נראה לי שזה יכול לקרות רק לבנות. שנים הייתן חברות. כבר בבית הספר אי אפשר היה להפריד ביניכן. קראתן את אותם ספרים יכולת לצטט תחילת משפט מספר אהוב והשנייה ידעה בדיוק למה התכוונת. דמיינתן ביחד עתיד עם משפחה וילדים, ומובן שתכננתן לגור בשכנות ושגם הילדים שלכן יהיו חברים. פתאום את מתעוררת אחרי שנים ומגלה שהקשר נותק. זה התחיל מהתרחקות גאוגרפית, המשיך באיזו אי-הבנה נשכחת ובכעס, ובינתיים הכול נפרם. רק דרישות שלום רחוקות של מכרים משותפים ושאלות סקרניות צובטות את הלב.
בספר הזה אין עלילה מרתקת. היו שתי חברות. משהו קרה וניתק הקשר, ולאחר שנים שתיהן מתחרות על מועמדות לאותה משרה נחשקת.
אבל העלילה משחקת כאן תפקיד משני. הקול המדבר, קולה של יפעה-יפעת-איזבלה, הוא כל כך אמתי ומרתק. המשפטים עדינים ונוקבים, הכול מרגיש נכון ומוכר, ללא זיוף. הנה דוגמה, תיאור של הפגישות של יפעת ואיתן, בעלה לעתיד. אם תאהבו אותה, תאהבו את הספר: "באותה תקופה איתן ואני מקפידים להגיע לכל פגישה נקיים וחכמים ומצוחצחים, כדי להרוויח את זכותנו להיות בסופו של דבר נאהבים בפיג'מה ושיער סתור בבוקר. כדי להגיע סוף-סוף הביתה אנחנו צריכים לצאת להרבה מקומות רחוקים, וככל שהם נידחים יותר אנחנו מתקרבים".
באמת אהבנו לקרוא את אותם הספרים, והרבה מהם. סביר להניח שאת קוראת ביקורות בסימניה, אולי אפילו כותבת כאלה משלך. ייתכן שאת קוראת עכשיו את הסקירה הזאת וחושבת שאולי התכוונתי אלייך. ואולי גם לך נצבט משהו בלב. כדאי לך לקרוא את הספר הזה.


















