ביקורת ספרותית על מחולל הנסים מאת בנג'מין ווד
ספר לא משהו

---

****


ככל אחד מאיתנו הייתי גם אני צריך לענות לא אחת על השאלה: האם אתה מאמין באלוהים? ואחרי שהטלתי את הפור, לכאן או לכאן, תמיד הסתעפו מהשאלה הראשונה הזאת עוד ועוד שאלות, שעליהן היה לי קשה מאוד לענות, כי לא ידעתי להחליט. מה עם כוח עליון? מה לגבי הדברים שהמדע לא יודע להסביר? מה אם מאלדר מה-X FILES צודק? מה אם לא כל קסם הוא רק אחיזת עיניים? מה לגבי כל המהפנטים והמתהפנטים שעושים (ראיתי במו עיניי) דברים שאין להם הסבר רציונלי? מה עם מה שעושים דארן בראון או נמרוד הראל? מה עם מחלות שנתרפאו להן, גידולים שנעלמו, נכים שקמו על רגליהם? עזבו את כל זה - מה עם אינטואיציה? וכריזמה? וחשיבה חיובית? איפה עובר הגבול בין מה שהוא בולשיט מטופש שאנשים נתלים בו כשאין להם את הכוח, הזמן או הכישורים לחפש עוד לבין מה שהוא האמת האחת שפשוט אי אפשר להסביר כי אין הסבר?

למרות שאני נאלץ להיכנע לדיכוטומיה המובנית כאן, אין לי תשובות סופיות. אני לא מכריע. למרות שבאתי מבית דתי, ולמרות שמתישהו בחרתי להיות חילוני, אני לא יודע לגבי אלוהים. ובאיזו גירסה שלו אני מאמין או שלא. ולא לגבי אלילים אחרים, או כוח עליון, או קסמים, או אפילו סקאלי ומאלדר. לא יודע. אני מוכן לקבל קסם, אבל לא אופתע אם גם הקסם המדהים ביותר הוא פשוט לא אמיתי. שואו. לא יודע. לפעמים אני נכנע ומאמין, ולפעמים אני עיקש ואין שום סיבה שאאמין. ואני שונא מופעי קסמים בשל הסיבה הזו ממש.

הספר הזה מדבר על הקו הדק הזה שנמתח בין אמונה לתקווה, בין הרצון להאמין לתשוקה להפריך, בין הכמיהה להתמסר לבלתי אפשרי לבין הצורך להטיל ספק בכל דבר, ובין הידיעה שמשהו לא ייתכן לחוסר היכולת להסביר את אותה היתכנות ממש. אני לא רוצה להכביר מילים על התגוללות העלילה או השאלה "מי צודק", גם כי זה באמת לא משנה למי שיקרא, וגם כי את הדרך הזאת בין ספק ואמונה הקורא צריך לעשות, לדעתי, בעצמו.

מרבית הביקורות כאן לפניי העניקו לספר הזה ארבעה כוכבים או יותר, אני באופן אישי מצאתי שהרעיונות שבו ידועים ומשומשים, וכי הכתיבה שבו בינונית גם מבחינת הסגנון וגם בנסיון הלא-מוצלח לשמור על הדרמה או המתח לאורך כל הספר - שהוא ארוך הרבה יותר מדי ללא הצדקה.

לתחושתי - אפשר לוותר.


____

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מחולל הנסים