ביקורת ספרותית על שאנטראם מאת גרגורי דייוויד רוברטס
ספר מעולה

---

ספר מעולה, עם הרבה מאד תובנות על החיים !
הספר ליווה אותי במהלך מבצע "צוק איתן" אשר טרם הסתיים.

אני נוהג לרשום לעצמי משפטים מספרים אשר אני קורא, היכולים לעזור לי בהבנה מושכלת יותר של החיים.

להלן תקציר שלי

ש א נ ט ר א ם

איש שלום, איש שלום מאלוהים

השדכנים האפגנים טוענים שלקול יש יותר ממחצית המשקל באהבה.

האגדות מספרות שהאוהב מזהה את האהובה על פי כנפיה, כנפיים שהוא לבדו רואה, והתאווה אליה רומסת כל תאוות אהבה אחרת.
והאגדות מוסיפות והמזהירות שבמקרים מסויימים אהבה גורלית כזאת עלולה להיות הדיבוק והטירוף של אחת, ושל אחת בלבד, מן הנפשות שהגורל זימן יחדיו. אבל השכל הישר הוא ההפך הגמור של האהבה, והאהבה שורדת בנו דווקא משום שאין בה שכל ישר.

העבר משתקף לנצח בשתי מראות , המראה הבוהקת של המילים והמעשים, והמראה החשוכה הגדושה דברים שלא אמרנו ולא עשינו.

אתה יודע להקשיב. זה מסוכן, כי קשה לעמוד בפני תכונה כזו. כשמקשיבים לך, כשמקשיבים לך באמת, זה כמעט הדבר הכי טוב בחיים.

ומה הדבר הכי טוב?
כולם יודעים שהדבר הכי טוב זה עוצמה.
ומה עם סקס?
חוץ מהקטע הביולוגי, גם בסקס הרעיון הוא עוצמה לכן זה גם מהנה כל כך.
ומה עם אהבה? הרבה אנשים אומרים שהדבר הכי טוב זה אהבה, לא עוצמה.
אז הם טועים, אהבה היא ההיפך מעוצמה. בגלל זה אנחנו פוחדים ממנה כל כך.

לפרבקר ולאביו היו אותן פנים עגולות ואותו אף סולד כפתורי. אבל פניו של פרבקר היו תמימות וחלקות, ואילו פניו של אביו חרושות קמטים; וכשלא חייך, רבץ צל לאה על עיניו. דומה שהוא נעל בתוכו כמה דלתות, והגן עליהן בכוח עיניו בלבד. היתה בפניו גאווה, אך הוא היה עצוב ועייף ומלא דאגות. נזקקתי לזמן רב כדי להבין שכל האיכרים, בכל מקום, עייפים, דאוגים, גאים ועצובים ממש כמוהו; שכאשר אתה עובד את האדמה; האדמה שאתה חורש והזרעים שאתה זורע הם כל מה שיש ברשותך; ושלפעמים, לעיתים קרובות מאד, אין דבר שעוזר לך להתמודד עם פחד הרעב וימת הרשע יותר מהאושר השקט, הדומם, שהאל בורא בדברים הצומחים והפורחים.

לפעמים צריך להיכנע בכדי לנצח. הכניעה היא לב החוויה ההודית.

לנפש אין תרבות אחת. לנפש אין אומה אחת. לנפש אין צבע או מבטא או אורח חיים. הנפש מתקיימת לנצח. הנפש היא אחת. וכשהלב מגיע לרגע של אמת וסבל, אין הנפש יכולה לשתוק.

אחת הסיבות שבעטיין כולנו כמהים לאהבה ומחפשים אותה היא זו: האהבה היא התרופה היחידה לבדידות, לבושה ולסבל. אבל יש רגשות ששוקעים עמוק בלב, עד שרק בכוח הבדידות לעזור לנו למצוא אותם. יש אמיתות כואבות כל כך שאנו מגלים על עצמנו, שרק הבושה מדרבנת אותנו להשלים איתן. ויש דברים עצובים כל כך, שרק הנפש שלך יכולה לבכות עליהם למענך.

דידיה אמר לי פעם, בפילוסופיה מבולבלת של שעת לילה מאוחרת, כי החלום הוא המקום שבו המשאלות והפחדים נפגשים. וכשהמשאלה והפחד זהים, אמר דידיה, אנחנו קוראים לחלום הזה סיוט.

האמת שאין אנשים טובים או רעים, הטוב והרע נמצאים במעשים. יש מעשים טובים ויש מעשים רעים. אנשים הם רק אנשים - מה שהם עושים או מסרבים לעשות הוא שמחבר אותם לטוב או לרע, האמת היא שרגע חולף אחד של אהבת אמת, רגע המצויבלב כל אדם שהוא, האצילי ביותר או הרשע ביותר, מכיל בקפלי הלוטוס של התשוקה שלו את כל המטרה והתהליך והמשמעות של החיים. האמת היא שכולנו, כל אחד מאיתנו, כל גלקסיה וכל חלקיק של חומר ביקום, נעים לכיוון האל.

צדק הוא משפט הוגן וסלחני כאחד. אין צדק עד שהכול שבעי רצון. אפילו אלה שפגעו בנו וצריכים להיענש על ידינו. הצדק אינו אך ורק הדרך שבה אנו מענישים את אלה שחטאו. צדק הוא גם הדרך שבה אנחנו מנסים להציל אותם.

העוני והגאווה הם אחים בדם, שחיים יחד עד שאחד מהם קם על אחיו והורג אותו.

גרתי שנה בבקתה דומה לזו בגואה והייתי מאושרת. אין יום שאני לא חשה געגועים לשם. לפעמים אני חושבת שגודלו של האושר עומד ביחס הפוך לגודל הבית.

אני תמיד מעדיף הזעפת פנים כנה על פני חיוך מזוייף.

סבל הוא עניין של בחירה. לדעתי אין אנו צריכים לסבול בכלל בחיים האלה, אם אנחנו חזקים מספיק להתכחש לסבל. האדם החזק מסוגל לשלוט ברגשותיו בשלמות, עד שכמעט לא ניתן לגרום לו סבל. כאשר אנו סובלים מכאב, למשל, סימן שאיבדנו את השליטה. אני טוען, אם כך, שסבל הוא חולשה אנושית.
האין שה נכון שחלק מהכוח שלנו בא מהסבל? האין זה נכון שקשיים מחזקים אותנו? האם לא ניתן לומר שמי שלא ידעו קושי וסבל ממשיים אין להם אותו כוח כמו למי שכן סבלו? אם כך, אולי טענתך היא שעלינו להיות חלשים כדי לסבול, ועלינו לסבול כדי להיות חזקים?

יש מידה של שליטה בסבל. אבל כיצד משיגים את השליטה הזאת?
זה קורה כשאנחנו גדלים, כאשר אנחנו נפרדים מדמעות הילדות התינוקיות ונעשים בוגרים. הלמידה איך לשלוט בסבל שלנו היא חלק מתהליך ההתבגרות. אני חושב שכאשר אנחנו מתבגרים ומבינים שהשמחה נדירה ועוברת מהר, אנחנו מתפכחים מהאשליות וחווים כאב. מידת הסבל היא לפי מידת הכאב שבהתפכחות. סבל הוא סוג של כעס, אנחנו זועמים על חוסר ההגינות ועל חוסר הצדק שבגורלנו, והזעם הזה, הכעס הזה, הוא מה שאנחנו מכנים סבל. אני רוצה להוסיף שזה מה שמוביל אותנו לקללת הגיבור. ( אנשים מסויימים קוללו בתכונות כמו אומץ רב, שגורמות להם לבצע מעשים נואשים ).

האם יש הבדל בין סבל שאנו חשים לסבל שאנו גורמים לאחרים?

הסבל הוא האמת, הסבל הוא הקצה החד של השוט, ואילו הקצה הקהה, זה שהאדון אוחז, הוא האי סבל.

עול השמחה יוקל אך ורק בעזרת צורי הסבל

הוא רצה לומר לי שהוא מאוהב בי. למה עצרתי בעדו? הנוף שם היה מדהים. עמדנו גבוה כל כך והבטחנו מטה אל העפיפונים שריחפו מעל ראשי הילדים. הוא אמר שאני לא מחייכת. אני שמחה שאמר זאת, ואני תוהה מדוע.
אינני יודעת מה מפחיד אותי יותר,
הכוח שמרסק אותנו
או יכולותינו האינסופית לעמוד בפניו.


לא יכולתי להסביר את האהבה הזאת לקרלה, אפילו לעצמי לא יכולתי להסביר אותה. כל חיי לא האמנתי בקיומה של אהבה ממבט ראשון. ואז, כאשר נפלתי קורבן לה, זה היה כאילו כל חלקיק בגופי השתנה באחת והתמלאתי פתאום אור וחום. די היה במראה של קרלה כדי שאשתנה, לגמרי ולנצח נצחים, ומאותו רגע ואילך תפסה האהבה הזאת את לבי ומילאה את כל חיי.

החיים שלנו התחילו בתוך הים, זה קרה לפני ארבעת אלפים מליון שנה, כנראה במקומות חמים כמו הרי געש שבתוך הים. ובכל התקופה הארוכה הזו כל הייצורים החיים היו יצורי מים שחיים בתוך הים. ואז, לפני כמה מאות מליוני שנה ואולי קצת יותר, התחילו היצורים החיים לחיות גם על היבשה.
אבל אפשר לומר כשעזבנו את הים, אחרי כל מליוני השנים האלה שחיינו בתוכו, לקחנו את האוקיינוס איתנו. אישה שמביאה תינוק לעולם בוראת בשבילו מים בתוך הגוף שלה, והמים האלה כמעט זהים למי הים. הם מלוחים באותה מידה. אוקיינוס קטן היא מייצרת בשבילו. ולא רק זה. גם הדם והזיעה שלנו מלוחים כמעט כמו הים. ואנחנו גם בוכים ים בדמעות שלנו. ג׳וני סיגר
430
476

פה זה לא אנגליה, או ניו זילנד, או אוסטרליה, או כל מקום דפוק אחר. הודו היא ארץ של לב. פה הלב מלך, גבר. הלב המחזוריים. בגלל זה אתה משוחרר. ובגלל זה השוטר ההוא נתן לך בחזרה את הדרכון המזויף שלך. ובגלל זה אתה יכול להסתובב חופשי בלי שיעצרו אותך בכל רגע, אפילו שהם יודעים מי אתה. הם יכולים לזיין לך את הצורה, לין.....אבל הם לא עושים את זה וגם לא יעשו , כי נכנסת ללב שלהם, אחי, לתוך הלב ההודי הדפוק שלהם. הם ראו כל מה שעשית פה וראו כמה האנשים בשכונה אוהבים אותך וחשבו לעצמם: טוב, אז הוא פישל באוסטרליה, אבל פה הוא דווקא עשה דברים טובים....והכל מפני שהם הודים, גבר. ככה אנחנו מצליחים לשמור שהמקום הזה ימשיך לתפקד, רק עם הלב. מאתיים שפות מזורגגות ומיליארד בני אדם. הודו זה לב. זה הלב ששומר עלינו כאן. אין שום מקום בעולם עם אנשים כמו העם שלי, לין. אין לב כמו הלב ההודי.

אם אתה עושה מהלב שלך נשק, אתה בסוף תמיד משתמש בו נגד עצמך

מה מניע בני אדם ?
פרויד טען שאנחנו מונעים על ידי יצר המין. אדלר חלק עליו וטען שהתאווה לכוח היא שמניעה אותנו. ואז בא ויקטור פרנקל ואמר שיצר המין ותאוות הכוח הם אכן דחפים חשובים, אבל כשאי אפשר להשיג את שניהם, לא מין ולא כוח, עדיין נותר דבר אחר חשוב שמניע אותנו ומדרבן אותנו להמשיך לסחוב, חיפוש המשמעות.
אבל זה בדיוק אותו דבר רק במילים אחרות. יש לנו דחף להשיג כוח, כי כוח מביא מין, ואנחנו מחפשים משמעות, כי היא עוזרת לנו להבין מין. בסופו של דבר, הכול סובב סביב מין, לא משנה איך תקרא לזה. כל שאר הרעיונות הם רק אותה גברת בשינוי אדרת.

״בקרב הסכינים הראשון שלי למדתי שיש שני סוגים של אנשים שנקלעים לעימותים קטלניים: אלה שהורגים כדי לחיות ואלה שחיים כדי להרוג. אלה שאוהבים את ההרג עשויים להיכנס לקרב מלאי אש וזעם, אבל אלה שנלחמים כדי לחיות והורגים כדי לשרוד הם שינצחו בדרך כלל. אם הטיפוס ההורג מתחיל להפסיד, נעלמת הסיבה שבגללה נכנס לקרב. אם הטיפוס השורד מתחיל להפסיד, הסיבה שבגללה נכנס לקרב מתלהטת עוד. וקרבות לחיים ולמוות עם נשק קטלני, שלא כמו קרבות אגרופים, מוכרעים על ידי הסיבה שבגללה נשארת כאשר הדם מתחיל להישפך. האמת הפשוטה היא שהצלת חיים היא סיבה טובה יותר, שמחזיקה זמן רב יותר, מאשר נטילת חיים.״

עמוד 655
גבר צריך למצוא אישה טובה. כשהוא מוצא אותה הוא צריך לזכות באהבתה, ואחר כך הוא צריך לזכות בכבוד שלה. אחר כך הוא צריך להוקיר את האמון שלה, ואז הוא צריך להמשיך לעשות את כל אלה כל ימי חייהם. עד מותם. זה כל העניין. זה הדבר החשוב ביותר בעולם. ככה גבר צריך להיות, יאר. גבר הוא גבר אמיתי כשהוא זוכה באהבתה של אישה טובה, וגם בכבוד ובאמון שלה. עד אז אתה לא גבר אמיתי.

עמוד 672-3
בהתחלה כשאנחנו אוהבים מישהו, הפחד הגדול ביותר שלנו הוא שאהובתו יחדל לאהוב אותנו. אבל הדבר שעלינו לחשוש מפניו הוא,כמובן, שאנחנו לא נפסיק לאהוב אותה גם לאחר שימותו וייעלמו. כי אני עדיין אוהב אותך, פרבקר, אני עדיין אוהב אותך בכל לביד ולפעמים חבר שלי, האהבה הזאת, שאני יכול לתת לך, עוקרת את הנשימה מחזי. ולפעמים, אפילו עכשיו, טובע צער לבי בצער בלילה הזה, שבלעדיו הוא נטול כוכבים, צחוק ושינה.

עמוד 674
היורואין הוא מיכל ציפה של הנשמה. כשמרחפים בים המוות של הספ אין לא כאב ולא חרטות או בושה. לא רגשות אשמה ולא צער, דיכאון או תשוקה. יקום של שינה עוטף כל אטום של הקיום, והשקט והשלווה של היעדר התחושות מפזרים את הפחד ואת הסבל.המחשבות באות ונעלמות כמו אצות בים, והגוף נכנע לתנומה קפואה: פעימות הלב חלשות, הנשימה הופכת ללחישה מקרית, הגפיים מאבדות תחושה והישן מחליק מטה מטה אל תהום השיכחה, אבן נצחית מושלמת.

עמוד 676
האישיות והזהות האישית דומות במובן מסויים לקואורדינטות על מפת כבישים, שנקבעות על ידי מערכות היחסים שלנו.אנחנו יודעים מי אנחנו, ואנחנו מגדירים מה אנחנו, בהתאם לאנשים שאנחנו אוהבים ולסיבות לאהבתינו אותם.

עמוד 685
אצל חלק מהגברים הדמעות גרועות יותר ממכות. הפציעה שנגרמת לגברים כאלה מהתייפחות חמורה מזו שנגרמת להם מנעליים ומאלות. הדמעות מתחילות בלב, אבל חלק מאיתנו מתכחשים ללב לעיתים קרובות כל כך וזמן רב כל כך, שכאשר הוא מדבר איננו שומעים צעד אחד בלבד אלא מאה. אנחנו יודעים שבכדי הוא דבר טוב וטבעי. אנחנו יודעים שבכי אינו חולשה אלא סוג של כוח. ובכל זאת, הבכי קורע אותנו שורש אחר שורש מהאדמה, ואנחנו מתמוטטים ונופלים כמו עצים כשאנחנו בוכים.

״לפעמים הכרחי לעשות את המעשה הלא נכון מהסיבות הנכונות. מה שחשוב הוא שנהיה בטוחים שהסיבות אכן נכונות ונודה בעובדה הפשוטה שאנחנו עושים מעשה לא נכון - מה שחשוב הוא שלא נשקר לעצמנו ולא נשכנע את עצמנו שהמעשה שעשינו הוא נכון.״

אי אפשר להרוג את האהבה. אפילו לא באמצעות שנאה. אפשר להרוג את ההתאהבות, את מעשה האהבה, את מראה האהבה. אפשר להרוג את כל אלה, או לשתק אותם אבל אי אפשר להרוג את האהבה עצמה. האהבה היא חיפוש משתוקק אחר אמת שונה משלך; ומרגע שאתה מרגיש אותה, בכנות ובשלמות, היא נצחית. כל מעשה אהבה, כל רגע של כמיהה של הלב, הם חלק מהטוב האוניברסלי: הם חלק מאלוהים, והם לא יכולים למות לעולם.

אנשים יוצאים למלחמות למען רווח או עיקרון, אבל נלחמים בהן בשביל אדמה ונשים. במוקדם או במאוחר המטרות והסיבות החשובות טובעות בדם ומאבדות את חשיבותן, במוקדם או במאוחר המוות ויצר ההישרדות מערפלים את החושים, במוקדם או במאוחר יצר ההישרדות הוא ההיגיון היחיד והמוות הוא הקול והמראה היחידים. ואז, כשחברים טובים נהרגים ודעתם של אנשים טובים נטרפת עליהם בכאב וב אובדן בשאול הדם, כשכל ההגינות והצדק והיופי של העולם נעלמים בסערה של זרועות ורגליים וראשים של אחים ובנים ואבות, מה שגורם לאנשים להמשיך ולהילחם, ולמות, ולהמשיך למות שנה אחר שנה, הוא הרצון להגן על האדמה ועל הנשים.

אתה יודע שזוהי האמת כאשר אתה מקשיב להם בשעות שקודמות ליציאתם לקרב. הם מדברים על הביתן על הנשים שהם אוהבים. אתה יודע שזוהי האמת כאשר אתה רואה אותם גוועים. אדם גוסס, שנמצא על הקרקע או קרוב אליה, שולח את ידו וחופן את עפרה ברגעיו האחרונים. אם הוא מסוגל, הוא זוקף את ראשו כדי להסתכל על ההר, על העמק או על המישור. אם הוא מרוחק מהבית, הוא יחשוב וידבר עליו, הוא ידבר על כפרו או על העיר שבה גדל. בסוף יש לאדמה משמעות, וכשהסוף מגיע אדם אינו מדבר בקול גדול על מטרות, אלא ממלמל או בוכה שם של אחות, של בת, של אהובה או של אם, ומבטא את שם אלוהיו. הסוף הוא ההשתקפות של ההתחלה. בסוף יש אישה ועיר.

עמוד 883


זה רע לאהוב מישהו שאינך יכול לסלוח לו, זה לא גרוע כמו לאהוב מישהו שאתה לא יכול להשיג

שתיקות יכולות לפגוע לא פחות מהצלפות שוט, ייתכן, אבל לפעמים השתיקה היא הדרך היחידה לומר את האמת.

גלימת העבר גזורה מטלאים של רגש וארוגה בחוטיה של חידה. רוב הזמן כל שביכולתינו לעשות הוא להתעטף בה כדי להתנחם, או להניח לה להיגרר מאחורינו כשאנו נאבקים לנוע קדימה.

» ביקורות נוספות של דן
» ביקורות נוספות על שאנטראם