ביקורת ספרותית על מחולל הנסים מאת בנג'מין ווד
ספר טוב

---

קראתי פה את הביקורות המרתקות של ציפי ושל קוראת הכל, שגרמו לי למהר ולהשיג את הספר הזה (תודה!). הוא הטריד אותי בזמן קריאתו וגם לאחריה. לאו דווקא בגלל הנושא שאינו ממש חדש בספרות כמו בחיים, אלא כי בזמן הקריאה אתה מחכה כל הזמן לאסון נורא - הספר מתחיל בסוף וחוזר אחורה לתאור השתלשלות העניינים. והטכניקה הזאת - שמגבירה בלי ספק את המתח של הקורא - אינה מאפשרת לו לקרוא בנחת ולהיות מופתע כשהאסון קורה.

קשה להגדיר את הספר הזה: הוא נע בין כמה צירים, שכל אחד מהם מרתק וסוחף אותך לכיוונו. נושא אחד עוסק בבחינת הכריזמה. מאיפה היא מגיעה ומה השפעותיה על סביבתה. תחום נוסף בודק את היכולת להתחבב על אחרים. גם התקווה נבדקת: עד לאן יהיה אדם מוכן להרחיק ולהגמיש את מה שהוא מאמין בו כשהחרב מונחת על הצוואר? הוא עוסק גם בשאפתנות, קנאה ויוהרה.

הסיפור מנסה להבין את הנפש האנושית. ניסיון שכל חיבור ספרותי עוסק בו בדרך זו או אחרת. ווד משיג השג חלקי בלבד, למרות שהוא מבסס את דמותו של איידן על חומר מקצועי בתחום הפרעות אישיות, ועשה אף שימוש בעבודות מקצועיות מתחום הפילוסופיה והמוסיקה. הסיפור כאמור, מעניין מאד אבל רוב הדמויות - חוץ מאוסקר וד"ר קרסט לא היו ברורות לי מספיק ונראו לי כסטטיסטים שתפקידם רק לקדם את העלילה.

למרות ההסתייגויות נהניתי מהספר שנושאיו נוגעים בכל מה שמעניין. קראתי וחשבתי שכשהכריזמטי והחביב נפגשים, הם גורמים למסה קריטית, והפיצוץ כנראה לא יאחר לבוא...

*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מחולל הנסים