"מלכוד 22 אומר שיש להם זכות לעשות את כל מה שאיננו יכולים למנוע מהם." (עמוד 387)
מעולם לא נכתב ספר הגדוש בכל-כך הרבה ניגודים. בכל פרק, בכל דף ובכל משפט ומשפט.
מלכוד 22 מתעד את סיפורו של החייל יוסאריאן וחבריו על האי פיאנוזה במהלך מלחמת העולם השניה. בין הדמויות המתוארות ניתן למצוא את הטייס הקרבי שאינו מוכן לטוס למשימות קרב, חברו שתוקע תפוחים בלחיו, הצעיר שמאוהב עד עמקי נשמתו בזונה שמתעבת אותו, המפקד שמסתכל על החיים רק במובנים של טפיחה על השכם או סטירה על הגב והכומר שאיבד את דרכו. הכל קורה על רקע של אי יפהפה בעל נוף עוצר נשימה, אך במחיר האלימות והמוות.
לאחר עשרת העמודים הראשונים, הייתי בטוחה שמדובר באהבה מעמוד ראשון. הספר מתובל במנה גדושה של הומור וסרקסטיות (כמו שאני אוהבת) שגרמו לי לצחוק בקול לא פעם ולא פעמיים – כי כשהרופא מצהיר בריש גלי ש"אין זה עסקי להציל חיים!" איך אפשר שלא לגחך מהאבסרודיות?
בהמשך הדרך ועד עמוד 200, קראתי את הספר בתחושה אמביוונלטית חזקה. הדפים מלאים באמירות חריפות ועוקצניות והצהרות מעוררות מחשבה על החיים ומאותה הסיבה בדיוק חשתי פעמים רבות שאני קוראת עד לכדי תשישות.
מאמצע הספר ועד סופו, הרגשתי שחזרתי לקצב הנכון. המשפטים החלו לזרום בשצף והעלילה החלה להתקדם ולעורר יותר ויותר עניין, לצד עצבות תהומית, ממש עד העמוד האחרון.
אני ממליצה לקרוא את הספר בראש נקי ובלי לחץ של זמן, כי בשביל ליהנות ממנו באמת צריך להתרכז בכל מילה ומילה שנראית במבט ראשון קטנה ותמימה אך מתגלה לבסוף כחצופה ובוטה!
התרגום של בני לנדאו ובני הדר, אגב, היה שמימי ותענוג לקריאה.
במשך שנים תהיתי מהו אותו מלכוד 22 שכולם מדברים עליו. זוהי מטאפורה לכל פרדוקס שמקיף אותנו בחיים: הקומדיה לצד הטרגדיה, היופי ליד הכיעור והטוב הצמוד אל הרוע עד כי לעתים בקושי ניתן להבדיל ביניהם –
מלכוד 22 מסמל מבחינתי את הטבע האנושי בצורתו האפלה והמעוותת ביותר.
במהלך הקריאה עלתה בי תחושה הדומה לזו שהתעוררה אצלי בעת קריאת ספרים אחרים הנחשבים ל"קלאסיקות", כגון "אהבה בימי כולרה" או "הזקן והים" : אפשר לשלות מהדפים פנינים ספרותיות רבות, אבל הן שקועות בקרקעיתו של אוקיינוס שמימיו עלולים להיראות לנו כעכורים. נא להצטייד במשקפת מתאימה!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
