כמה קשה לספר לחסות בצילו של ספר גדול ממנו, לשמש תזכורת ליצירת מופת ובכל זאת לקבל מחמאות נלהבות מעט פחות.
אין כמעט ביקורות שלא הזדקקו להשוואה המתבקשת עם ספרה המפורסם של דונה טארט: ההיסטוריה הסודית. במחולל הניסים (להלן המחולל) כמו בהיסטוריה הסודית, מצטרף בחור מרקע פשוט לחבורת סטודנטים אליטיסטים והחבורה הסגורה הזאת, בעלת חוקים משלה, בולעת אותו אל קרבה עד הסוף המר.
ווד נוקט בטריק מניפולטיבי במקצת. את סיפורו הוא פותח בסצינה של גילוי שלוש גופות (למעשה היו רק שתי גופות גם אם העטיפה מציינת שלושה), ובכך גורם לקורא להיות במתח מהתחלת הספר. אלא שבניגוד לספרי מתח, שבהם התהפוכות גדולות והסיפור מתגלגל עד לסופו המסופר בתחילתו, במחולל הספר מתנהל בעצלתיים, הסצינות ארוכות וחוזרות על עצמן, התיאורים מתארכים במין שלווה בריטית סטואית וכשמגיעה הסצינה האחרונה שמתוארת בראשית הספר, אנחנו מותשים, לא מופתעים ומבינים שמדובר בפרוזה ולא בספר מתח וכי זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש.
אוסקר לואו, גיבור הספר, משמש כמטפל בזקנים בבית אבות בעיר האוניברסיטאית קיימברידג'. אוסקר הוא אוטודידקט וקורא קלאסיקות בסתר, שנטש את ספסל הלימודים כדי לברוח ממשפחתו הקרתנית וצרת האופקים. בבית האבות הוא מתחבר לפרופסור לספרות העומד על יכולותיו האינטלקטואליות ומעודד אותו לקרוא. אוסקר פוגש את אייריס, סטודנטית לרפואה ואת אידן, אחיה העוגבאי, הגאון המוסיקלי המוזר, שמשוכנע ביכולתו לחולל ניסים בעזרת המוסיקה שלו.
החבורה הסגורה כוללת עוד שלושה תתי גיבורים שגם בתום הקריאה אי אפשר לאפיין את אישיותם ביותר מאשר כותרות סטריאוטיפיות: החבר הסיני, החבר הגרמני, החברה החביבה וחלשת האופי. שכן, על פני דפים רבים הם מעשנים ושותים ומשמיעים מוסיקה ומבזבזים זמן, ושוב משתכרים ומשמיעים מוסיקה ושטים ומביטים בשמיים ושוב בוחרים יין משובח ממרתפו של אביו של אידן וכו' וכו', עד שאתה הקורא הנבוך תוהה אם יספיקו בסוף הסימסטר ללמוד את כל החומר למבחנים. לרשות החבורה עומדים כמה לוקיישנים מעניינים המשרים אווירה סודית ואניגמטית. ביתם של האח והאחות, שאינם מתגוררים במעונות כבני תמותה פשוטים, ובית הוריהם, שהינו אחוזה מעוררת קנאה, הכוללת בשטחה בית כומר ובית עוגב, שעברו הסבה למין יחידת דיור למתבגרים שאוהבים להשתכר, לעשן, לשיר, להתבונן בשמיים ולחולל ניסים מפוקפקים.
סביר להניח, שאם אני הייתי אוסקר לואו, הייתי נושאת רגליים ובורחת לאוקספורד ובלבד שלא להיות מוזמנת שוב ושוב לבית משפחת בלוותר הסנובית ולהיות האאוטסיידרית היחידה שנושאת את דגל השפיות.
בספר גם מפציע פסיכיאטר מפורסם שסיפורו האישי משתלב בסיפורו של הגאון מקיימברידג'. אלא שגם כשאנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כמעט נושמים לרווחה שצלחנו את הסימסטר ועוד מעט יהיה לנו קצת חופש ממחולל הניסים, חוזר סיפורו של הפסיכיאטר ומאריך את הספר בעמודים רבים שלא לצורך.
למרות זאת, הספר עוסק במגוון נושאים שאינם שכיחים בפרוזה העכשווית. הפרעה נפשית נרקיסיסטית, ריפוי מחלות אלטרנטיבי, השאה עצמית כגורם בריפוי מחלות קשות, זקנה ומחלות זקנה שכיחות, איבוד האינטלקט ושטיון. העיסוק בהם מעמיק את הסיפור ומעניק לו ערך מוסף.
סלחו לי אם השתרבבה נימה של ליגלוג לביקורתי. בנג'מין ווד כתב את הספר בגיל 31, וכשרונו הגדול ניכר בכל עמוד של הספר הארוך-יותר-מדי הזה. הספר כתוב מצויין, האווירה הבריטית הסנובית-אליטיסטית חודרת עד לשד העצמות וגורמת לקורא לחוש כי צנח במנהרת הזמן לאיזה יקום חילופי. רק איזכורם של טלפונים סלולאריים החזיר אותי לקרקע יציבה ולחש באוזני כי למרות הכל, החבורה הביזארית הזאת חייה בשנת אלפיים ומשהו.
אין ספק כי דונה טארט וההיסטוריה הסודית שלה גורמת עוול למחולל הניסים. מחולל נופל קורבן על מזבחו של ספר אלמותי, טוב ממנו מרתק יותר ממנו ובשל הרבה יותר. ואפילו בגילו הצעיר לא יכול בנג'מין ווד לנפנף, שכן דונה טארט כתבה את ההיסטוריה בגיל 28.
למעשה, לספר מגיעים חמישה כוכבים. ושוב, נקטתי בשיטה של חמישה מינוס אחד אינם שווי ערך לארבעה. זהו בהחלט לא ספר של ארבעה כוכבים. זהו ספר של תשעה כוכבים מתוך עשרה.
ולמה בכל זאת הורדתי כוכב אחד? בגלל ארכנות היתר. גם כשסופר רוצה להכניס את הקורא לאווירה של עצלתיים ושל מקום היסטורי המנותק מן הקדחתנות העכשווית, ישנן דרכים יותר מעניינות לעשות זאת מאשר לכתוב כל כך הרבה עמודים מיותרים.
