ג'ק ריצ'ר הוא לא בדיוק המנדט שלי פה, וגם ספרי מתח באופן כללי, אבל דווקא בגלל ההסתמכות שלי על כותבים אחרים (אפרתי, כבוד) גיליתי שאני מחבבת אותו ואת סדרת הספרים שכתב עליו לי צ'יילד. נחמד לדעת שיש סדרה אינסופית כזו של ספרים שתמיד יהיו מוצלחים למדי ומותחים במידה, וגם תהיה עליהם ביקורת טובה אחר כך. אז למה החלטתי לכתוב על הספר הזה בכל זאת? כי הוא הפתיע אותי וחרג מהנוסחה המוכרת, והיה צריך לומר על זה משהו.

כבר מהכריכה האחורית אפשר לדעת שקורה פה משהו שונה: ריצ'ר לא נמצא באמצע מסע נוודות בשומקום כלשהו בארצות הברית אלא יושב במדי המשטרה הצבאית בבסיס צבאי עצום כלשהו. כן, לא טעיתם, זה ריצ'ר המוקדם, זה שאנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום מלבד רמזים מתעתעים פה ושם, וכאן הוא נחשף מולנו בשיא הפשטות: יש לו אמא, יש לו אח, הוא קונה מכנסי ג'ינס בכלבו בפריז ומעל הכל מדבר בגוף ראשון. בצורה משונה למדי אנחנו נחשפים לצורת החשיבה שלו שמנוסחת, כמו כל דבר אחר שהוא עושה, במשפטים קצרים וחותכים, ולא ממש מעכלים שמדובר באותו אחד. ריצ'ר הוא עדיין ריצ'ר מבחינות רבות- הוא עדיין מכסח בחורים חזקים בקטטות רחוב, עדיין מתבקש לרדת מחקירה ומתמיד בה בכל זאת, עדיין אוסף איזו חוקרת צעירה ומצודדת לצידו רק כדי לנטוש אותה בעמוד האחרון. ההבדל העיקרי הוא בסוג החקירה שהוא מנהל, הפעם לשם שינוי בתפקידו כשוטר צבאי ביחידה מיוחדת.
השנה המדוברת היא 1990, עם סיום המלחמה הקרה, ומאבקי הכוח בצבא מתגלמים בשורת רציחות מוזרה למדי. ריצ'ר חוקר, מסתבך, נסוג, מסתבך עוד קצת, ממשיך, פותר את התעלומה ומחסל את הרעים כמו תמיד, ועל הדרך מספק כמה תובנות צבאיות מחוכמות כביכול. לא ממש התרשמתי מדיוני צבא העתיד לאן, בייחוד בהתחשב בעובדה שהספר נכתב בדיעבד, וגם חסר קצת הקתרזיס שלאחר הפתרון. סך הכל יש כאן עוד סיפור ריצ'רי לא רע בכלל, אבל מאכזב קצת כשבאים עם ההיכרות הקודמת שלנו ועם סטנדרטים גבוהים יותר מהספרים הקודמים. כאילו ריצ'ר פה הוא עוד לא מגובש, לא ממש הוא, וזה קצת מפריע. אבל שיהיה, יש ספרים רבים גרועים יותר ואנחנו כבר יודעים שהוא התבגר יפה.

רובין הוד מודרני עם חוש צדק מפותח מדי.
לא מעגל פינות בשום מקרה.

בספר הזה מוחו של ריצ'ר פעיל הרבה יותר מגופו.(יותר מחשבה ותכנון ופחות אלימות של הגיבור).
לא אהבתי את השילוב של דמות האם והאח בספר-הם לא תורמים לעלילה וגורמים הפרעה לקריאה השוטפת.

אהבתי מאד את קטע מטווח הטנקים האמריקאים ,ואת הקטע שהוקדש בסוף הספר לכוכב הכסף של ריצ'ר.
שווה קריאה אבל לא מגיע לארבעה כוכבים בדרוג.

העניין המרענן בספר זה, בניגוד לסדרת ג'ק ריצר של לי צ'יילד, הוא שעלילת הספר מתרחשת במהלך שירותו הצבאי של ריצ'ר ולא אחרי פרישתו מהשרות הצבאי במהלך נדודיו ברחבי ארה"ב.

בדומה לספריו האחרים, יש רעים בסיפור, ריצר בצד הטוב, ויש אקשן,עלילה מעניינת ומושכת ואי אפשר לעצור בקריאה.

אחת הביקורות המוצדקות על ספריו של צ'יילד היא שהבעיות של "הטובים" בעלילה נפתרות מהר מדי, מה שהופך את העלילה לקצת פחות אמינה. גם בספר הזה חוטא הסופר באותו החטא, וזה גרם לי להתלבט אם להוריד כוכב בדירוג. בסוף לא הורדתי.

בסך הכל, מומלץ בהחלט.

אין ספק שג'ק ריצ'ר הוא סוג של גיבור מודרני. מין אחד כזה שהצדק מרפד את הקרקע שהוא הולך עליה אחד שהוא אלרגי לחוסר צדק וכמו גירוד, הוא חייב אבל חייב לתקן את העוול. כאילו שאם לא יעשה כן עלול הדבר לשבש סדרי עולם. כך הם פני הדברים בספר הנוכחי. כתיבה יפה וזורמת של הסופר. עלילה שיש בה מידה מסוימת של עומק ושכבה שיש לגרד אותה לטובת האמת. לכן הוא מאוד צפוי הגיבור שלנו. יחד עם זאת, לפעמים אני תוהה מדוע הוא בכלל מתערב? מי שמו?

"האויב"' הספר השמיני בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. עלילת הספר נפתחת בחצות ערב ראש השנה החדשה, 1990. חומת ברלין נופלת. המלחמה הקרה באה אל סיומה. העולם השתנה וג'ק ריצ'ר, אשר עודנו רב-סרן ביחידת החקירות המיוחדת של המשטרה הצבאית, הוא מפקד המשטרה הצבאית בבסיס פורד בירד, קרוליינה הצפונית. ימים ספורים קודם לכן עוד היה בפנמה, בעיצומו של מבצע "סיבה צודקת". אבל ריצ'ר, המשמש בערב ראש השנה כקצין תורן, יושב במשרדו ושותה קפה. מי שקרא ספרים אחרים בסדרה כבר יודע ריצ'ר מאוד אוהב קפה: "ג'ו, כנראה, היה האדם הנוסף היחיד על פני האדמה שאהב קפה כמו שאני אהבתי. הוא התחיל לשתות קפה כשהיה בן שש. אני חיקיתי אותו מיד. הייתי בן ארבע. שנינו לא הפסקנו מאז. הצורך של האחים ריצ'ר בקפאין גורם להתמכרות להירואין להיראות כמשהו זניח." (עמוד 82)

כשהוא מקבל דיווח על חייל שנמצא מת במוטל זול. ריצ`ר מבקש מהמשטרה המקומית לטפל במקרה, שהרי התקפי לב הם דבר שבשגרה. כשמתברר שהחייל המת הוא גנרל שני-כוכבים, מפקד השריון האמריקני באירופה, הוא חייב להתערב. אך כשהוא מגיע לביתו של הגנרל כדי להודיע על מותו, הוא מוצא גופה נוספת: גופת אשתו של הגנרל. זמן קצר אחר-כך מתגלה גופתו של לוחם ב"כוח דלתא", יחידת הקומנדו המובחרת והחשאית של הצבא, ודומה כי לריצ'ר היה מניע להורגו. לוחמי היחידה מודיעים לריצ'ר כי יש בידיו שבוע להוכחת חפותו: "תוכיח לנו או שתדאג לבלות את השבוע בצורה הטובה ביותר. תוודא שהשגת את כל השאיפות שלך בחיים ואל תתחיל ספר ארוך מדי." (עמוד 161) עד מהרה מתברר לו כי על כף המאזניים מונחים בכירי הצבא והממסד הביטחוני, פני הכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית בעתיד הקרוב ושלומו האישי, לא בהכרח בסדר הזה.

גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. זהו, כאמור, הספר השמיני בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחילופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, וזה ביניהם, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" וה- "הפרשה") אולם אל יובן לא נכון גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה (למשל "הצלף").

ריצ'ר הוא גבר גבוה, גדל גוף וחזק שבעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני: "בשורת העיטורים הראשונה, מצד שמאל, יש לי כוכב הכסף, לידו מדליית שירות ההגנה ולצידה עיטור לגיון הכבוד. בשורה השנייה ענדתי את מדליית החייל, את כוכב הברונזה ואת לב הארגמן." (עמוד 84) הוא שנון, ציני וקשוח כפלדה. לאורך סדרת הספרים מוכיח ריצ'ר כי הוא בעל מיומנות גבוהה בקרב מגע וכן צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה ולא מהסס ללחוץ על ההדק: "הצמדתי את האקדח לרקה שלי. הוא בהה בי. "זה בצחוק," אמרתי. יריתי בו במרכז המצח." (עמוד 437)

לטעמי הספר הוא מהטובים בסדרה בעיקר בשל רמת המתח הגבוהה עליה שומר הסופר לאורך הספר, ושילוב מוצלח בין אלמנטים השייכים לתחום הביון והלוחמה בטרור לבין חקירה מן התחום הפלילי קרימינולוגי. הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד טווה סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. מומלץ!!!

ציפיתי מאוד לחזור ולקרוא על ג'ק ריצ'ר, בעיקר בגלל הספרים שכבר קראתי...
הספר הזה לא עמד בציפיות האולי גבוהות מידי שלי.
יש כאן מתח, נדבקתי לספר (סיימתי אותו ביומיים), אבל לי צ'יילד טיפס על עץ גבוה ואני מצפה שהוא יעמוד בסטנדרטים של עצמו ואני סיימתי את הספר עם תחושה של החמצה.
אולי כדאי לקרוא את הספר הזה לפני שאר הספרים של לי צ'יילד, כי הוא ספר טוב אבל לא כמו השאר.

ספר מותח שעלילתו מתרחשת בבסיסים צבאיים בארה"ב ובאירופה. ריצ'ר הוא קצין-חוקר מהמשטרה הצבאית האמריקאית. החקירה שמתוארת בספר היא להתחקות אחרי רוצחי קצינים בכירים בצבא , ערב הכניסה לשנת 1990. זהו הספר הראשון שאני קוראת מספרי לי ציילד לאחר המלצה חמה של חברה, הבנתי שנפלתי על סופר שכותב סדרת ספרים כשהדמות הראשית ריצ'ר מככבות בו למשימות שונות.
. האמת , היה מתח , העלילה התפתחה במהירות , הרבה פעילות, נסיעות הלוך ושוב, אקשן , לדעתי הוא עייף את החוקר ריצ'ר .אך הוא חייל ועמד יפה ובהצלחה במשימה שהוטלה עליו ובזמן מסוים גם התבקש לא להמשיך בחקירה , אך הוא מרד ורצה להגיע לאמת, כמו פטריוט. סיום הספר לא היה מהמם במיוחד , כי הסופר הוביל אותנו לקראת הסיום האפשרי
האינפורמציה המעניינת ששליתי מהספר , הוא על אודות הצבא האמריקאי, בסיסים צבאיים וכו' וכן על מעלותיו של מכונית ההאמר.

מחלה של ספרי מתח היום זה שלקראת הסוף ה"פתרונות" כבר לא ממש הגיוניים , והמזל שספרים כאלה קוראים ושוכחים לפני שמתחילים לחשוב יותר מדי איך זה בדיוק קרה. - אז פה דוגמא טובה.
הספר מותח , מעניין סוחף ומאד מאד זורם.
אז יש פה מה שנקרא "פריקוול" - הסיפור מתרחש שג'ק עדיין שוטר צבאי , בזמן של נפילת חומת ברלין, וחוקר מוות של גנרל , מפה זה מסתבך ומסתבך , ג'ק הורג במו ידיו לא מעט "רעים" בדרך , יש את הבחורה התורנית , דיאלוגים שנונים , ואבחנות מגניבות.

קטע ממש ממש מגניב זה שג'ק בא לאפסנאי ושואל אותו לגבי סטטיסטיקה של מידות נעליים בצבא - והאפסנאי מספק לא מידע במקצוענות וגאווה .

נ.ב.
ג'ק ריצ'ר מאד מזכיר "לי צ'ידר " בשיכול אותיות , לו ?

ב"ה
מותח מאוד, קיצבי, השאלה היא תמיד איך ריצ'ר יסדר את הענינים ומי יחטוף. היה מעניין לראות אותו חייל.