ביקורת ספרותית על האויב - ג'ק ריצ'ר #08 מאת לי צ'יילד
ספר בסדר

---

ג'ק ריצ'ר הוא לא בדיוק המנדט שלי פה, וגם ספרי מתח באופן כללי, אבל דווקא בגלל ההסתמכות שלי על כותבים אחרים (אפרתי, כבוד) גיליתי שאני מחבבת אותו ואת סדרת הספרים שכתב עליו לי צ'יילד. נחמד לדעת שיש סדרה אינסופית כזו של ספרים שתמיד יהיו מוצלחים למדי ומותחים במידה, וגם תהיה עליהם ביקורת טובה אחר כך. אז למה החלטתי לכתוב על הספר הזה בכל זאת? כי הוא הפתיע אותי וחרג מהנוסחה המוכרת, והיה צריך לומר על זה משהו.

כבר מהכריכה האחורית אפשר לדעת שקורה פה משהו שונה: ריצ'ר לא נמצא באמצע מסע נוודות בשומקום כלשהו בארצות הברית אלא יושב במדי המשטרה הצבאית בבסיס צבאי עצום כלשהו. כן, לא טעיתם, זה ריצ'ר המוקדם, זה שאנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום מלבד רמזים מתעתעים פה ושם, וכאן הוא נחשף מולנו בשיא הפשטות: יש לו אמא, יש לו אח, הוא קונה מכנסי ג'ינס בכלבו בפריז ומעל הכל מדבר בגוף ראשון. בצורה משונה למדי אנחנו נחשפים לצורת החשיבה שלו שמנוסחת, כמו כל דבר אחר שהוא עושה, במשפטים קצרים וחותכים, ולא ממש מעכלים שמדובר באותו אחד. ריצ'ר הוא עדיין ריצ'ר מבחינות רבות- הוא עדיין מכסח בחורים חזקים בקטטות רחוב, עדיין מתבקש לרדת מחקירה ומתמיד בה בכל זאת, עדיין אוסף איזו חוקרת צעירה ומצודדת לצידו רק כדי לנטוש אותה בעמוד האחרון. ההבדל העיקרי הוא בסוג החקירה שהוא מנהל, הפעם לשם שינוי בתפקידו כשוטר צבאי ביחידה מיוחדת.
השנה המדוברת היא 1990, עם סיום המלחמה הקרה, ומאבקי הכוח בצבא מתגלמים בשורת רציחות מוזרה למדי. ריצ'ר חוקר, מסתבך, נסוג, מסתבך עוד קצת, ממשיך, פותר את התעלומה ומחסל את הרעים כמו תמיד, ועל הדרך מספק כמה תובנות צבאיות מחוכמות כביכול. לא ממש התרשמתי מדיוני צבא העתיד לאן, בייחוד בהתחשב בעובדה שהספר נכתב בדיעבד, וגם חסר קצת הקתרזיס שלאחר הפתרון. סך הכל יש כאן עוד סיפור ריצ'רי לא רע בכלל, אבל מאכזב קצת כשבאים עם ההיכרות הקודמת שלנו ועם סטנדרטים גבוהים יותר מהספרים הקודמים. כאילו ריצ'ר פה הוא עוד לא מגובש, לא ממש הוא, וזה קצת מפריע. אבל שיהיה, יש ספרים רבים גרועים יותר ואנחנו כבר יודעים שהוא התבגר יפה.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על האויב - ג'ק ריצ'ר #08