ביקורת ספרותית על הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה
ספר מעולה

---

"אינו יודע גבולות במעופו" - זה מה שכתוב על דש עטיפת העותק שלי, ואין משפט שמתאר את הספר הזה טוב יותר.

קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם מצאתי בו משהו חדש. כילדה קראתי בו את הסיפור המותח של אטריו ובהמשך של בסטיאן שנכנס "לתוך הספר" ולארץ פנטזיה, ואת מסעו חזרה.
כבוגרת אני קוראת בו רעיונות פילוסופיים שמתוארים בהינף דימויים מדהים. למשל: הפרק על "היכל אלף הדלתות", בו בסטיאן עובר מחד לחדר ובכל פעם עליו לבחור באחת מתוך שתי דלתות. הוא שוהה במקום שעות, עד שהוא מבין שרק אם ידע מה הוא מבקש, המסלול שלו יוביל אותו למקום מדויק ובחירותיו לא תהיינה אקראיות. פרק נוסף מספר על כריית חלומות, הנעשית בחושך ובשקט מוחלט, כי דיבור גורם לחלום להתפורר (למי לא קרה שקמת בבוקר, זכרת את החלום אבל פתאום מישהו אמר לך משהו וכל החלום נשכח כלא-היה?). את החלומות יש לכרות כיון ש"כל פנטזיה מונחת על מסד של חלומות שכוחים" - משפט שהוא הצהרה וגם דימוי, בספר המיוחד הזה.

הספר שייך לז'אנר המכונה "ספרי חניכה" - הגיבור, בדרך כלל נער צעיר, עובר בדרך כלשהיא לעולם אחר שכללי ההתנהגות בו שונים. במסעו אל העולם האחר ובהמשך בחזרה לעולמו-הוא הוא פוגש דמויות שונות המסייעות בידו, כמו גם כאלה שעליו להלחם בהן, ובסופו של תהליך הוא שב לעולמו לא עוד ילד, אלא אדם בוגר שהדברים שאסף במסעו ישמשו אותו בחייו.

בסטיאן לומד את ההבדל בין דמיון לבין שקר, בין משאלה לבין תכלית, בין רודנות לחברות, וכי המסע אל עצמו הוא המסע אל היחד.

ספר קסום.

» ביקורות נוספות של עורכת
» ביקורות נוספות על הסיפור שאינו נגמר