ביקורת ספרותית על הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה
ספר טוב

---

ספרי פנטזיה הם לא כוס התה שלי. אפשר לומר שיש לי איתם יחסי אהבה-שנאה (במקרה הזה תרתי משמע, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא מז'אנר ספרי הפנטזיה והמקום אליו הולך בסטיאן בסיפור הוא ממלכת פנטסטיקה, או פנטזיה בחלק מהגרסאות). לפעמים דווקא יש קליק אבל פעמים רבות זה לא עובד. אם זה מעניין אתכם, אז ההוביט-כן, שר הטבעות (במיוחד השלישי)- פחות, גפלה- כן! מורקמי- פחות, סדרת אמבר של זילאזני- נשברתי בספר השלישי, סדרת מדריך הטרמפיסט- נשברתי באמצע השני, רולינג בכל זאת הצליחה איתי ו"המבוך" לנצח יהיה אחד הסרטים האהובים עליי. יש לי כמה מסקנות ותובנות אבל אני לא מצליח לנסח לעצמי בדיוק למה: אני מחשיב את עצמי אדם מאוד אסוציאטיבי, עם דמיון מפותח וחיבה לחלומות הזויים, אבל קשה לי להגדיר איפה אני מאבד עניין בעקבות היסחפות יוצרים עם קו מחשבה גועש ורוחש במיוחד- ואיפה אני נשבה כליל. ברור מאוד שבפתיחת הספר אני נכנס לעולם שבו החוקים המוכרים לי מכופפים, מעוקמים, נשברים ונזרקים לכל הרוחות. אני לא מחפש היגיון מוחלט, אבל אני צריך אמינות. אני לא אוהב הנחות לדמויות. אני לא אוהב שבעת צרה יש פתאום פתרון קל שצץ משום מקום ומותיר את הצרה מאחור בהינד עפעף. אני לא אוהב תיאורי נוף מוגזמים, תיאורי מסעות ביבשה או בים ואני משתעמם בטירוף מתיאורי קרבות. צריך להיות בספר קסם שימשוך אותי, שיציף לי את הבטן בתחושה של חמימות, הוא צריך להיות מקורי מספיק ושאני אצליח לדמיין את מה שהמילים מתארות. צריכה להיות קדרות מסוימת, כי אם הכל נצבע בצבעים עזים ועלילה מתוקה, אז אני אחפש את המחיקון של ערוץ 1 ואת מזרק האינסולין הקרוב לביתי.

כאן מדובר בספר ילדים, שמעולם לא קראתי והחלטתי שהגיע הזמן. כספר ילדים, החלטתי להיות מעט רחום ומתחשב יותר. מנגד, כספר ילדים, ברור לחלוטין איך הסיפור הולך להיגמר ורק לא ברור מה תהיה הדרך לשם. את הסרט זכור לי שראיתי אבל לא זכרתי ממנו בערך כלום חוץ משתיים-שלוש תמונות שנחקקו בזיכרוני. הסימן מבשר הרעות הראשון הופיע מאוד מוקדם, כשאת הספר מוצא בסטיאן בחנות של מר קוריאנדר (=כוסברה. אני אוהד של נבחרת הפטרוזיליה לעומת זאת). בסטיאן הוא שמנמן, חיוור, חסר ביטחון, יתום מאם, בן יחיד שלא מסתדר במיוחד עם אביו, שלא טוב במיוחד בכלום חוץ מקריאת ספרים והמצאת סיפורים. עם נקודת פתיחה כזאת, קשה שלא לקבל כמה נקודות על אמפתיה מצד הקורא הרגיש. הוא לוקח את הספר בלי רשות, מבריז מבי"ס ומהר מאוד צולל לעולם של חוויות מיוחדות בכיכובן של אטריו. עד אמצע הספר נהניתי מאוד, לפי כל הקריטריונים המוזכרים לעיל. הבעיה התחילה בערך באמצע הספר, כאשר (מעכשיו ספוילרים למרות שכאמור ההפתעות אינן גדולות ולדעתי אני לא פוגע קשות בחווית הקריאה כי הספר מלא באירועים ודמויות שיוסיפו להרפתקה) בסטיאן נכנס לסיפור שהוא קורא ולוקח בו חלק פעיל. כפי שנכתב בביקורת אחרת, בשלב הזה די התחלתי להשתעמם. הכתיבה נעשתה פחות מרגשת, נמרחת וכנראה בגלל שבסטיאן שלט במידה רבה במתרחש סביבו, הוא סיפר סיפורים שהיו ילדותיים מדי עבורי ורק חיכיתי שייגמרו. בסטיאן מציל את הממלכה ע"י מתן שם לקיסרית וכניסתו בו זמנית לסיפור. הוא מתחיל לצבור ביטחון בהדרגה, לקבל הכרה מהדמויות שרק הולכת וגוברת עד שהוא הופך למגלומן בלתי נסבל שרק חיכיתי למפלתו. מרגע שנכנס לסיפור ועד שקיבל את המכה שהגיעה לו, הסיפור אכן היה בלתי נגמר עבורי, עם הבלחות מעטות בלבד של קריאה מהנה. מרגע שנשמטה הקרקע תחתיו, הספר חזר להיות מעניין וגם הסיפורים הקטנים שבתוך הסיפור היו הרבה יותר מהנים, עד לסוף הצפוי כאמור.

כלומר הייתה לי מין קריאה גאוסיאנית הפוכה. אני שמח שלא נטשתי את הספר באמצע, כי הסוף היה עם מסר חמוד, גם אם קיטשי, והספר בהחלט שווה קריאה, במיוחד עבור חובבי פנטזיה גדולים ממני.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על הסיפור שאינו נגמר