~קצת ספוילרים בהמשך~

למה קוסמים תמיד משתמשים בעוזרות יפהפיות?
כדי להסיח את דעת הקהל מהמקום שבו הקסם האמיתי באמת מתרחש.

*****

בדרך כלל אני לא קוראת ספרים מעוררי מחשבה במיוחד. אני קוראת ספרים קסומים, ספרים עצובים, ספרים מקוריים. אבל לא יצא לי לקרוא יותר מדי כאלה, ואולי אפילו בכלל, שבאמת מעוררי מחשבה.

"ארוחת הערב" לא התמקד במה שחשבתי. הוא לא התמקד רק במעשה הנורא שביצעו הילדים (שלהפתעתי לא עד כדי כך זעזע אותי, אחרי שקראתי את התקציר של 'חייבים לדבר על קווין'), וגם לא בהכרח התמקד בשאלות שמועלות בתקציר.

אני מצאתי בו משהו חדש שונה לגמרי. מצאתי בו זווית שונה לסיפור. אתם מבינים, אני רגילה שהמספר הוא בחור/ בחורה יפים וטובים שיש להם בעיות אבל הם מתגברים מתאהבים וטרילילי. אבל בספר הזה- ההרגשה היא כמו ללכת במערה עם הפנס ביד שלך, ופתאום לראות מאות עטלפים על התקרה כשאתה שומט אותו בטעות על הרצפה.

פאול ואשתו, קלייר נפגשים לארוחת ערב עם אחיו של פאול, מועמד מוביל לראשות הממשלה, ואשתו של אחיו. המטרה- לדבר על מה שעשו הילדים שלהם, ואיך למצוא לכך פתרון. אכן, כמו שמתואר בתקציר- כמו רחוק ילכו הורים כדי להגן על הילדים שלהם?

פאול מספר לנו על החיים המושלמים שלו- יש לו אישה אוהבת וחכמה, ולפי דעתו חכמה ממנו (מה שיתברר בהמשך כנכון, למרות שבהתחלה לא מצאתי לכך הצדקה מיוחדת), ילד טוב וממוצע לגמרי, סה"כ הכל מעולה.

באמת?

רק אחרי הרבה רמיזות ורמיזות המוח קשה התפיסה שלי הצליח לקלוט שמשהו מסריח כאן. ופתאום, תשומת הלב שלי שכולה התמקדה במעשה של הילדים ובכמה שלא הופתעתי ממנו וכמה שהספר הזה עלול להיות משעמם- הוסבה למשהו שונה. מספר בלתי- אמין.
כשמתחילים לקרוא את הסיפור, מחבבים את פאול סך הכל. בן אדם פשוט, ביקורתי וציני, מישהו שבקלות אפשר להבין ואפילו לתמוך ולהזדהות איתו. אבל מאוחר יותר אנחנו מבינים שבעצם... אין על מי לסמוך.

כלומר, החיים לא מושלמים כל כך. פאול לא מובטל כתוצאה מצירוף מקרים וחוסר מזל, אחיו לא באמת טיפש ומעורר גועל עד כדי כך. אין איזו סיבה מוצדקת ומעוררת הערצה שבגללה בנו עשה את מה שעשה, אבל המעשה לא נפל מהשמיים- הסיבה מושרשת עמוק בתוך פאול.

אני חושבת שהסופר מנסה להראות לנו- הנה, תראו, אולי יש עוד זווית. הזדהיתם עם פאול, צחקתם על האח הטיפש שלו. חהחה. הוא תוקע לנו בפרצוף מציאות אחרת. לרגע אתה מרגיש שהתנהגת כמו בריון, כשצחקת יחד עם פאול על אחיו הפוליטיקאי.
אני חושבת שהוא גם רוצה לומר לנו שדברים לא נופלים מהשמיים. שהילד הזה לא מתנהג רע כי הוא נולד ככה, הילדה הזו לא סנובית כי כישפו אותה בבטן. זה מתחיל מההורים, ומה הם מראים לילדים שלהם, איפה הם מציבים את הגבולות של מה שנכון- ומה שלא.

אז בעצם, כל ההצגה קרתה במישור שונה לגמרי, והספר כלל לא סובב סביב השאלה "מה הילדים עשו". לדעתי, השאלה שיותר מתאימה כאן היא "למה היא עשו את זה". התקציר היה כמו העוזרת היפה של הקוסם, ואנחנו צריכים להבין לבד איפה מתרחש הקסם האמיתי.

האם אהבתי את הספר? קשה לומר. לעיתים היו היה משעמם, מוזר, מעצבן.
אבל אחרי שסיפרתי עליו לאבא שלי, במעין גמגום מבועת של "הוא.. הוא.. הוא פסיכופת! וגם היא! והילד! והאח בכלל לא רשע! אלוהים ישמור.. היא דקרה אותו?!" הוא שאל אותי שאלה אחת- "הספר הזה גרם לך לחשוב?"

אז כן. הוא כן.

אני לא בטוחה מה הניע אותי לקרוא את הספר הזה. אני סולדת מקיטשיות, והספר הזה נשמע קיטשי ומבחיל בדיוק כמו כל שאר הספרים שמוציאים לאור היום.
קיטשיות כמעט ומביכה אותי, כמו שחברה שרה לידך בקול רציני ונותנת את כולה, וגם אם היא שרה יפה את רוצה קצת לברוח.
אהבה ממבט ראשון?
שוב בחורה יפה שפוגשת בחור חתיך?
בחייכם. חשבתי שהתגברתי.

אבל אני מודה שהספר הזה שונה. הוא מדליק לך להבה חמימה בלב, וגורם לך לחשוב שאולי לפעמים אהבה פשוטה כזו יכולה לקרות. כן, הוא לא מציאותי יותר מדי.
אבל משהו בו פשוט יותר מכל הספרים האחרים שקראתי לאחרונה. למרות הכריכה שלדעתי מעוצבת בצורה נוראית, כמו יומן של מתבגרת מטופשת שאין לה כשרון ארגון, מהלב המוזר שמקיף זוג באמצע שום מקום ושם הספר שתופס חצי כריכה בכתב מבולגן.
בכל זאת, ניסיתי, ואני ממש לא מצטערת. נכון, כנראה שמבוגרים ידלגו עליו, ואני גם לא כל כך ממליצה להם אותו. גם לא לבנים, האמת.
אבל בשבילי הוא בדיוק התאים, בדיוק ביום הכי קר מתחילת השנה, בדיוק אחרי שסיימתי את שומרת אחותי, בדיוק כשאני צריכה משהו שמח.

אין כאן הברקות יוצאות דופן. זה לא ספר כזה. האמת היא שאני גם לא יודעת כל כך הרבה על הדמות הראשית, או על הבחור. אבל אפילו שמרכז הספר הוא על שני צעירים שמתאהבים, לא הייתה פעם אחת שבה רציתי למות או להקיא מאובר רומנטיקה.
וכן, גם פואנטה, טוב, אין יותר מדי.
אני בטח גורמת לכם לא לרצות לקרוא, אבל זו ממש לא הכוונה שלי. כי הכתיבה כיפית וטובה, והעלילה חמודה ופשוטה, והדמויות יפות וכנות.

שאלתי את עצמי אם לתת לו חמישה כוכבים או ארבעה. כי חמישה כוכבים שמורים לספרים מטלטלים, מקוריים, נוראיים ומדהימים.
אבל מה לגבי סתם ספרים שמשאירים אחריהם הרגשה חמימה בלב, כמו נר, או בקבוק חם?
ספרים שכל מה שהם עושים זה למרוח לי חיוך על הפרצוף?

אז לא, זו לא יצירת מופת. וקהל היעד כאן בהחלט מוגבל מאוד. הוא לא מתאים לכולם, ואני לא אתפלא לראות יום אחד איזה מישהו מסימניה קוטל אותו.
אבל נהניתי! מה תאמרו על זה?
ספר...
חם. במלוא מובן המילה.

נ.ב
ארבעה וחצי כוכבים, לדייקנים.

שמעתם על גיבורי על? סופרמן. באטמן. קפטן אמריקה.
בטח ששמעתם. זו כל המטרה, לא? לשמוע על הגיבור בגלימה ובטייץ שמציל את העולם ולהאדיר אותו לנצח. אף פעם לא נהגתי להתלהב מהם יותר מדי, ולאו דווקא בגלל ש"אני בת," וזה "רק לבנים." זה פשוט לא עניין אותי, כל עסק הגיבורים האלה שמנצחים גובלינים למען נערות יפהפיות ואין בהם שמץ של אנוכיות וכעס וחולשה...
ומה לגבי הגיבורים האחרים? הגיבורים האנושיים באמת, אלה ששמענו עליהם באגדות, אלה שיש מאחוריהם סיפור אמיתי.
כמו למשל קוותה. לא קוותה-מן, לא קפטן קוותה. סתם קוותה. אלא שקוותה הוא ממש לא סתם.

האמת היא, שלא הייתי בטוחה אם לכתוב על הספר ביקורת. בפעם הראשונה מאז שנרשמתי לסימניה, חשבתי אולי לשמור רק לעצמי את התענוג. לא לגלות לכם על הספר הזה, כמו משהו קדוש שאסור לדבר עליו. ובכל זאת, לא אוכל למנוע את התהילה מהספר, כשהוא במילא זכה לכל כך פחות ממה שמגיע לו. ולמה?
מפני שקוותה הוא לא גיבור על? או לא נערת מהממת שמאוהבת בערפד ואדם זאב? או לא מספיק נחמד? לא מספיק.. לא אנוכי? לא מספיק מושלם?
זה לא הוגן, כי הוא טוב מהספרים האלה, בכל כך הרבה רמות.

קוותה מספר לנו את סיפורו, שמתחיל בילד קטן ופיקח שמעוניין ללמוד, עובר דרך אסון שמוביל אותו להיות קבצן ברחובות, אל הכניסה לאוניברסיטה.
הדמויות בספר הזה שונות מבדרך כלל. הן מעורפלות, קשות לפענוח. ובכל זאת, הן שלמות, אנושיות. הן אנוכיות ואכזריות וזועמות ושמחות. הן לא פועלות לפי מה שמצפים, אבל לפעמים כן, כי הן לא תמיד יודעות מה הן רוצות.

ניקח את דנה, אהובתו של קוותה. בחיי לא קראתי על דמות יותר מסובכת, מעצבנת, קשה להבנה ומקסימה כמוה. הדמות שלה מורכבת מרצון לאהבה ושמירת מרחק, פחד ושאננות, קסם ואפלה.
שנאתי אותה חצי מהזמן, ובחצי השני אהבתי אותה כל כך. ואתם יודעים, כך זה הכי פייר, לא? אני מתכוונת, אי פעם פגשתם אדם שרק הערצתם וסגדתם לו, או רק שנאתם אותו בכל מובן אפשרי?
אני מאמינה שאם אנחנו רק מעריצים את הדמויות מהספרים, ולא שונאים אותם מדי פעם- קשה לומר את זה- אבל כנראה שהן לא מספיק אמיתיות. זה ספר אמיתי.

איך יכולתי שלא להרחיב עדיין על קוותה? אני אוהבת את הגיבור הזה.
אני לא מסוגלת לתאר אותו בצורה טובה מספיק, ולכן אשאיר את המשפט הראשון כתיאור שלו, ותבינו בעצמכם. השם שלו מזכיר לי מונח בשפת המוזיקה-
'אוקטווה'- הצליל השמיני בסולם המוסיקלי המקובל; רווח בין צליל נתון לשמיני ממנו.
וקוותה הוא באמת כמו מוזיקה, הוא חמקמק ומתנשא וחשדן ופוחד ואדיב ופיקח ו...יפהפייה.

אני מאוד מאוכזבת שהספר הבא לא תורגם לעברית, ולצערי כנראה גם לא יתורגם- זה אומר שאהיה חייבת לקרוא אותו באנגלית, משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד בגלל שגם בעברית הספר נכתב בשפה גבוהה וקשה. ובכל זאת, הוא שווה את זה. הוא גם שווה את זה שאחכה עד שפטריק רותפס יוציא לאור סוף סוף גם את הספר השלישי, שממה שהבנתי נשאר בחיכו עוד לפני ההוצאה לאור של הספר הראשון (מתברר שהטרילוגיה נכתבה בשלמותה עוד לפני שפורסם אפילו הספר הראשון) ומתכוון להישאר שם עוד הרבה זמן...

אז אני ממליצה ממליצה ממליצה. זה ספר פנטזיה שצריך להסתכל עליו ולומר "זו פנטזיה!", ולומר את זה בגאווה, לא בזלזול שמיוחס לספרי הנוער. זה מה שמגיע לו.

ואני, אני אצטרך לשבת בבית ולהתאושש, ולהחליט איך לעזאזל אני משיגה את הספר השני.

האם מצאתי תרופה לסופו הקרב של פרסי ג'קסון? אולי.

אני לא מאמינה בגורל. אני חושבת שבני האדם הם פחדנים, והמציאו את הגורל כדי לברוח מאחריות. הרבה יותר קל לומר שהגורל גרם לי לעשות ככה וככה, מאשר להודות שזה בא ממני. הרבה יותר קל להאשים משהו שהמצאנו כדי לחפות על הטעויות שלנו, מאשר לומר שהאמת היא שזה בעצם היינו אנחנו.
זה מה שחשבתי לעצמי בשיעור מחשבת ישראל, כששאלו מה זה גורל, ובשביל מה הוא קיים. גורל הוא משהו שאנשים המציאו כדי לברוח, כדי להאשים.
אבל בלום פתח בפניי חלון חדש. 'מצרפי המקרים'. רעיון מקורי לגמרי שבעצם מאוד דומה לגורל, כשחושבים על זה. אולי אלה שגורמים לגורל להתרחש, יותר נכון לומר.

יש ספרים גאוניים. יש ספרים מקוריים. יש ספרים קיטשיים. יש ספרים קלילים. יש ספרים גרועים. יש ספר עצובים. יש ספר מרגיזים.
ויש ספרים טהורים.
כן, זו המילה שלי לספר הזה. טהור. אפילו שקראתי אותו כבר לפני כמה שבועות, הוא עדיין משאיר אחריו הילה שכזאת, שגורמת לי להתגעגע.

יכולתי לסווג את הספר גם בספרים הגאוניים, כי הוא בהחלט גאוני, אבל סווגתי אותו כטהור, כי הוא פשוט כזה.
אני נכבשתי כבר במילים הראשונות, והוקסמתי עד המילים האחרונות.
אהבתי את הרעיון של מצרפי המקרים, אפילו שכמו שאמרתי קודם- אני לא מאמינה בגורל.
אולי הייתי רוצה להאמין.
אהבתי לחשוב על זה שיש אנשים שכל העבודה שלהם מסתכמת בלשמור ולהנחות אותנו. כנראה שגם אני רוצה לברוח לפעמים מאחריות. אנושית, לא?
האמת היא שהיו רגעים שאיחלתי להיות כזו בעצמי. והאמת היא שבלום חשב על משהו די גאוני. תחשבו על זה: תיאורטית, אם אשקיע בזה את כל זמני ולא יהיו לי מטלות אחרות, אני אוכל להיות מצרפת מקרים בעצמי. אף פעם לא הזכירו בספר איזה כוח קסום שמצרפי המקרים מחזיקים בו.
אולי רק הכישרון להיות נורמאליים. להיטמע בן כולם, כמו שאף אחד בעצם לא ממש מצליח.

"להיראות רגיל- זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לבלתי נראה."

וזה לא רק זה. בלום בעצם לקח כמה שאלות שלנו על החיים: האם יש כזה דבר גורל? או אלוהים? וכתב על מצרפי מקרים. הוא שאל האם חברים דמיוניים של ילדים הם בעצם לא יציר דמיון שלהם- ויצר ילד דמיוני.

בכל מקרה, זה ספר טהור. הוא מדבר על החיים, הוא מדבר על אהבה, ועל תקווה.
אפילו אם לדעתי מצרפי מקרים וגורל זו המצאה אחת של התחמקות, הוא כמו אור קטן כזה, ולא ברור איך הוא נוצר. הוא פשוט שם.

ציטוטים נבחרים:

"אנחנו סופגים פנימה את המראה שלנו, יותר משאנחנו מקרינים החוצה את מי שאנחנו מבפנים. לא?"

"כמה אנשים בוכים בחתונות או צורחים בתסכול או זורקים את הראש לאחור בעת צחוק או תופסים את פניו של בן זוגם בעת נשיקה מפני שמשהו בתוכם מוביל אותם לזה, וכמה עושים את זה רק כי זה משהו שצריך לעשות?"

"לחיות זה משהו שעושים עכשיו, לא אחר כך."

"מתישהו, בעתיד, מישהו יספר לך כל מיני סיפורים על מה זו אהבה. אל תאמין למה שאומרים לך. אהבה זה לא בום, זה לא פיצוצים ואפקטים. זה לא זיקוקי דינור בשמים ולא מטוס שעובר עם כתובת גדולה וברורה. זה נמסך לאט לאט מתחת לעור שלך, בשקט, בלי שאתה שם לב בכלל, כמו שמן מלכות. אתה רק מרגיש חמימות כזו, ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שמתחת לעור שלך, אתה עטוף במישהו אחר."

"האהבה נובעת מחיכוך בין שני אנשים. כמו גפרורים, כמו נעל של מחליק על הקרח, כמו כוכבים נופלים שנדלקים כשהאוויר נשרט מהם, אנחנו צריכים חיכוך בשביל שיקרה משהו בחיים שלנו."

אוצר, מה?

סבתא שלי תמיד אומרת, שאם כל אחד היה מניח חבילה עם כל התכונות שלו, חיצוניות ופנימיות, על השולחן להחלפה, בסוף כולם היו לוקחים את החבילות של עצמם.
כי למה שאני ארצה להיות ילדה יפהפייה ויתומה?
למה שארצה להיות בחור מקובל שמכור לסמים?
או מדען גאון עם מאניה דפרסיה?
בסוף, תמיד יש יותר גרוע ממך.

אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי לספר הזה, והאמת שגם לא ממש אכפת לי. פשוט הוצאתי אותו מהמדף, בידיעה שאין לו סוף טוב, או התחלה טובה, או אמצע טוב. אבל בכל זאת, הוא פשוט...
תדמיינו כאילו הוציאו את הלב שלכם מהמקום וקיווצ'צ'ו אותו קצת ועשו לו קצת חורים ואז תקעו אותו בחזרה. וזה מה שהרגשתי מהספר הזה.
שהוא כזה מעצבן, ונורא, ומצחיק, ושנון. ואני שונאת אותו ואוהבת אותו.

אני לא בטוחה אם אני יכולה לשפוט את האם, שרה פיצג'רלד, או לא.
אמנם מצד אחד, כן, היא זונחת כמעט לגמרי את שני הילדים האחרים שלה.

"אז בבוקר של חג המולד ההורים שלי מגיעים לשכנים בשביל לאסוף אותי. הם נראים זוועה, שניהם, אבל כשהם מביאים אותי הביתה, יש מתנות מתחת לעץ. אני נורא מתרגש, ואז אני מגלה מתנה שהשם שלי רשום עליה, ומתברר שזו מכונית עם קפיץ נמתח- אחלה מתנה בשביל ילד בן שלוש, אבל לא בשבילי, ובמקרה ידעתי שהיא הייתה במבצע בחנות המתנות של בית החולים. לכי תביני."

"יש לך מושג מי זו שרה טוטינג? היא השוערת בנבחרת אמריקה. ואני לא אזכה לפגוש רק אותה, אני אזכה לשמוע ממנה מה אני עושה לא נכון. המאמן השיג לי מלגה מלאה, כך שלא תצטרכו לשלם אפילו אגורה.."
"חמודה" אני אומרת בזהירות. "את לא יכולה לעשות את זה."
"אבל זה לא עכשיו או משהו. זה רק בקיץ הבא."
ואולי אז קייט כבר לא תהיה בחיים.

ואלה רק דוגמאות קלות לגמרי להזנחה מצד האמא.
מצד שני, קשה להאשים את שרה על הצורך שלה לשמור על הבת שלה בחיים, גם אם המשמעות היא לסכן את השנייה. קשה לשפוט אותה על כך ששמה את קייט במרכז עולמה, והשאירה את שאר הדברים להתמוטט מאחוריה.
אז לא, אני לא יכולה לכעוס עליה. להיפך. מדהים כמה שהיא חזקה.

הדמויות בספר הזה מאוד עמוקות, אנושיות, מפתיעות. הן לא מושלמות. המניעים שלהן אף פעם, אבל אף פעם לא טהורים. הן אנוכיות, הן לא יודעות לפעול בשיקול דעת, והן פוגעות באנשים שהן אוהבות. אבל זה מה שהופך אותן למיוחדות, ושלמות, ויפהפיות.

כמה מילים לגבי הסרט: התחלתי לראות אותו קצת אחרי שסיימתי את הספר. הוא לא רע, אבל הדמויות רכות מדי, מושלמות מדי. אפילו ג'סי, שאמור להיות קצת פסיכי, מתנהג כמו ילד טוב. קמבל, שמקבל את התיק של אנה רק בשביל להוסיף אותו לרשימת ניצחונותיו נעשה ידידותי מדי. אנה מתנהגת כמו ילדה רגילה וחייכנית בת 13 ולא כמו ילדה רצינית ושנונה שרוצה לתבוע את ההורים שלה. ג'וליה אפילו לא מופיעה. זה פשוט לא מסתדר.

אני חושבת שהחבילות של אנה, או של קייט, או שרה, של כולן היו נשארות כמה זמן על שולחן ההחלפות.
כי מי היה רוצה להיות ילדה שנועדה לתרום איברים לאחותה?
או ילדה חולת סרטן סופני?
או אמא של ילדה חולת סרטן סופני?
אבל יש שם גם כל כך הרבה יופי, והרבה מעבר לזה בכל דמות. אז אני מקווה שבסוף.. אולי גם הן ייקחו את החבילות שלהן בחזרה. למרות שמגיע להן יותר.

המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב. הרגשתי שחברות שלי עוזבות אותי, מתרחקות ממני אלפי שנות אור. הגעתי אל החופש הגדול אחרי שלא דיברתי עם חברה הכי טובה שלי כמה חודשים. לא דיברתי איתה עוד חודשיים. גם עם האחרות לא דיברתי הרבה בחופש. כאב לי, כאב לי. הייתה לי יום הולדת. חגגו לי, והרגשתי בחוץ. לא הייתי שייכת. אאוטסיידרית.
כעסתי על עצמי. שנאתי את עצמי. שנאתי את "חברות" שלי. ברחתי אל הספרים. בכיתי הרבה. יותר מדי ספקות שהלב שלי יכול להכיל. שאלתי שוב ושוב- "מה את עושה לא בסדר? תפסיקי להיפגע כל כך! למה את כזו רגשנית?" אבל לא, לא הצלחתי להתנתק מעצמי, לא הצלחתי להיפטר מהספקות והחששות והכעס והמרירות. התרסקתי המון. קשה למצוא משהו שישמח אותך כשאת עולה על גדותייך, מוצפת, בחששות ועצב.
תחושת הבדידות לא זרה לי. בחטיבת הביניים, ביסודי. תמיד בסוף הגעתי לזה. הייתי חברה טובה של בנות, ואז מתנתקת, מתפרקת לי כמה זמן וחוזרת ומוצאת אחרות ובסוף שוב מתפרקת.. לולאה אינסופית שלא נגמרה לא נגמרת לא תיגמר.
השנה התחלתי את כיתה י'. כיתה חדשה, אותן חברות כמו שנה שעברה. שוב, שוב קשה לי. אני בונה את עצמי לאט, מנסה לא לעשות את אותם טעויות שעשיתי. להדחיק את הבעיות של שנה שעברה.

דברי עורר בי הכול. את כל הכאב שוב. מלינדה לבד.
היא מסתובבת לבד במסדרונות הכיתה, היא נמצאת לבד בחדר, היא בורחת לבד מהמציאות.
היא שותקת.
מנודה ומנדה את עצמה, מסתתרת מהכול, פוחדת מהכול. וזה לא שהיא חלשה- ממש לא. פשוט כל מה שהיא עברה ריסק אותה לרסיסים, ועד שמוצאים את הדבק, עד שמתאימים מחדש את החתיכות... והיא עושה את זה. לאט, בשקט. מוצאת את האור שבקצה המנהרה, מראה לי שאני חזקה. שאני יכולה גם.
מלינדה עוברת הרבה- החברות שלה, שנטשו אותה ברגע שנהיה קשה, ברגע שעשתה משהו שלא מצא חן בעיניהן, בלי לבדוק למה. ההורים שלה, שרבים ביניהם ולא שמים לב לבת המפורקת שנובלת להם בין הידיים, עסוקים מדי בוויכוחים מטופשים. מצחיק, שהם כועסים שהיא אינה מדברת ולא מנסים לבדוק למה..

אז היא עושה את מה שהגיוני שתעשי. היא בונה לה עולם משלה, מתכסה מתחת לשמיכות וישנה. לא חושבת על הכאב, מדחיקה אותו. בונה חומה ענקית שכבר לא מאפשרת לה לנשום מרוב שהיא אטומה, חומה שתדחיק את כל הכאב והצער והאכזבה שהיא חוות.
נפרדת מהאושר, נפרדת מההנאה, נפרדת מהביחד, נפרדת מהמילים. וזהו.

Help, I have done it again
I have been here many times before
I hurt myself again today
And, the worst part is there's no-one else to blame

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

Ouch

I have lost myself again
Lost myself and I am nowhere to be found,
Yeah I think that I might break
Lost myself again and I feel unsafe

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

לא ציפיתי שכל כך אוהב את הספר- שהוא יגרור אותי אל החלקים בלב שאני כל כך מנסה לסגור ולאטום. לא ציפיתי שהוא יקרע אותו ויחבר אותו כמו פלסטלינה. שאתחבר אליו, שאהיה מלינדה. צינית וכואבת ומצחיקה ושקטה.
רציתי להושיט לה יד, רציתי שהיא תושיט לי יד. רציתי שנחייך אחת לשנייה ונישען אחת על השנייה ונציל אחת את השנייה. אבל כל אחת עומדת בפני עצמה. ובכל זאת מלינדה הצליחה. ואני מקווה, אני יודעת, שגם אני אצליח. אני בונה את עצמי מחדש, ואני אמשיך לבנות, לכרות כמה ענפים פגומים בעץ שלי, בגלל שהשורשים שלי בסדר גמור. הם חזקים, והם מחזיקים אותי במקום, לא מאפשרים לי להתפרק. לא להתחבא, לא לברוח, לא לפחד.
די. נמאס לי לשתוק ולחכות שהכול יסתדר. הלב שלי מספיק גדול בשביל הכאב הזה, ומספיק גדול בשביל עוד הרבה אור ושמחה.
אני מאחלת גם לכם, לכל הקוראים של סימניה-
דברו.

לפני שנתיים הלכנו לטיול בנחל דרגות, נחל שנחשב אחד מהקשים בארץ (אפילו מסוכן, לפי המדריך הפסימי שנתקלנו בו בדרך). דשדשנו במים ירוקים, עשינו סנפלינג על קירות של אבן, תכלס- זו הייתה חוויה מדהימה. אבל יש דבר אחד שאני לא אוכל לשכוח מאותו טיול; זה היה לקראת הסוף, והגענו לירידה קטנה שהיה צריך להתיישב על הישבן כדי לעבור אותה. קודם אחותי, אחר כך אני, אחר כך חבר של אבא שלי שהצטרף אלינו לטיול. אבא שלי החליט לעשות חוכמות- ובמקום לשבת, הגיע למסקנה שהוא יכול לעבור דרך החריץ שם בין האבנים, ומשם חבר שלו (שהיה בסביבות המטר שמונים פלוס פלוס) ״יתפוס״ אותו ויעזור לו להגיע לקרקע בטוחה. אבל שנייה אחרי שהוא החליק שם בחריץ הגבוה, אותו חבר צעק ״לא!״, כשהבין שבעצם ההסתברות שהוא יתפוס אותו לא גבוהה כמו שהם חשבו- אבל זה היה מאוחר מדי. אבא שלי כבר הדרדר שם בחריץ הקטן.
אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי- הלב שלי עצר לשנייה, כשראיתי שהכיוון שהוא צולל אליו הוא בדיוק אל אבן שפיצית שם בדרך. צועקת ׳אבא!׳ קטן והיסטרי, מדמיינת את
הראש שלו נוחת על האבן הזו ונסדק. הזמן נעמד, ורק אבא שלי זז בסלואו- מושן, והדמיון שלי יוצר תמונות מעורפלות שלו נופל על הראש, ואז הוא מתאפס אל אבא ושוב מדמיין את הפגיעה.
ברגע האחרון נשלחה הברך שלו להציל את המצב, והוא יצא מזה בצליעה קלה ולא יותר. אבל מה מנע ממנו ליפול בצורה יותר גרועה? מה מנע מהראש של אבא שלי להתפצפץ על האבן? לא, זה לא רק אינסטינקטים טובים. אגלה לכם סוד.
מזל.
הו, כן. הכל כאן זה מזל. כל דבר שיש לי ולכם הוא סך הכל מזל. קצת מפחיד לחשוב על זה ככה, לא? מזל שאני חכמה. מזל שאני יודעת לכתוב. מזל שיש לי הורים אוהבים. מזל שאני טובה בספורט. מזל שאבא שלי עובד, ומרוויח. מזל שלא נולדתי בתור מקק, או בעידן הדינוזאורים.
מזל שלא נולדתי בזמן של פלישת חייזרים.

********
הדעות שלי חלוקות לגבי הספר הזה- הרעיון המקורי, המרתק, עשה את העבודה.
גם הכתיבה הייתה טובה, למרות שלא הרבה מעל הציפיות שלי מספר נוער.
אבל הדמויות הן אלה שהרסו לי. סיפור האהבה בין הדמות הראשית לבין הבחור שהציל אותה הרגיש לי דביק מדי; ובכלל, אוון לא היה מציאותי. הבחור יפה. מצחיק. חכם. רגיש. יפה. מסתורי. חזק. יפה. כן, כמות הפעמים שהדמות הראשית מזכירה את זה מרחיקת- לכת, והצליחה לשגע אותי. לא מצאתי בו פגם אחד! הוא פשוט הבחור המושלם שאוהב את קטניס. סליחה, קטסה. לא. רגע. קאסיה? הו, כן! קאסי.
אופס.

האמת היא שלא יפה לזלזל ככה בספר- הוא באמת היה טוב. כמו זריקת אנדרנלין, כמו סרט אקשן ורומן בו זמנית.
אז נכון, לא כל כך אהבתי את הדמות הראשית- הרגשתי שאני קוראת את אותה אחת שכבר קראתי המון. קטניס בגלגול מספר שלוש. או אולי בעצם חמש? הפסקתי לספור. ואת הבן זוג שלה גם לא חיבבתי רוב הזמן, שהיה התמצית של אדוארד ופיטה ואולי גם גייל ופרינס צ׳ארמינג. טוב, לא תמיד- הוא לא מנצנץ באור- אז זה כבר יתרון משמעותי.
שוב אני מרושעת.
היו סיפורים מקבילים שבהחלט מצאו חן בעיניי, עם דמויות שבנויות הרבה יותר טוב ועגול ממיס קטניס ואדוארד, והעניקו נפח לסיפור הראשי. ושוב, הרעיון היה מצוין.

אבל הוא לא הזיז כלום אצלי. אמרתי באחת הביקורות שלי שספרים לוקחים נתח מהלב שלי ומשאירים לי מתנה במקומו-ואני לא בטוחה שהספר הזה לקח לו משהו.
הוא פשוט נמצא שם, עוד ספר טוב ומקורי שקראתי. וזהו. עוד אנשים אמיצים מדהימים ויפים עם כמויות עודפות של מזל וכישרון שמצאו לעצמן בני זוג בעיצומו של סוף עידן האנושות.
הו, אני לא יודעת. כנראה שאחרי רצף של ספרים כל כך טובים, אני מתקשה להתרגש מספרים ברמה נמוכה יותר.
לבוגרי סימניה- כנראה אפשר לוותר. אבל הנוער שכאן, וול, אני בטוחה שמאוד יהנה ממשחקי הרעב דור 2.
שוב אני מרשעת.
אוף.

הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העניבה בכיס, כדי שלא ידעו שאני בכיתה ו' ולא ב-ד'.
גם בחטיבת ביניים לא היו לי חיים קלים. הייתי צריכה רצון ברזל כדי לא לפרוץ בבכי בכל פעם שבהו בי בתמיהה או בגיחוך, לבלוע רוק בשקט ולהמשיך ללכת, או לא להתקפל לתוך עצמי כשעליתי על קצות האצבעות בקפיטריה כדי שלא ישימו לב שכולם גבוהים ממני לפחות בראש (ומוודאת תוך כדי שאף אחד לא מבחין שאני עומדת שם על פוינט).
אני באמת יכולה להגיד שבכיתה ז' הייתי הילדה הכי נמוכה בבית הספר, אולי גם ב-ח'.
לא, אני לא גמדה, פשוט זכיתי בהגרלת הלוטו בגנים של משפחה 100% נמוכים.


Well, I don't want no short people"
Don't want no short people
Don't want no short people
`Round here"

אוגוסט פולמן הוא ילד שסובל מעיוות נדיר בפנים. עכשיו בכיתה ה' הוא צריך להיכנס למסגרת בית ספר (אחרי לימודי בית כל חייו), ואין ספק שזה לא פשוט למישהו עם עיניים בלחיים, פה של צב, וגומות במקום אוזניים.
אוגוסט הוא ילד רגיל; אנושי. הוא פשוט לא ממש נראה ככה, ואנשים לא מסוגלים להבין את זה.
הוא הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליו ומסתלקים, ילדים בוהים בו וצורחים. ועכשיו הוא צריך להשתלב בכיתה חדשה, עם ילדים חדשים, שלא יאמן כמה אכזריים הם יכולים להיות.

בכל זאת, אמנם הפנים של אוגוסט מעוותות- אבל הלב שלו יציב וחזק יותר משל כל אחד אחר. הוא אוהב, ושונא. הוא עומד בהכל בגבורה, אבל גם בוכה.
זה לא פשוט, להיות שונה, מי כמוני יודעת. זה מתסכל, מתיש. מביך. אבל זה גם מחשל אותך. זה נותן לך כוח שאין באחרים.
וזה לא באמת משנה, אם אתה נראה אחרת. אנשים עדיין יאהבו אותך. אנשים מסוגלים לראות מעבר, כמה שזה מפתיע. אומרים שיש בעולם שלנו כל כך הרבה רוע- אבל יש גם כל כך הרבה טוב. ומה היינו עושים בלי הרוע? איך היינו מעריכים את הטוב? איך היינו מבינים שמישהו עושה לנו גם דברים טובים שם למעלה?

"כמו למשל באמצעות הורים שאוהבים אותך בצורה עיוורת. ואחות גדולה שנתקפת רגשי אשם בגלל שהתייחסה אליך בצורה אנושית. וילד קטן עם קול מחוספס שהחברים שלו נטשו אותו בגללך. ואפילו נערה ורודת שיער שנושאת את התמונה שלך בארנק. אולי הכל מזל, אבל בסוף היקום עושה את האיזונים הנחוצים. היקום דואג לכל הציפורים שלו."

אוגוסט עושה מעבר מאוד גדול- הוא מגיע אל הכיתה דחוי, ובמלוא מובן המילה. צורחים למראהו, פוחדים לגעת בו. מדברים עליו מאחורי הגב. אבל אוגוסט אמיץ, והוא גם טוב לב. ובסופו של דבר זה מגיע אל אנשים.
אני לא חזקה כמו אוגוסט- אני נרתעת באזכור הקל ביותר של גובה, ורוצה לברוח עם כל היערה. אבל גם אני מתחשלת. בסופו של דבר, כולנו מתחזקים בגלל משהו. אם זה עיוות בפרצוף, גובה, משקל. כולנו יכולים להתחבר אל אוגוסט, ואני הייתי שואפת להגיע למצב כמו שלו- בית הספר קיבל אותו בזרועות פתוחות, הוא הוכיח להם שפרצוף של מפלצת לא אומר הכול.

"הגדול מכולם הוא זה אשר מרומם את מרב הלבבות באמצעות כוח המשיכה של לבו שלו".

ספר נפלא, מחמם, מעורר הזדהות ואהבה. כי בסופו של דבר-
כולנו פלא.

בני אדם הם יצורים אכזריים. מכונות הרג משומנות וחסרות רחמים, שחושבות על עצמן וקצת מעבר. אנחנו משתעממים מהנורמאליות הנוחה ומתעניינים בטרגדיות ורוע, לא רוצים סוף טוב כי זה לא מעניין, נואשים מהחיים חסרי התוכן והייחודיות שלנו. נהנים להרוס, מתחמקים מלתקן. מבלגנים את החדר, ומקווים שמישהו אחר יסדר אותו. בונים את כל שורת הדומינו הארוכה כדי אחר כך להפיל את כל האבנים, אחת אחרי השנייה. מועכים את הסיגריה על המדרכה, או מניחים בצד מאחורי הגב את עטיפת הביסלי כי הפח רחוק מדי ולא כיף להחזיק את זה ביד.
החיים שלי הם אוסף של פיסות כפויות טובה. לעזאזל, אני כפוית טובה.
לא הכרתי מימיי אדם אחד שנפטר. אני מתבכיינת כמו ילדה קטנה כשמפציצים את תל אביב, ונושמת לרווחה כשהטילים מכוונים רק אל באר שבע. לא הודיתי על אף שקל שקיבלתי מאימא כדי לקנות קופסת פופקורן חדשה. כעסתי בלבי כשקיבלתי מסבתא שלי תיק משומש ליום הולדתי, וכשנאלצתי להתחלק עם ההורים חצי-חצי על מחיר של אייפון חדש. אני בוהה בציון 93 בלשון וזועפת. אני מסתכלת על מכנסי הג'ינס שהפכו מלבנות לאפורות- חיוורות בכביסה ותוהה כמה זמן יצטרכו להתאקלם בארון עד שאוכל לזרוק אותן.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, מוכיחה לעצמי שאני אכזרית וכפוית טובה.
זה לא סיפור על שואה. זה לא סיפור מטיף.
זה סיפור על בית. על אהבה. על חום.
זה סיפור מיוחד, סיפור מעיק. מילים על מילים, ספר בתוך ספר. סוף שמוביל אותי אל ההתחלה, ואז שוב אל הסוף. ליזל הקטנה ואז ליזל בת ארבע-עשרה ואז ליזל הזקנה ואז ליזל הקטנה.
ואני אוהבת את הדמויות; את ליזל ממינגר הקטנה והעקשנית, האנס השליו והאקורדין, את רוזה המקללת (גם את המוות בכבודו ובעצמו), את מקס הנוצתי ואת רודי/ג'סי אוונס.

~דמיינו תמונה~

ילדה יושבת מול המחשב, משפשפת את מצחה, כותבת מילה ומוחקת. עוד אחת. מוחקת. היא נושמת נשימות שטוחות וכבדות, מסתכלת על החדר הלוך ושוב, מסתובבת בכיסא בחוסר ביטחון.
מה לכתוב?

קראתי את הספר בעקבות הסרט. נשביתי בקסמו של המוות, ובקסמן של המילים.
קראתי את העמוד האחרון הכי לאט שיכולתי, כי הרגשתי שהספר נוזל לי מבין האצבעות, המילים שהוא נותן לי במתנה הולכות ונגמרות.
כל מילה היא מתנה.
גם מנערת המילים ידעה את זה, גם מקס ידע את זה. הם נתנו לי מתנות יקרות ערך, אבל לקחו משהו בתמורה. הם לקחו חלק קטן מהלב שלי, ועכשיו הוא איתם. וזה לא חלק קטן כמו שאר הספרים, שצובטים לי חתיכה ומשאירים לי אחת קטנה במקומה. גנבת הספרים לקחה לי נתח יפה, ולא הסתפקה בפחות. ואני מרגישה את זה, באמת. מין חור כזה. אבל היא השאירה לי במקום זה את המתנות שלה, שמחממות לי את הלב וגורמות לי לחייך אפילו שאני מרגישה אכזרית, וכפוית טובה.

~סצנה~

ילדה ואמא יושבות בתחנת אוטובוס. הילדה שקועה באייפון. אישה מבוגרת יושבת לצידה, וכשמגיע הקו הנכון, היא נעמדת ומגששת לעבר הדלת. היא מתכופפת כולה, וממש נעזרת בשתי הידיים כדי לעלות על המדרגה הקטנה שמפרידה בינה לבין כלי התחבורה. הנהג רק בוהה. הנוסעים אטומים. הילדה מרימה את מבטה מהאייפון, מסתכלת, ולא עושה כלום.

אז בסופו של דבר האישה עלתה, כן. אבל לא עזרתי לה. המחשבה לעזור בקושי עברה במוחי, מיד מוחלפת במיליון סיבות למה זה לא כדאי ולא נעים.
אני אנוכית.
הרי רודי והאנס יכלו לסכן את עצמם ולחלק לחם ליהודים. ככה סתם, בגלל לב טוב.
ומה הייתי עושה? בוהה בהם, ביהודים המטונפים והמגעילים ומתרצת מיליון תשובות למה עדיף שלא אעזור. והאשמה הזו אוכלת אותי.
אז האנס, אני מבטיחה שאהיה טובה יותר. רודי, פעם הבאה אעזור לזקנה.
וגנבת הספרים, עזרת לי לנסות להיות בן אדם טוב יותר.

תודה.