נראה לי שזה יכול לקרות רק לבנות. שנים הייתן חברות. כבר בבית הספר אי אפשר היה להפריד ביניכן. קראתן את אותם ספרים יכולת לצטט תחילת משפט מספר אהוב והשנייה ידעה בדיוק למה התכוונת. דמיינתן ביחד עתיד עם משפחה וילדים, ומובן שתכננתן לגור בשכנות ושגם הילדים שלכן יהיו חברים. פתאום את מתעוררת אחרי שנים ומגלה שהקשר נותק. זה התחיל מהתרחקות גאוגרפית, המשיך באיזו אי-הבנה נשכחת ובכעס, ובינתיים הכול נפרם. רק דרישות שלום רחוקות של מכרים משותפים ושאלות סקרניות צובטות את הלב.

בספר הזה אין עלילה מרתקת. היו שתי חברות. משהו קרה וניתק הקשר, ולאחר שנים שתיהן מתחרות על מועמדות לאותה משרה נחשקת.
אבל העלילה משחקת כאן תפקיד משני. הקול המדבר, קולה של יפעה-יפעת-איזבלה, הוא כל כך אמתי ומרתק. המשפטים עדינים ונוקבים, הכול מרגיש נכון ומוכר, ללא זיוף. הנה דוגמה, תיאור של הפגישות של יפעת ואיתן, בעלה לעתיד. אם תאהבו אותה, תאהבו את הספר: "באותה תקופה איתן ואני מקפידים להגיע לכל פגישה נקיים וחכמים ומצוחצחים, כדי להרוויח את זכותנו להיות בסופו של דבר נאהבים בפיג'מה ושיער סתור בבוקר. כדי להגיע סוף-סוף הביתה אנחנו צריכים לצאת להרבה מקומות רחוקים, וככל שהם נידחים יותר אנחנו מתקרבים".

באמת אהבנו לקרוא את אותם הספרים, והרבה מהם. סביר להניח שאת קוראת ביקורות בסימניה, אולי אפילו כותבת כאלה משלך. ייתכן שאת קוראת עכשיו את הסקירה הזאת וחושבת שאולי התכוונתי אלייך. ואולי גם לך נצבט משהו בלב. כדאי לך לקרוא את הספר הזה.

יש ספרים שכאשר אני קוראת אותם הם תופסים אותי מייד בגרון ולא מרפים. יש ספרים שמצריכים יותר סבלנות, כאלה שמתגנבים ללב בזהירות, כמעט בהחבא, ודווקא כשאני חושבת שזה לא בדיוק זה אני מגלה ששבו את ליבי. "גחליליות" הוא ספר מהסוג השני.

להתחלה שלו לא התחברתי. הדימויים לא דיברו אלי, הגיבורה, אישה צעירה שמנהלת חברת קייטרינג, נראתה לי חיוורת ודהוייה, והכתיבה של הסופרת על אוכל לא אמינה. ובכלל, משהו בכתיבה היה תקוע ולא קולח. למזלי אני לא עוזבת ספרים באמצע, והפעם זה השתלם במיוחד. פתאום, אחרי כמה וכמה פרקים הייתי מרותקת. מן ערגה עטפה אותי וגעגוע.

בשפתה המיוחדת, בעדינות עד אין קץ, מתארת חומסקי את הגיבורה האמיתית של הסיפור, העיר בה גדלה. היא לא נוקבת בשמה, אך מפזרת מספיק רמזים עד שכל ישראלי יבין מייד באיזו עיר מדובר. ביד אמן, מתוך עיניה של ילדה, מתארת חומסקי את החיים בעיר, את הזרמים הדתיים השונים המפכים בה, המאבקים ביניהם וגם המשותף. המבט של חומסקי סולח וחומל ולא שופט. התיאורים המינימליים והמדוייקים מציירים תמונה חייה כל כך עד שהרגשתי שגם אני שם, ילדה בבית הסמוך, חלק מחבורת הבנות בחצאיות הג'ינס. וגם את ילדותי שלי ראיתי, אף שהתרחשה בעיר אחרת ובחברה אחרת המצייתת לכאורה לחוקים אחרים.

באור קסום כשל גחלילית מאירה חומסקי בכל פעם פינה חבויה נוספת בנפשם של הגיבורים, בכל מילה מתגלה טפח נוסף, אך משהו מן המסתורין נותר תמיד. זה יתרונו של אור גחליליות רך על פני אלומת אור אכזרית של פנס. אלו הן המילים שמהן רוקמים חלומות.

ספר עדין ומקסים שצובט בלב, מלא כנות וללא טיפה של זיוף המלווה כל כך הרבה ספרים.

מעניין לראות עד כמה הביקורות אינן אחידות ואני לגמרי מבינה.
הספר מצד אחד קריא ויש רצון לדעת מה יקרה בסוף מצד שני הדרך שבה המחברת כותבת יש בה משהו מרגיז.
קשה לי, באופן אישי, עם סופרים מתחכמים. כאלו שהם תורמים מבלי שנתבקשו מחוכמתם מתפלספים ממציאים מילים.
זה גורם לי לרצות לטרוק את הספר ולהניח בפינה חשוכה.
פשוט תספרי את הסיפור אני אומרת לסופרת, בלי פלצנות מיותרת (סליחה על המילה).
אין לי יותר מה להוסיף.
ספר שהוא לא רע אבל מרגיז ומיותר נראה לי כבר עדיף לכתוב ספר רע.

לפעמים לקרוא ספר ללא עלילה זה גם בסדר, אבל כמה תנאים צריכים להתקיים. כתיבה מופתית, מיקום מרתק, אינפורמציה חדשה, דמויות בעלות עומק.
כאן אין לא מזה, לא מזה ולא מזה. הכתיבה בסדר, המיקום אפרורי ודמויות (חוץ מהדמות הראשית) חסרות עומק ותכלית. יש אמנם אינפורמציה חדשה מבחינתי, על גווניה השונים של הדתיים הלאומיים, תהליכי התחרדות מול חילון וכו', אבל הספר כל כך מבולגן שקשה לעקוב אחרי הפרטים.
יפעת ושני אחיה הקטנים מתייתמים מהורים שנהרגים בתאונה. שלושת האחים נלקחים לדודה ודוד מבוגרים בעיר (העיר לא מוזכרת בשם, אך נראה לי שמדובר בבני ברק), משפחה דתית שחיה בסביבה שרוב השכנים בה חרדים. הילדים מנסים להשתלב כל אחד לפי יכולתו, כאשר האח הצעיר ביותר הופך לחרדי, האחות הקטנה עוברת לקיבוץ ויפעת עצמה צפה על המים. הספר מתמקדם בהתלבטויות שלה, לגבי החברות, לגבי הקשר עם הבן זוג, היחסים עם אחים ומידת הדתיות. רוב, הזמן היא מצטיירת כאדם אדיש, אבל מלא מחשבות טורדניות. אני חושבת, שלא איבחנו אצלה הפרעות קשב וריכוז. יש מצב שטיפול נכון, היה פותר את רוב הבעיות שלה עם עצמה.

גחליליות הוא רומן עדין שלא מיועד לכל קורא, אלא נדרש לו קורא רגיש לשינויים הדקים. ברומן, אנו מצטרפים אל יפעת וכל ההרגשות אותן היא חווה בפרק הזמן לאחר הצעת העבודה שהיא מקבלת. אנחנו עדים לתחושות, למחשבות ולמפגשים שלה עם הסביבה הקרובה והרחוקה יותר.
גחיליליות לא מאפשר לבלוע את הספר כולו בבת אחת, אלא רק לקחת ממנו מנות קטנות בכל פעם, כמו נימים עדינים על פרח צעיר.
יכולת הביטוי של גילית חומסקי עוצמתית, חדה ותופסת את הנשימה. הציטוט הבא ליווה אותי לאורך ימים שלמים:
"זה לא יהיה שקר- נופים לעולם אינם מוחלטים. הם נמהלים בטעמים ובריחות ובאופיו של הרגע. זו אמת באותה מידה שבה יש אמת ברחוב המפויח וברחובות הסתמיים. זכותה של האמת להיות מוצגת בידי מתווך מסור וחמל- בגד המסתר קפל מעליב בשולי הבטן, אמנות מלבישות ילדות בשמלות ומסרקות בקוקיות. אפשר לאהוב בלב שלם קפלים ושומות וילדים מדירי שינה וערים ומדינות ואת כל הדברים שבכלל לא נראים כמו שחשבנו, אבל הבלטת הצדדים היפים שבהם בתחילה נוסכת איזו רכות, ככה נולדת אהבה".
אם אהבתם את הציטוט הזה, אתם תאהבו את הספר.

ספר על מיפגשים: בין תרבויות,חילוני מול דתי, "מיזרוחניק"(מפדל של פעם) לחרדים, מיפגשים של ערכים ורגשות פנימייםפ עם מנגנונים של בית הספר, מבחינה ערכית והחלטות.
לכאורה העלילה יכלה להיות טראומה נוסח דיקנס, שלשה יתומים להורים דתיים של "הפועל המזרחי" שנספו בתאונה מועברים לבית הדודה (אחות האם) בבני ברק, גדלים ומתפתחים.שם הם נתקלים המיפגשי התרבות ושם הם מתפתחים, כל אחד לדרכו.
גיבורת הסיפור,הופכת למומחית לבישול , מפרסמת טורים בעיתון ומנהלת קייטרינג שמעסיק גם נוער עזוב.
יש כאן תיאור חיים מילדות מוקדמת ועד להריון ראשון.
בעצם הספר מציג ניגוד של "גחליליות" המסוגלות לעוף ולהאיר בחשיכה, מול "טרמיטים" המכלים כל דבר וגורמים לנזק, בעיקר לנשמה.
הבחירה של הגיבורה היא להיות גחלילית. והספר מתאר ברבדים שונים את התהליך. אין כאן חזרה בתשובה ( להפוך חרדי מאוד ) או יציאה בשאלה ( הגדרה חילונית מוטעית לתהליך של חילון). יש כאן מסכת חיים ומיפגש תרבויות . יש גם מיפגש דתיים חילוניים.
הספר הקסים אותי בתחילה כי ציפיותי ממנו היו נמוכות. הכתיבה מצומצמת מעט ואינה מלודרמטית כך שההתרשמות מהארועים נתונה ביד הקורא.
יש שם קטעים מרגשים כמו הנסיעה שלה ושל חברתה ל"חופש" לים בחיפה.
האפיזודה שפירסמה את הספר היא על הילדה שהולכת לספריה בבני ברק והספרנית אומרת לה כי לא תשרת אותה בבגדים כאלו כי "מה יהיה אם גבר יראה אותה כך?" .( מדובר בילדה בכיתה א). ארוע זה הוא חלק במסכת סיפורים של מיפגש התרבויות והציפיות.
האח הקטן (בן ארבע) חוזר מהגן ודורש כי לא יטבלו את המצה במרק כי זה חמץ.זה מיפגש של תרבויות וסמכויות ( הגננת מול ההורים והבית).
ועוד.
הבעיה היא שהוא מתארך לקראת סופו וחבל. טכניקת הכתיבה האסוציאטיבית שיש בה קפיצה קדימה ואחורה בזמן, יפה מאוד בתחילה ומכבידה בסוף.
עדיי הספר שווה קריאה.

10 ביקורות:
שלל יפה לספר פשוט, אני נהנתי לקרוא על מגזר שטרם קראתי עליו, רומן עלילתי, דרמה, מעניינת, על חיים שמובאים בפשטותם ככה ממש בהחלט. דווקא שתי הביקורות האחרונות מצאו חן בעיני יותר מהביקורות שצברו מלא לייקים, אלו שכתבו על הספר בפשטות. לדעתי, לעניות, זה מעניין לקרוא על האנשים האלו ששונים ממני, וקצת רכילות וסיפור פשוט על החיים שהם בעצם לא כול כך פשוטים זה נחמד מעניין ומרתק, אז נגמר מהר הספר הזה, אז זה בסדר ממש. יש פה המון סיפור על מה אנחנו חושבים מספרים לעצמנו הסרטים שאנחנו מסריטים ובעצם אין בהם מאום והם רק בדמיון ובראש ובמחשבה שלנו ואינם באמת במציאות, וגם על הדברים הנסתרים שקורים בלי ידיעתנו כן בגלל רושם ואו סיפורים ואמירות שאמרנו ולא בכוונה נוצר רושם כזה ואחר כך קילקל ולא באמת. הסתקרנתם? סבבה. שבת שלומבורכת וסופ"ש קסמרפא ובבניין מגידו ננוחם. שאו ברכה וראו טוב ויחי הפנטזיה והפשטות.

סיפור של צעירה דתית וחייה בעיר הנעה בין חרדים לדתיים לאומיים (בין "דוסים" ל "מזרוחניקים"). יפעת עוברת עם אחותה ואחיה לגור בבית הדודים בעיר, יחסי הגומלין עם השכנים מקבוצות שונות, חברות הילדות, הקהילות השונות, האולפנה והחיים אחרי סיום התיכון, כולם נפרשים ומתוארים בסיפור.
שלושת הילדים גדלים ומתפתחים לכיוונים שונים ויפעת שבמוקד הסיפור מתעסקת בתחום האוכל, כותבת טור אוכל בעיתון, שותפה בקייטרינג מיוחד ומועמדת לתפקיד מעניין ומיוחד אף הוא בתחום האוכל.
הספר מציג דקויות רגשות ותובנות של צעירה ביחס לסביבתה, רק חבל שיש בו קטעים חובבנים ולא מתאימים למה שהוא מתיימר להיות - מה שיוצר הרגשה של "חפיף" וחוסר רצינות של הכותבת מבחינת ההכנה/הבנה/לימוד של מה שהיא כותבת עליו (ושל מה שהוא בעצם חוויותיה האישיות ודברים שעליה לדעת מחייה האמיתיים)

הגיבורה בעלת זוית ראיה רעננה על החיים, ולמרות שהחיים שגרתיים מחשבותיה הם מספיק מעניינות. נמצא על התפר בית דת לחול, מאוד ישראלי ועדיין מאוד אישי