את הספרים של <mark>גילית חומסקי</mark> קוראים, קודם כל, בשביל הכתיבה.
חומסקי הוציאה ספרי שירה עוד לפני שהוציאה ספרי פרוזה, והדבר ניכר בכתיבתה.
לחובבי הכתיבה השירית, המפותלת, עמוסת הדימויים והמטאפורות, הלוכדת רגעים קטנים ומכוונת אליהם זרקור, אוספת תובנות קטנות שגורמות לך להנהן ולחשוב, נכון, זה בדיוק כך - זוהי חגיגה. למי שעיקר עניינו הוא העלילה... ובכן, פחות.
לא שאין עלילה, העלילה ישנה. אבל אצל חומסקי שאלות ה

גיא היה החבר הראשון שלי. היינו בני שלוש כשהכרנו בגן בת-שבע. התחברנו מייד, הילדה ה"טובה" והילד השובב עד מופרע. אחר כך היינו בעוד כמה גנים ועלינו ביחד לכיתה א'. הבנו אחד את השני מבלי לדבר יותר מדי. גיא לא אהב לדבר. אהבנו לטפס על עצים, לחפש אבנים נוצצות בואדי (שכיום הוא בכלל כביש בגין). הוא לימד אותי לנשוך, וגם את הטכניקה שלו להפוך ניירות מסטיק. היה לו האוסף הגדול ביותר בבית הספר. אני לימדתי אותו לקר

<mark>גילית חומסקי</mark>, היא סופרת שאני מכירה כבר 7 שנים מאז שראיתי את הספר שלה גחליליות שהתפרסם בהוצאת ידיעות ספרים אהבתי את הספר, אבל אני חושבת שהספר הזה מיוחד עוד יותר. הסיפור מגולל את סיפורו של מלון ליד ים המלח.סיפןרם של אנשים פשוטים סיפור של זוג שהתאהב ונולד להם ילד במלון ההוא, האב עזב והאישה נאלצת להישאר לבדה לגדל את התינוק ובכל יום הולדת הוא חוגג במלון. חוקר קוראן ואישה מיוחדת בשם תרזה, עובדת במלון ש

וודאי רבים מכם מכירים את הרגע שבו אתם אומרים לעצמכם "כמה טוב שנפל לידי הספר הזה". הוא השני מבין חמשת הכותרים מהסיפור ששיתפתי אתכם בסקירה הקודמת, שנחים עכשיו בספריה הפרטית שלי ואני די מתקשה לסקור אותו ...קורה...

הכותרת שניתנה לספר לקוחה מספר ירמיהו ט' א' "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם..." הרצון לעזוב את ביתך וללכת למדבר, להתרחק "מ" ולהתקרב "אל", ולהיטמע בטבע בנוף בראשיתי,

על <mark>גילית חומסקי</mark> יצא לי לשמוע הרבה מהפייסבוק, הרבה מעיתונים וגם כי חיפשתי מקום ללימודים לספרות יהודית באונברסיטת בר אילן ושם נתקלתי בשם שלה, הבנתי שהיא משוררת, אך גיליתי במהרה שהיא גם סופרת לא רק של ספר אחד בשם ''גחליליות'' לעוד הרבה. . העלילה מגוללת את סיפורה של יפעת בעלת טור בעיתון בשם ''איזבלה מבשלת'' כותבת על אוכל, איפייה ועוד. מוציאה ספר בישול ופותחת קייטרינג, והכול משתנה ברגע שהיא זוכה להש

על הספר שמעתי כבר כמה חודשים מכמה פירסומות בפייסבוק, מפני שהסופרת חברה שלי וגם עוד כמה רבים. שמעתי שהסיפור הוא מעניין מגולל סיפור על הספרות והאקדמיה, כבר הרגשתי שעלי לקרוא את הספר. משום מה הצלחתי לקרוא את הספר בדרך מיוחדת. אחותי הגדולה שעובדת כיום בתקשורת, הגיעה ליום ההשקה ולכבוד יום הולדתי קיבלתי אותו מתנה. התרגשתי מאוד והתחלתי באותו רגע לקרוא את הספר ולשמחתי הרבה סיימתי אותו בתור פחות מ

גחליליות הוא רומן עדין שלא מיועד לכל קורא, אלא נדרש לו קורא רגיש לשינויים הדקים. ברומן, אנו מצטרפים אל יפעת וכל ההרגשות אותן היא חווה בפרק הזמן לאחר הצעת העבודה שהיא מקבלת. אנחנו עדים לתחושות, למחשבות ולמפגשים שלה עם הסביבה הקרובה והרחוקה יותר.
גחיליליות לא מאפשר לבלוע את הספר כולו בבת אחת, אלא רק לקחת ממנו מנות קטנות בכל פעם, כמו נימים עדינים על פרח צעיר.
יכולת הביטוי של <mark>גילית חומסקי</mark> עוצמתית,

"על אהבה אני רוצה להגיד" של <mark>גילית חומסקי</mark> הוא לא ספר שהייתי בוחרת לעצמי מהמדף בחנות הספרים או בסיפריה באופן אקראי, אבל לשמחתי הוא נבחר כספר החודש במועדון הקוראות המקומי בו אני חברה כך שהייתי חייבת לקרוא אותו.
הכריכה האחורית של הספר יחד עם הציור על הכריכה לא ממש משכו אותי וכשהתחלתי אותו חשבתי שהוא ילך לכיוון שונה לחלוטין, כיוון בנאלי ומוכר, כמו המון ספרים לפניו.
אבל לשמחתי הוא נבחר כספר החודש במוע

יש ספרים שכאשר אני קוראת אותם הם תופסים אותי מייד בגרון ולא מרפים. יש ספרים שמצריכים יותר סבלנות, כאלה שמתגנבים ללב בזהירות, כמעט בהחבא, ודווקא כשאני חושבת שזה לא בדיוק זה אני מגלה ששבו את ליבי. "גחליליות" הוא ספר מהסוג השני.

להתחלה שלו לא התחברתי. הדימויים לא דיברו אלי, הגיבורה, אישה צעירה שמנהלת חברת קייטרינג, נראתה לי חיוורת ודהוייה, והכתיבה של הסופרת על אוכל לא אמינה. ובכלל, משהו בכתיבה הי