בפעם הראשונה מצחיק
בפעם השניה מעיק
בפעם השלישית מספיק.
- ג'ורג' ברנרד שואו*
לאמא שלי היתה חברה מדרום אפריקה. בדרום אפריקה, כך סיפרה החברה, הייתה לה המון עזרה בבית. היה מי שניקה, מי שנהג במכונית והסיע לכל מקום, מי שטיפל בילדים, מי שתיחזק וסידר. התפקיד שלה כאימא היה לשוחח עם הילדים, לשמוע את המצוקות שלהם, להיות שותפה בחוויות, ולסייע להם בשיעורי הבית. סעיף שיעורי הבית, אגב, לא היה חובה. גם בו היה "מי" שהיה יכול לסייע, אבל היא רצתה את זה, ולכן הפכה לאחריותה וזהו. ואז הם עלו לארץ. את כל הונם הגדול הם המירו ביהלומים, שלחו ביד שליח נאמן, ונסעו ארצה. בארץ התברר שהשליח לא היה נאמן, שהיהלומים הגיעו למחוזות אחרים, ושבנוסף להתאקלמות הקשה באופן רגיל, הם צריכים להתמודד עם מצוקה כלכלית. ועם הצורך לעשות הכל בעצמם, בלי שום עוזרים ומשרתים.
יוצא לי לפעמים לחשוב על אחזקת בית בדרך הדרום-אפריקאית. בדרך הדרום אפריקאית הלבנה כמובן. זו עם האחוזות הגדולות והמשרתים. למשל בהכנות לשבת. או במוצאי שבת. לכל מוצאי שבת יש נוהל. נוהל מוצ"ש אצלי כולל קיפול הר קטן של כביסה, הכנת הר קטן של עוגיות, התעלמות מהר הכלים בכיור (כלים זה לא אני, כלים זה פופטיץ), וכתיבת סקירה, או ביקורת, או משהו, על הספר שקראתי בשבת. כרגע מקופל חצי מההר, חילצתי מהתנור את המגש השני, וניגשתי לפצוח בכתיבה. האמת שמראש חשבתי שאכתוב על קריאת הקוקייה. אבל אחד מדרי הבית השתלט עליו, וכך לא הספקתי לסיים אותו ונאלצתי להסתפק בקריאת האנאלפביתית שידעה לספור.
אם להיות הוגנים, לא היו לי ציפיות גדולות. הספר הזה מריח מיחזור. יונס יונסון כתב פעם ספר קליל על איזה זקן בן מאה שנמלט מבית האבות שבו אילצו אותו להתגורר, חבר לאיזה פושע עם מטען חשוד ביותר, וגלגל זכרונות ממפגשים מצחיקים עם כל גדולי העולם וסלבריטאיו לאורך כל המאה העשרים. וכאן כבר הכותרת נשמעת אותו הדבר. פרדוקסלית ומזמינה צירופי מקרים מצחיקים.
נומבקו מייאקי גדלה בדרום אפריקה. אבל לא בחלק העשיר, הלבן והשבע, אלא בחלק השחור, העני, והסובל מבורות. צרור צירופי מקרים אומללים יותר או פחות מוביל אותה אל שוודיה, מפיל לחיקה פצצת אטום אמיתית ומפגיש אותה עם שוודי שבעצם לא קיים. סיפור אחר לגמרי מהזקן בן המאה, ובעצם אותו הדבר בדיוק. כל מה שיכול להשבתבש אכן משתבש, כל אדם הזוי שאפשר לפגוש בו אכן נקרה על דרכך ובדרך הכי לא צפויה שאפשר. כל כך לא צפויה, שהיא למעשה צפויה מאוד. גם ההומור לא מאוד מצחיק. חלק גדול הוא הומור פנימי שוודי, הנסמך על אירועים הידועים לשוודים. המתרגמת אמנם הוסיפה הערות מבארות, אבל אז נוצר טעם תפל של בדיחה שהסבירו אותה. לספר יש גם צד ישראלי, והוא מטופש מאין כמוהו.
קשה לומר שנקרא בנשימה עצורה. למעשה נראה שהכי מומלץ לקריאה בשירותים, בהפסקות המתחייבות. כי קריאה ברצף מעיקה מדי.
====
* ציטוט שאין לי מושג מאיפה הוא באמת. אבל לברנרד שואו מיוחסים כבר כל כך הרבה ציטוטים, שלא נראה לי שיהיה לו אכפת.
