ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין מאת ליונל שרייבר

---

במידה רבה של אי נוחות אני משתפת את הרגשתי לגבי חייבים, מפני שלאחר שצלחתי את הספר עד תומו מסקנתי היא :לא. לא חייבים, בהחלט לא.
עלי להסביר את דברי, למרות שאני צופה ריקושטים בתמורה.

הנושא אותו בחרה ליונל שרייבר טעון ומעורר חרדות ופחדים בכל אדם, ובעיקר בכל הורה. לכן הרעיון שהגתה להציג את הסיפור מנקודת מבטה של האם הוא בהחלט מיוחד ולא צפוי.
אבל הכתיבה נשמעת מאולצת, ובמקרים רבים חסרת אמינות עד כדי כך שהיא חושפת למשל את העובדה ששרייבר עצמה לא ילדה ולא טיפלה בילדים מעודה. הספר תואר במקומות רבים כמותחן פסיכלוגי מעמיק.
חיפשתי עומק ולא מצאתי אלא ציפוי רדוד של פסיכולוגיה שטחית ותאורים שיטחיים של חיי המשפחה אותם מתארת האם.
לאחר מלל רב המסקנה אליה ניתן להגיע היא שאווה (האם, הכותבת בגוף ראשון) יודעת על בעיותיו של בנה ואביו מתכחש אליהן או לא מבין אותן,
בין השורות היא מאשימה אותו בעיוורון לגבי קווין.
אך שאלה בסיסית עולה בדעתי, ילד כמוהו היה אמור להיות מאובחן בגיל צעיר, בעיותיו אינן נסתרות מהגננות או מהמורים המחנכים אותו.
ומדוע לא אובחן?
הערה מעניינת העירה בתי בת ה16 לאחר שסיפרתי לה על הספר, יתכן שהכותבת מקצינה ארועים ידועים ומוכרים.. ויתכן שהצדק איתה..

בסופו של דבר הקריאה בו השאירה בי הרגשה של מלאכותיות ולכן גם לא גרמה לי לזעזוע, ולמרות הכל אינני מצטערת שקראתי אותו.
מצאתי בו גם קטעים הראויים לציטוט ושמירה.
ובכל זאת באמת לא חייבים לקרא את "חייבים לדבר על קווין".

» ביקורות נוספות של טופי
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין