ביקורת ספרותית על שאנטראם מאת גרגורי דייוויד רוברטס
ספר טוב

---

לפני כמה זמן קראתי על איזה מחקר חברתי שעסק בצפיפות. צופפו עכברים בתחום קבוע וצפו בהתנהגותם. מסתבר באופן לא מפתיע, שיצורים חיוביים ומשפחתיים כעכברים הפכו לתמצית של טפרים ושיניים מחודדים, שהתנפלו בלי הבחנה על שכניהם ובני משפחתם. אחרי שקראתי את הספר הזה חיפשתי מחקרים נוספים על צפיפות, ולא הופתעתי לגלות ששתי האוכלוסיות שהשתתפו במחקרים כאלה היו ילדים ואסירים. שתי האוכלוסיות האלה תחומות בשטח קבוע מראש ואפשר לבדוק את התגובה שלהן לנושא הצפיפות.

לא הייתי מתקרבת אל הספר הזה לולא הביקורת של אלון (תודה רבה!). הודו נראית לי רחוקה ולא מסקרנת, וגם הספרים שקראתי של סופרים הודיים, וסיפורים ששמעתי מאנשים שמבקרים שם בקביעות לא גרמו לי לרצות להתקרב. בא רוברטס וכותב 990 עמודים (תשמעו, חתיכת משקל!) על הודו. בעצם הודו היא התפאורה. רוברטס, או בשמותיו השונים לין, לינבאבא, שאנטראם, הוא הנושא. ורוברטס שהוא מספר מלידה מספר על חייו וחוויותיו, על דעותיו ואמונותיו, הגיגיו, פעילותו ומצליח לעניין אותי עד הסוף. לא שמדי פעם לא דילגתי על שורות שכללו הגיגים שנראו לי מיותרים לסיפור, חוזרים על עצמם או לעוסים קצת, אבל רוב הסיפור הוא סיפור עלילה מרתק שכמו "אלף לילה ולילה" נמשך ושואב.

רוברטס שהיה פושע מכור לסמים לא מתוחכם מדי באוסטרליה מולדתו ברח מכלא שמור שם בריחה נועזת - דמיינו את כל הסרטים שראיתם על בריחות נועזות ואת דפיקות הלב כשראיתם את האסיר מסתתר מאחורי מוט הדגל, כשהסוהר אינו שם לב אליו...הוא התגלגל להודו וברא את עצמו כאדם אחר. הסיפור שלו נוטף כנות: אפילו לרגע לא הטלתי ספק בכך שכך נראתה לו השתלשלות העניינים. הוא מתאהב בהודו ובמנטליות ההודית (וגם באשה לא הודית...), נותן מוצא לאהבת אדם ובעלי חיים (פה הוא קנה אותי) ומתאר את הודו דרך עיניו, עיני אדם מערבי, תאור שיכולתי להזדהות איתו.

ומה עניין המחקרים על הצפיפות? התאורים של ההתנהגות שהקיפה אותו בהודו - השניוּת בין התנהגות אוהבת ומקבלת (של ההודים) לבין התפרצות של אלימות בלתי נתפסת - יש שם תאורי אלימות קשים לקריאה לפעמים - יכולה להיות קשורה לצפיפות הבלתי אפשרית של אנשים בעיר הצפופה בה הם חיים. התאורים בספר ממחישים את מה שחוקר חברתי כנראה יכול היה לנסח טוב יותר - אם תפחיתו את מרחב המחיה של אנשים עד למידה מסויימת - סביר שתקבלו התפרצויות אלימות. מתברר שמוח של עירוניים שונה ממוח של מכפריים, בעיקר באזור במוח האחראי בין היתר לויסות הלחץ. לא נראה לי שארשם בקרוב לטיסה להודו, אבל הרווחתי זווית ראייה מעניינת וסיפורי הרפתקאות שחשבתי שלא יזדמנו לי עוד.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שאנטראם