפלספים יותר מדי. מה שכן, הם שותים הרבה יותר מדי ומעשנים כמו קטרים של רכבת מקולקלת מימי המהפכה התעשייתית.

בכל אופן, האירוע הטראומטי קורה ושובר את לבי, כמעט בכיתי אבל לא לגמרי. והמתבגרים האבודים שלנו הופכים לאבודים יותר, מיואשים יותר ושבורים יותר. אבל החיים ממשיכים, והם מסתדרים ובונים את עצמם ומסיימים את השנה פחות או יותר על הרגליים.

אני לא יודעת מה יש לג'ון גרין עם דמויות שובות לב, אבל הוא מציג נבחרת ממש מרשימה של כאלו. היזהרו לא להיקשר אליהן יותר מדי, כי מי שמחזיק בלבכם יכול גם לשבור אותו, אני גיליתי את האמת הזו בספר הזה ובכלל.
אהבתי את הספר אפילו שהלכתי קצת לאיבוד בתוכו, בגלל האנגלית, וזיהיתי בו מדי פעם הברקות מאוד יפות ורגעים מקסימים. קראתי, וקראתי, וקראתי, והטענתי את הטאבלט וקראתי, וקראתי. והיום בבוקר סיימתי את הספר בהרגשה קצת מוזרה.

פאדג'י היקר עבר לפנימייה כדי לחפש "Great Perhaps". אני לא יודעת מה בדיוק זה אומר, אבל במהלך השנה הוא למד לנווט במבוך הענק והכל כך מתעתע הזה שנקרא החיים שלנו, ולהתמודד עם משברים ועם אנשים, ולעמוד ברשות עצמו. אז כן, השנה הראשונה של מיילס בפנימייה אולי לא תמיד הייתה נעימה, לא לי ולא לו, אבל נראה לי שבסופו של דבר שנינו הרווחנו - הוא למד קצת על החיים ואני נהניתי מהספר.

אם אהבתם את "אשמת הכוכבים", אתם מוזמנים להיסחף עם עוד ספר בסגנון דומה. אם לא קראתם את "אשמת הכוכבים", אבל אתם לא נרתעים מהתואר "ספר נוער" ומחבבים פילוסופיה על רגל אחת ודיונים מעמיקים אבל לא מדי, אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הספר הזה. אישית הייתי מזמינה לב חלופי או איזו משאבה רזרבית לדם*, כי יש סיכוי לא רע שהלב הנוכחי שלכם יישבר.
*הממליצה הינה כתבת ביקורות ואינה בעלת השכלה רפואית מכל סוג.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על Looking for Alaska