ספר עבה כל כך דורש ביקורת ארוכה. אבל אין לי זמן. לא פניות או פנאי או חשק או איך שתקראו לזה. פשוט בתקופה זו (ערב פסח) זמן הוא מצרך יקר מציאות. ואם לא די במה שאני עושה, מבשלת, מנקה, מסדרת, מבלגנת, מסדרת, מבשלת, רוחצת, שוטפת, מלכלכת, מנקה, אז השכנים שקנו את הדירה שמעלי פתחו במסע שיפוצים בדיוק ביום ראשון, פחות משבועיים לפני פסח.
מבחינתי זו טרגדיה. ימים ושעות של ניקיונות וצחצוח, שעות יקרות ואינסופיות של העוזרת, נקברו תחת מעטה אבק עבה ומתסכל. תגידו שזה ילדותי, תטענו שאבק זה לא חמץ, תוכיחו אותי על סדר עדיפויות לא הולם, אבל אני כועסת ורותחת ועצבנית על השכן בגלל ביתי המצוחצח (לשעבר) ועל העבודה הרבה שעלתה בתוהו.
אין מישהו שסיפרתי לו על הפתיחה בשיפוצים בעיתוי האומלל הזה, שלא תמך בצערי ובעצבנות שלי, אז גם אתם מוזמנים לחמול עלי קצת לפחות.
לין, גיבור הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה, קיצור של לינדזי, שהוא שמו בדרכון המזויף, ששמו האמיתי בכלל גריגורי דייויד רוברטס, בקיצור ללין ממש לא היה איכפת אם מישהו היה מתחיל בשיפוצים שבועיים לפני פסח. מפני ש...
1. לין גר בהודו המלוכלכת במשך תקופה ארוכה מאוד בשכונת עוני נוראית, שבה ניקיון היה הערך הכי פחות חשוב,
2. הוא התגורר בביקתה שעשויה מקצת במבוק, קצת קרשים וקצת חבלים, ככה שאבק לא היה ממש משפיע עליו,
3. לין לא היה חוגג פסח בכל מקרה.
לין הוא טיפוס. טיפוס נהדר, כוונתי. למרות שפרק די ארוך בחייו שקע בביצת הפשע של אוסטרליה ושל הודו, הוא גם בנאדם שהייתי שמחה אם היה ידיד. הוא מענטש, לא חשוב איך מבטאים את זה בהינדית או במהרטי או באורדו או בפארסי או באנגלית או בגרמנית או בצרפתית, אחת מן השפות שדיברו ליד לין, ידידיו ההודים וידידיו האירופאים.
בואו נתחיל מהתחלה. גריגורי דייויד רוברטס נולד באוסטרליה וגם נישא שם ונולדה לו בת. בשלב מסוים בחייו התמכר להרואין וכדי לממן את התענוג פצח בסדרת מעשי שוד, נעצר ונכלא. באוסטרליה לא מלקקים דבש בבתי הכלא (איפה כן?) והסוהרים התעללו בו באכזריות מרובה. הוא ברח מהכלא השמור היטב וטס להודו בדרכון מזויף ונחת בבומביי עוד לפני שנקרא שמה בהודו מומבאי.
בבומביי הוא נטמע בחבורת זרים אירופאים ובעיקר מתאהב בקרלה היפהפייה, המסתורית והמוזרה (מבחינתי, דמות מעצבנת ביותר) אבל נפשו החופשייה מתחברת להודי קצר קומה ורחב חיוך ששמו פרבקר, נהג מונית, שישנה לחלוטין את חייו של לין בהודו. לין עובר לגור בשכונת העוני, כאמור, שכונה מבחינת מטראז' אבל עיר שלמה מבחינת גודל האוכלוסיה. התנאים לא משהו. אין מים זורמים, אבל יש ביוב זורם וגשמי מונסון זורמים. להקות של כלבים ולהקות של חולדות. מחראות ושריפות, חולים ופצועים, ואנשים טובים. אנשים נהדרים, חמים, ממושמעים, עוזרים ונעזרים, מתחשבים בשכנים, (ברור לי שאף אחד מהם לא היה פותח בשיפוצים שבועיים לפני פסח).
לין מצידו, מגייס את מעט הידע שלו בעזרה ראשונה, ונעשה רופא השכונה שאין לה שם. זה החלק היפה ביותר בספר הארוך ארוך הזה. בין לבין הוא עובר למשך מספר חודשים לכפר הולדתו של פרבקר, ותיאור המפגש בין אביו של פרבקר לבין לין הפיק מפי פרצי צחוק עזים.
בשלב הבא בחייו הוא עובד אצל איש העולם התחתון כמשגיח. הוא מאפיונר חיובי, יש לומר, בכל אופן רוברטס לא מתאר שום התקלות מדממת עם אנשים בעולם הפשע. יכול להיות שהוא פשוט מחביא את העובדות האלה בינות לכל הסיפורים הצבעוניים והמרתקים שלו. נכון, יש מידי פעם היתקלויות אלימות, אבל הן בהחלט מגובות בסיבות מוצדקות.
ואז הוא נופל קורבן לעלילת שווא ונעצר. תיאור החודשים שעברו עליו במאסר מזכיר מאוד את מצבם המזוויע של החטופים שלנו. החלק הזה בספר הוא נורא, מזעזע, איום ומפלצתי. הוא עובר עינויים פיזיים ונפשיים ובשעת הקריאה תהיתי לא פעם על כוחו של הרצון לחיות, ועד כמה אדם מסוגל לסבול לפני שהוא מחליט כי טוב מותו מחייו.
בפרק הבא בחייו הוא מצטרף אל פטרונו המאפיונר ללחום באפגניסטן, לא ברור נגד מי ולצד מי.
מגרעתו הגדולה של הספר היא שהוא כבד פיזית (כמעט אלף עמודים), מעלתו הגדולה שלמרות אורכו הוא לא משעמם כלל וכלל.
בספר מופיעות עשרות דמויות, חלקן מככבות בדפים רבים ולכן אינן נשכחות, חלקן מופיעות בעמוד 50 ושוב בעמוד 360 ולך תזכור מי הוא מי. החלק על המלחמה באפגניסטן משובץ בכל כך הרבה שמות של דמויות חדשות, עד שהתקשיתי לשייך את השם לתיאור המפורט שבו מתאר רוברטס כל דמות שלו.
הספר הוא ספר הרפתקאות רחב יריעה, כתוב נהדר, מרתק, ומביא את תיאורה של הודו לשני סוגי קוראים. הסוג האחד, כזה שלא יתקרב למדינה המלוכלכת הזאת, אבל סקרן לקרוא עליה, הסוג השני, הקורא שהיה בהודו וישמח להיזכר, לפגוש תיאורים ומקומות מוכרים.
מעלתו הגדולה, שהיא גם מגרעתו הגדולה (תלוי את מי שואלים) שהוא משבץ הרבה מאוד קטעים פילוסופיים, (פילוסופיה בשני גרוש, לטעמי) ותיאורים פואטיים נרגשים, יפים להפליא, אבל בעיני הם ריקים מכל תוכן. רוב קטעי התיאורים הללו סוגרים את הפרקים.
דוגמה:
גלימת העבר גזורה מטלאים של רגש וארוגה בחוטים של חידה. רוב הזמן כל שביכולתנו לעשות הוא להתעטף בה כדי להתנחם, או להניח לה להיגרר מאחורנו כשאנו נאבקים לנוע קדימה. אבל לכל דבר בעולם יש סיבה, ולכל דבר יש משמעות. לכל חיים, לכל אהבה ולכל פעולה ותחושה ומחשבה יש סיבה ומשמעות. לכל דבר יש התחלה, ולכל דבר יש התפקיד שהוא ממלא בסוף. ולפעמים אנחנו גם רואים אותם. לפעמים אנחנו רואים את העבר בבהירות וקוראים את חלקיו בחדות רבה כל כך , שכל תפר בזמן חושף לפנינו את מטרתו ואת המסר שחבוי בו. אין דבר בחיים, לא משנה אם היו טובים או אומללים, שהוא חכם יותר מהכישלון או ברור יותר מהכאב. ובחוכמה הקטנה והיקרה שהם מעניקים לנו, אפילו אויבינו המרים והשנואים הכאב והכישלון, מוצאים סיבה לקיומם.
מ.ש.ל.
יפה? להפליא, אבל האם זה לא יותר מאשר התרברבות ריקנית באוסף של דימויים מקסימים בדרכם, אבל נטולי משמעות?
תשפטו אתם.
