משה

משה

בן 58 מירושלים




» דירג 208 ספרים
» כתב 12 ביקורות
» יש ברשותו 202 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 9 שנים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שנתיים ו-7 חודשים
» קיבל 65 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של משה

» מדף הספרים (4 מתוך 202)

תכידס מנקה ארבות
עדו סתר
» מדף הדירוגים (4 מתוך 208)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 12 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת. היא נטלה על עצמה משימה שהיתה נראית כבלתי אפשרית כמעט, לתאר את דמותה וקורותיה של הסופרת הידוע... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


מרת רות זיידמן ע"ה כבר איננה עימנו. עד לפני שנים ספורות עוד התגוררה ברחוב יואל שבשכונת בית ישראל הירושלמית, סבתא וסבתא-רבה... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: משה מאלר על ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש" איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת צריך כי... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-8 חודשים


על ספרה של שלי אלקיים - "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה" כתב: משה מאלר אבוי לעכבר שניצב מול הנחש תמימה אלקיים, תמימה וכי יו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


עוד על "חייבים לדבר על קווין" מאת ליונל שרייבר כתב: משה מאלר קראתי את ספרה ליונל שרייבר – בחרה לה שם של בן. "חייבים לדבר ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים


מדוע חייבים לדבר על קווין? על ספרה של ליונל שרייבר "חייבים לדבר על קווין" מאת: משה מאלר שלוש מערכות יחסים משפחתיים ניצבות... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-9 חודשים




מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 4 שנים
» איפה אבא / שרה יניב
לפני 4 שנים
» נמרוד גם וגם / איציק יושע
לפני 4 שנים ו-3 חודשים
» סודות של סופרים / מירי ברוך
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» לגדול עם ספרים / חוה יסעור,עדנה קרמר
לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» עונות מתחלפות / סטיבן קינג
לפני 4 שנים
» ילדים גרושים / מיכל דגן
לפני 3 שנים ו-7 חודשים
» מבט לגן - טיולים קטנים / ד''ר יעל קשתן, ד''ר נח רוטרי
לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» הנסיכה / עלינא ארשטיין
לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» החיים והספרות - (אוטוביוגרפיה) / מרסל רייך-רניצקי
לפני 3 שנים ו-10 חודשים
» חלונות בערב / רבקה אליצור
לפני 3 שנים ו-10 חודשים
» חלומו המוזר של שוקי / גנז
לפני שנתיים ו-9 חודשים
» לא בוכים בעין אחת / רעיה בלטמן
לפני 3 שנים ו-8 חודשים
» ואנכי לא ידעתי / אריקה אלינסון
לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» המוות בצהוב : מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמייננה / פליציה קראי
לפני 4 שנים ו-4 חודשים
» /
לפני 3 שנים ו-9 חודשים
» מסתרי הגורל כרכים א-ב-ג / שרה גלוזמן
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ
מאת: משה מאלר
על ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש"
איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת


צריך כישרון רב לחבר יציאה מופלאה לילדים כמו "ניסים ונפלאות". ונדרש כשרון רב לא פחות לכתיבת ספר ילדים אודות היוצרת, לאה גולדברג, והרקע לכתיבתה של יצירת מופת זו.
על מנת להנגיש לילדים את אישיותה המורכבת ואת חייה הלא-פשוטים של גולדברג, נדרשת מלאכת מחשבת ואמנות של ממש.
שהם סמיט הרימה את הכפפה הזו ונטלה על עצמה את המשימה. נראה בבירור מכל שורה ושורה בספרה, שאת המשימה היא עשתה מתוך תחושה של שליחות ומתוך רגש של מחוייבות כלפי סופרת הילדים הנערצת שהצמיחה יקינטונים רבים בשדה ספרות הילדים וחוללה ניסים ונפלאות בְּהַאֲהָבַת ספר עברי על הגדיים הרכים.
ספרה המלבב של שהם סמיט, "דודה לאה, מאת: שומיש", הינו ספר חובה לכל אוהב ספר בכלל ולחובבי ספרות הילדים בפרט. הספר – מושקע, בפירוש מושקע, בכל פרט ופרט, למן עיצובו החיצוני המושך והנעים, כאשר ניכרת תשומת הלב שהוקדשה אפילו לפרטים "שוליים" כמו גודלו של הכתב וגופני האותיות, חלוקת הסיפור לפיסקאות-פיסקאות נוחות ולא ארוכות. כל אלו יוצרים עונג של ממש, עונג לעין וחשק להימשך אחר קריאת הספר אף בטרם קראת בו ולו שורה אחת. איוריה הייחודיים של נטלי וקסמן-שנקר הינם מלאכת אמנות בפני עצמה. כראוי וכיאה לאיורים יצירתיים, שיוכלו להיחשב ולעמוד כיצירת אמנות בפני עצמה, אף איוריה של וקסמן-שנקר הינם הרבה הרבה מעבר לסתם איורי ספר ילדים. המתבונן בהם נשאב לתוככי הסביבה התל-אביבית של רחוב ארנון על דייריו, והדיוק בציור הדמויות הממשיות (גיבורת הסיפור, סופרים כמו שלונסקי) – מדהים.
אם כבר הפליאה ד"ר מאירה כרמי לניאדו, ב"השקפות עולם והשתקפותן בספרות ילדים", בניתוח היצירה הגולדברגית "ניסים ונפלאות", אם הפליגה ד"ר שמעונה פוגל במאמרה, "הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית" לנתח את "דירה להשכיר", ואם קלעה ד"ר עטר פלג במאמרה "ישוב טלה אל חיק האם" (מגזין "סגולה", גליון 54, מרחשון תשע"ה) לבאר את הרקע לשירה הנ"ל של גולדברג, באה כעת שהם סמיט ועלתה על כולנה להגיש את סיפור חייה של הסופרת בפני הקורא הצעיר כעל מגש של כסף, כשלחן ערוך, שלא נותר לך אלא לטעום מן המוכן המוגש לפניך.
באמנות של ממש יודעת סמיט מה להגיש ומה להשמיט, וניכר בכל קטע וקטע בספר כי רבות טרחה ועמלה למחוק, לסנן ולנפות את כל אשר לא ראוי להיות מוגש בפני הילדים, והרי מלאכה זו קשה פי כמה מן הכתיבה עצמה.
לא זו בלבד שהתיאורים בספר מקסימים, שובי לב, אלא שהלשון המדוברת, העממית ועם זאת התקינה והנכונה כל כך, מיטיבה להתאים לעולמם של ילדים. סמיט הלכה בדרכה של נשואת הספר וכפעם בפעם גולשת וסוטה מן הנרטיב לעבר פנייה ישירה לקורא הצעיר, אם זאת בכדי לשתפו בתחושותיה-שלה ואם זאת בכדי להעמידו על דיוקם של דברים או על ידיעת עובדות שפה-ושם ייתכן שהקורא הצעיר טרם יודע אותן:
"אינני אוהבת לשמוע מילים גסות מפי ילדים" ... "אינני רוצה לדבר על תוכן השיר. הרי רואים אתם בעצמכם, כי תוכנו שקר וכזב"... "וחושבת אני בלבי, כמה נאים הילדים, כשהם יוצאים בבוקר מביתם מסודרים ונקיים, וכיצד הם מספיקים להתלכלך ולהזדהם עד הערב!"
הלכה התלמידה בעקבות מורתה הדגולה:
"נכון שזה נשמע פשוט והגיוני?"... "למשל, תארו לעצמכם, תינוק היוצא לאויר העולם באויר"... "דודתי לא סיפרה לי על הנסיעה... אני מבין אותה"... "נכון, הבטחתי שלא אפציץ במילים, אבל הרי לא יעלה על הדעת שלא ספר לכם מה למדה דודתי בכל השנים האלה באוניברסיטאות"... "אסור לשקר לילד. גם לסופר כמוני, שכותב על אשה שהיתה באמת, אסור לשקר לקוראיו, או לספר להם רק חצי-אמת. חצי-אמת היא גם חצי שקר".

כמה מקוריות הן האמירות הללו, הסוטות לרגע מרצף העלילה ופונות, כאמור, ישירות ובאופן אישי בלתי אמצעי אל הקורא. הלא זה מה שיוצר את הקירבה החמימה כל כך בין הסופרת (במקרה דנן, בין "שומיש" המספר) לבין קהל הקוראים!
פתיחת הסיפור קולעת, ישר ולעניין. מושכת, מגרה את סקרנותו של כל קורא: "אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שומיש".
"ושומי זה אני".
פשוט כך, קצר וישיר, כחץ הפוגע "בול" במטרה.
הצלחת, שוהם, עשית זאת! קשה לקורא, יהא גילו אשר יהא, לעמוד בפני פתיחה "תותחית" שכזו ולא להימשך בקריאה הלאה.
אם שלא להלאות את הקורא הצעיר בריבוי פרטים ובאריכות יתר, אם משום שמדובר בתקופה שבאמת לא היה בה משהו מרתק, מצאה סמיט דרך מקורית ביותר לעקוף שנה בחיי הסופרת:
"שומיש."
"כן, דודה."
"תרשה לי להציע לך עצה קטנה ומשומשת מסופרת?"
"בבקשה."
"דלג על השנה הנוספת בקובנה. קח רכבת אקספרס לברלין."
אימרו נא, מעתה: האין זו מלאכת מחשבת, אמנות של ממש?
אוקיי, לא אחשוף בפניכם את מלוא היופי של יצירת ילדים מופלאה זו פרי עטה של שהם סמיט, שהרי צריך להשאיר גם משהו לפינת ההפתעות. הציצו, אף אתם, ו"תיפגעו"!
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
"עמוֹד ונעשה מלאכתנו" / מאת : משה מאלר (פרימוֹ לויׂׂ)

השיעור מתחיל. השעה שמונה וחצי בבוקר. אט אט משתתקים התלמידים. הפטפוטים נדמו, ההתארגנויות של השיעור הראשון נפסקו. הכל משלבים ידיהם, מקשיבים, מטים אוזן בריכוז.
לא קלה היא מלאכת ההוראה, בפרט בדורנו, דור הריטאלין והפרוזאק, דור של בעיות קשב וריכוז רבות. כל הפרעה קטנה מסיחה את דעת התלמידים, מוציאה אותם מן הריכוז. ADHD ו-ADD או ODD, דיסלקסיה ודיסגרפיה, בעיות נפשיות וקשיים רגשיים בשל סיפורי גירושין או פירוד בין ההורים, הכל תחת קורת גג אחת, בין כתלי כיתה אחת, ועם כל אלו אמור המורה להתמודד, ועל אף כל זאת צריך הוא למסור שיעור, לעורר את עניין התלמידים ולמשוך את לבם לתורה.
ברם, כאשר יש סייעתא דשמיא, כאשר המורה מתפלל לפני השם יתברך ומבקש בכל יום שיזכהו ללמוד תורה לשמה עם ילדי ישראל הטהורים, כשתפילתו ותחינתו בוקעות מלב נשבר ונדכה, נותנים רעיונות מן השמים.
"ורב אשי אמר: טמון אִתְמר" (ב"ק נו, א). פותח המורה ומספר : הכל התחיל ביום שני, בשעה חמש לפנות בוקר. משכים אני להתפלל כוותיקין, מברך 'מודה אני לפניך' ונוטל ידיי, כשלפתע הנני מריח ריח של עשן. מה זה? אני תמה, מי מבעיר כאן בערה? האם פרצה שריפה?
ממהר אני אל החלון, שם נראה העשן, ורואה: אכן, שריפה פרצה! במרחקים אמנם, אולם הרוח חזקה, ובתוך כמה דקות תגיע האש לשדהו של מלכיאל, שכני היקר! מה עושים? אמהר ואתקשר למכבי-האש. אבל, בעצם, עד שתגיע מכונית הכיבוי כבר תאחז האש בשיבולים של מלכיאל. הכל יעלה בלהבות עוד בטרם יפעילו הכבאים את זרנוקיהם. מה עושים?
מתקשר אני למכבי האש ומדווח להם על השריפה. הם בדרך, מיד יבואו. ועד שיגיעו? - - - רעיון נפלא צץ במוחי: אפרוס את הסדינים והשמיכות שברשותי על גבי השיבולים, האש תאחז, אמנם, בסדיניי ובשמיכותיי, אך המצעים הללו יעכבו את האש מלפגוע בשיבוליו של השכן, ובתוך כך כבר יגיעו הכבאים ! רעיון נפלא, לא כן? אאבד, כמובן, את כלי המיטה שלי, אין דבר – הכל כדאי והכל שווה לי על מנת למנוע את עגמת הנפש וההפסד המרובה של מלכיאל, שכני.
- "גרינוולד !" (שם בדוי) – בוקע קול מהרמקול של מערכת הכריזה בת"ת. "אני חוזר, גרינוולד מכיתה ח' - למשרד!"
התלמידים מביטים איש ברעהו, זזים בחוסר מנוחה על כסאותיהם, אולם המורה ממשיך בשיעור כאילו לא אירע דבר:
אומר ועושה, חש אני להוציא את הסדינים והשמיכות שבביתי, ממהר ופורס אותם על גבי השיבולים הגבוהים של שכני, ובתוך כמה דקות אכן מביאה הרוח את להבות האש לעבר שדהו של מלכיאל. היכן מכבי האש? מדוע מתמהמהים? הסדינים נשרפים, השמיכות עולות באש, והנה, הנה, אוחזות הלהבות גם כבר בשיבולים, בקמה הגבוהה. הרי זה נורא ואיום ! כל עמלי ירד לטמיון, את שמיכותיי הפסדתי, ואת קמתו של שכני לא עלה בידי להציל – הכל נשרף, הכל הפך למאכולת אש, נהיה לאפר, ורק לאחר שהכל אבוד נשמעת צפירת הכבאים...
- "אני רוצה להודיע לכל הכיתות", נשמע קולו של המנהל במערכת הכְּרִיזה הבית-ספרית, "שמי שינהג באלימות יסולק מן הת"ת. יושבים אצלי כעת במשרד שני תלמידים שהיכו את חברם לכיתה, ואני רוצה להודיע לכם, תלמידים - - -"
שוב מתבוננים התלמידים איש בפני רעהו, תמהים על פשר ההפרעה. הפעם כבר אינם משלבים עוד את ידיהם. ההקשבה הופסקה, הריכוז נפגם.
ואילו המורה, בעקשנותו, ממשיך בשיעור כאילו לא אירע דבר. כבר אמר החכם כי 'העקשן יצליח'...
והנה, תלמידים, כעבור יומיים פותח אני את תיבת המכתבים שלי, ומגלה להפתעתי – הזמנה ! לא, לא לחתונה, לא לבר-מצוה, אלא הזמנה ל... בית הדין ! מה העניין ? אני תמה. הכל כתוב שם, בהזמנה: מלכיאל, שכני, תובע אותי לדין בגין גרימת נזק לתבואתו - - -
אני מחוויר. היתכן ? היעלה על הדעת שמלכיאל, שכני היקר, שאת קמתו ניסיתי להציל במחיר שמיכותיי וסדיניי, תובע אותי לדין ? וכי אני הוא ששרפתי את קמתו?
קמתי, ניגשתי לשכני, להביע בפניו את פליאתי. "מלכיאל, מה זה, אתה תובע אותי לדין תורה? וכי אני הוא ששרפתי את קמותיך? הלא ידוע תדע היטב שניסיתי להציל את רכושך היקר משריפה, והקרבתי לשם כך את שמיכותיי וסדיניי, אלא שהכל עלה בלהבות. מדוע אינך תובע את גרינבוים, אשר הצית את קמותיך?"
"תבעתי את גרינבוים, שכני. תבעתי גם תבעתי. והנה, אך נפתח הדיון, הודה גרינבוים שהוא זה שהצית את האש. ואולם לטענתו, פטור הוא מלשלם לי ולו שקל אחד, משום שהקמה שלי כוּסתה כליל בשמיכות ובסדינין, והדין הוא שפטור על 'טמון'. כעת מבין אתה, שכני היקר, את הרעה אשר עוללת לי? אפשר שלטובה נתכוונת, אולם נזק גדול הזיקתני, גרינבוים שרף את קמותיי, ובכל זאת הנני מנוּע מלהוציא ממנו את דמי הנזק, והכל בשל כוונותיך הטובות. צדק מי שאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות!"
- "למישהו אבד מפתח ?" מציץ ראשו של תלמיד כיתה ז' בפתח הכיתה. "המזכירה שלחה אותי לשאול בכיתות למי אבד מפתח" - - -
הפעם, מאבדים כל התלמידים את סבלנותם ואת ריכוזם. גם המורה מאבד את סבלנותו ואת עשתונותיו. התלמידים מתבוננים לעבר הדלת, שנפתחה ללא רשות במהלכו של שיעור, מפשפשים בכיסיהם לברר שמא מפתח זה שאבד, שלהם הוא. לא. לרווחת הכל, לא שלהם הוא המפתח. פונים הם איש לרעהו ומתלחשים. ייתכן שהמפתח הוא של קסטנר, מכיתה ו'. ייתכן שהוא של ברנד, מכיתה ד'. כך או כך, נשתכח דינו של 'טמון' באש. האמנם ירד כל השיעור לטמיון ?
מנסה המורה להשיב את הסדר על כנו. אין הוא מאותם מורים הצווחים "שקט! שקט מיד!" ואף אין הוא מאלו המתחננים בפני תלמידיהם שישתתקו. ממתין הוא בסבלנות, שיירגעו הרוחות, שהסערה תשכך. עד להפרעה הבאה ?
לזאת נתכוון רב אשי, תלמידים יקרים, כשאמר שמדובר ב'טמון'. הכופף את קמתו של חברו, לדעת רב אשי, אין פירושו שכופף את הקמה בידיים, אלא שהסדינים והשמיכות שהשליך על קמת חברו הם שכופפוה, ומאחר שלא הוא זה ששרף – פטור בדיני אדם. ברם, מאחר שבעל השדה שוב אינו יכול לתבוע מגרינבוים המזיק את דמי השריפה, שהרי עשה את קמת חברו 'טמון', נמצא שהזיקו ב'גרמא', על כן חייב בדיני שמים, ו...
- "הרב שְׁלֶעפְּהוֹלץ שלח אותי לברר", מציץ ראשו של תלמיד כיתה ח' בפתח, "אם יש כאן כוסות של חדר מורים או סידורים של בית הכנסת !"
- "לך מכאן !" – שואג המורה, מתוסכל, לעבר התלמיד הטורדן, שאינו מבין כלל על מה חרון האף הלזה. "אין כאן שום כוסות, אין כאן שום סידורים, וכעת – בזכותך – גם שיעור גמרא כבר אין כאן !" - - -
המורה סוגר את הגמרא ברוב ייאוש. השטן ניצח. שמח, הה ? עלה בידו להשבית את לימוד התורה של תינוקות של בית רבן. התלמידים הוצאו מן הריכוז זו הפעם הרביעית במהלך שיעור אחד, המורה כבר שכח היכן הוא אוחז, צערו עלה עד לשמים. והוא שואל, בדמעות: הייתכן ?
לא יועילו כאן כל גלולות הריטאלין שבעולם. לא יועילו כל התכסיסים הדידקטיים והפדגוגיים של מחנך-אמן. לא יועילו כל אמצעי ההמחשה המעולים. כאשר שיעור תורה בין כתלי הת"ת הופך להפקר, כאשר כל דצריך ייתי ויפריע, כאשר בעבור כל הודעה אדמיניסטרטיבית או אחרת מתירים הממונים על כך להפר ולהשבית את התינוקות מתלמודם, גם כאשר אין מבטלים אותם מלימודם לצורך בניין בית המקדש, אזי אין כל תועלת בלמידה משום שהשיעור הופך לחוכא ואיטלולא, משום שעמלו של המחנך יורד לטמיון, משום שהבניין הרב-קומתי שהקים מתמוטט כמגדל של קלפים.
בגמרא מסופר (תענית כג, ב) שכששאלו חכמים את אבא חלקיה מפני מה לא השיב להם על ברכת השלום שבירכוהו כשעבד בשדה, השיבם : "שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר". הגע עצמך, ומה אבא חלקיה, שמלאכתו היתה מלאכת רעהו, והיה זהיר בחשש איסור גזל, לא השיב שלום למברכיו, תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן, הלמדים תורה וגמרא בטהרה, היעלה על הדעת לבטלם ולבטל את רבם בשעת השיעור בזוטות, בדברי הבאי, בהודעות שונות ובעניינים של מה בכך ?
אדהכי והכי, בעוד דמעותיו זולגות מעיניו, נזכר המחנך בביקורו של המְפַקֵּחַ בת"ת, בשבוע שעבר. לקראת ביקורו השנתי של ה"פַּקָּח" [קֹרח, שֶׁפַּקָּח היה, מה ראה לשטות זו, לעסוק במלאכת הפיקוח ? - - - חילוק יש בין 'מפקח' לבין 'פקח'. מפקח כשמו כן הוא, מפקח על כל אשר נעשה, מעיר ומבקר, לטב ולמוטב, משבח את הראוי לשבח ופוסל את הטעון שיפור. ואילו ה'פקח', כמוהו כפקח-עירייה, שתפקידו לרשום דו"חות, דהיינו לפסול ולמצוא את השלילה בלבד, בבחינת 'אורח לרגע רואה כל פגע'.] ניכרה תכונה רבה במשרדי ההנהלה והמזכירות. הועמדה שתייה, חמה וקרה, לרשותו של כבוד מעלת הפקח, נרכשו בורקאס חמים ורוגאלאך טריים, בשפע וכיד המלך, כדת וכדין, כיאה וכנאה להוד מעלת המפקח הראשי של משרד החינוך, אשר מטריח עצמו להגיע, אחת לשנה, ממרום שבתו במשרדיו, לראות ולפקח אחר הנעשה בתתי"ם, לוודא שאכן מלמדי תינוקות אינם עושים מלאכתם, מלאכת שמים, רמייה, חלילה.
או אז, נזכר המחנך, היה תלוי, אחר כבוד, שלט על דלת משרד המנהל, באותיות של קידוש לבנה, מאירות עינים: "נא לא לדפוק ולא להפריע !" – משמע, ביקור חשוב נערך היום במשרדו של המנהל, והמפקח, הסועד את לבו כדת, אין אונס, אסור להפריעו ממלאכתו, מלאכת טעימת הבורקאס והרוגאלאך, אף לא בעניינים חשובים ודחופים, ראו הוזהרתם. "לא לדפוק ולא להפריע!"
המסר הברור, השקוף כבדולח: פגישה/שיחה המתקיימת בין מנהל למפקח – חשובה היא עד מאד. הריהי מהדברים העומדים ברומו של עולם. "כרום זולות לבני אדם!" ואילו שיעור תורה, שיעור גמרא או משנה, לימוד תינוקות של בית רבן, כשילדי ישראל מרוכזים, סוף סוף, בדי עמל ויזע – זוטות הן, דברים של מה-בכך, ובעבור כל הודעה מינהלתית אפשר וכדאי לבטלם מלימודם במהלכו של שיעור. "מה אפשר לעשות?" – הביע באזניי אחד מן המנהלים את תמיהתו למשמע קושייתי – "וכי מתי יכול אני להודיע הודעות לכלל התלמידים אם לא כשכולם בכיתה, ישובים על מקומותיהם ?"
זכור נזכרתי אז בביטוי ששמעתי מפיו של החברותא שלי, הרב מ' פרידברג (שם בדוי), עימו למדתי בצוותא כעשר שנים בבית המדרש ראדושיץ-סוקולוב, שנבנה באותם ימים. הקימו הגבאים בית מדרש לתפארת, כולו שיש יקר, מרהיב עין, והריהוט מעץ מלא, משובח. בכניסה לבית המדרש נבנה המשרד, על פתחו נתלה שלט מוזהב לאמר : "משרד". "הרואה אתה", אמר לי הרב פרידברג, "כל עיקרו של בית מדרש זה לא הוקם ולא נבנה אלא בעבור חדרון קטנטן זה ששמו 'משרד'..."
לא יכולתי להימנע מן ההשוואה המתבקשת : אף הת"ת, כל אותו בניין רב כיתתי ורב קומתי, המאוכלס במאות תלמידים צעירי הצאן, כל מערכת השעות והלמידה, לא הוקמו ולא נוסדו אלא בעבור שני החדרונים – חדר ההנהלה וחדר המזכירות, הלא הם ה'משרד'. בעבור שני אלו הוקם הכל. והראייה : בכיתות ניתן להפריע ולהפר את סדרי הלימוד בשל עניינים של מה-בכך, בשל הודעות יום-יומיות בעניינים שבשיגרה, הגם שעוסקים שם בתורת השם, בדברים שברומו של עולם, "הלא כה דברי כאש נאום ה'", ואילו במשרדי ההנהלה והמזכירות אין לדפוק ואין להפריע, שלא להשבית את השיחה החשובה עם כבוד הפקח, האורח ממשרד החינוך - - -
ומה נבוא בטרוניא, אפוא, על תלמידינו, מה נלין עליהם, כשאינם מרוכזים ואינם מתקדמים בלימודם, כשתורתם נעשית להם קרעים קרעים ?
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
"צער בלב מכל האשכנזים"
מכתב לידיד לשעבר, עזריהו יוספי / מאת משה מאלר

צער בלב מכל האשכנזים
יהירים מתגאים עויינים שחצנים
אותי מלחיצים בליבי מכאיבים
הורים מתסכלים למנהל מתקשרים
על הרב מתלוננים למה מביא לילד סיוטים
במקום אליי להתקשר, לדבר ישירות
נסביר, נבאר, נלבן השיחות
למזכירה מצלצלים, מאחורי הגב מרכלים
ספרדים מעדות המזרח שאת השואה לא מכירים
מתלוננים על הרב האשכנתוזי למה מביא לילד סיוטים
לוקח אותם ליד ושם, זה לא לילדים
מי צריך לדעת על הגרמנים הנאצים
האשכנזים לא יותר טובים, וחוץ מזה מגיע להם מה שעשו להם
חבל לא גמרו עליכם כולכם אתם גם כן
והמורה מתוסכל, ממרר בבכי
מה רע עשיתי, לילדים סיפור סיפרתי
ליד ושם לקחתי, לספר להם רציתי
על הנער בפיג'מת הפסים של ג'ון בוין סיפור קראתי
על שרה גיבורת ניל"י, על מחתרות אצ"ל ולח"י
מה רע ביאיר שטרן, מה רע באבשלום פיינברג
אמנם אשכנזים היו, אך בכל זאת מסרו נפשם
ודי למבין, לבי נאטם
בוכייה עיני, יורדה דמעה
מתוסכל אני שבעתיים ושבעה
לב מי יבין, לב מי יזעק
ארור מכה רעהו בסתר, הולך רכיל מאחורי הגב
למנהל מתקשרים, להתלונן על בעל התשובה
מה מכניס לנו בתלמוד התורה ניל"י ואצ"ל ודברים ציוניים
חרדיים נהיו לי פתאום, הספרדיים –
מה להם ולקנאות הסאטמרית – אתמהה, לא אבין
לבי בוכה
אין לי מצב רוח לדבר
נא תתקשר במועד אחר
לא, בעצם אני אליך אתקשר
מחר אולי
כשהשמש תתבהר
פשוט בדיכאון, מרה שחורה
אין לי עוד משקה במגירה
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
חבל שהיטלר
מאת: משה מאלר

"חבל שהיטלר לא גמר איתכם כולכם, אַתֶּם גַּם-כֵּן", אמר לי היום תלמיד.
ילד בן אחת עשרה, תלמיד היקר, שנתבקש לכתוב עבודה שנתית בנושא השואה.
בבית, כנראה, מלעיטים אותו בשנאה.
"מי זה 'איתכם כולכם'" ? – שאלתי... לא ברור לי מהי התוספת "אתם גם-כן".
"האשכנזים, כמובן", השיב תלמידי.
"מי אמר לך זאת ?" – שאלתי, המום.
"אחי הגדול, שאף הוא למד אצלך", השיב התלמיד.
"הוריך שמעו את דבריו ?" – הקשיתי, מנסה למצוא פתח של מוצא עבורו.
"שמעו, שמעו". השיב הילד.
"ומן הסתם – נזדעזעו ? מחו ? נזדעקו ?" שאלתי.
"לא. שתקו". השיב הילד.
הסכמה שבשתיקה.
ואני נותרתי בפה פעור.
האמנם לא הועיל החינוך שנתתי ? וכי לריק מילים השחתתי ?
"אין אשכנזים ואין ספרדים", קראתי, מדי יום ביומו, בכיתה.
"יהודים אנו, כולנו" (בלי "אתם גם-כן").
"אחים, בני-משפחה אחת, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב".
הבדלים יש – פה ושם – בנוסח התפילה, במילה זו או אחרת בסידור,
בניגונים, במיקצב, במטעמי השבת, זה מעדיף חריף וההוא יאהב מתוק,
אולם עם אחד אנו, משפחה אחת.
אין כאן כבש וזאב. אלו ידורו יחדיו רק בימות המשיח, כדברי הנביא.
אף עכבר ונחש אין כאן. כדברי שלי אלקיים. מישהו מאיתנו עכבר ? מישהו נחש ?
הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני...
לא כי, הדגשתי : "כולנו בני אם אחת". הכל שווים.
שווים – ושווים יותר ? – לא. שווים שווים.
מה מקורה של השנאה הזו, אפוא ? מי המציא את האמירה הזו –
"חבל שהיטלר לא גמר איתכם כולכם, אתם גם-כן"?
מה, בסך הכל, ביקשתי ? מה, בסופו של דבר, הצעתי ?
רק רציתי שתלמידיי ירחיבו ידיעותיהם, רק שאפתי שבניי יעמיקו תודעתם,
רק חלמתי שיבינו מה הן תוצאותיה של שנאה, מה הן השלכותיה של גזענות,
רק התפללתי שיעמדו על משמעותה של הסתה, ושל איבת-נצח –
"לא", אמר לי מנהל בית הספר. "אין להם, לבני העדות, כל רצון לשמוע על קרמטוריום.
כבשנים, תאי גז, לא היו" – הוא טוען – "באלג'יר ובעיראק".
"אתה מביא עליהם סיוטים", התמרמר מנהל בית ספרי. "זה לא בשבילם".
ואני – עודני תוהה, תמהה –
לפתע נתחוור לי הכל.
בזיק-פתאום נתבהר העניין.
היטלר – זממו עלה בידו על שהיו מאוחדים.
הנאצים – הפיקו מזימתם, על שום אחדותם.
הסדר הגרמני המהולל, המופתי, לא איכזב
ואנו – אל הכבשנים צעדנו, אל מותנו פסענו, משום שמפולגים אנו,
"ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".
אכן, מה מפוזר. אכן, מה מפורד –
קרעים קרעים. שנאת חינם בינותינו. איבת נצח בתוככנו.
"חבל שהיטלר לא גמר איתכם, כולכם, אתם גם-כן".
אתם גם כן !
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
הטעייה מכוונת, אחיזת עיניים או רשעות לשמה ?
בעקבות ספרה של שלי אלקיים / משה מאלר

הטעייה מכוונת, אחיזת עיניים או רשעות לשמה ? כך שואל אני את עצמי, כל אימת שאני נתקל בביטוי "הסכסוך הישראלי-ערבי". אין ספק שמקורו של הביטוי בכתיבה פרו-ערבית ושמאלנית, משום שהביטוי מציג את היהודים והערבים כצדדים שאשמתם שווה, והסכסוך ביניהם דומה לסכסוך שבין האנגלים לצרפתים, או בין הצרפתים לגרמנים. ולא היא. אין כאן שני צדדים שאשמתם שווה. יש כאן תוקף ונתקף.

ידידי המשורר, עזריהו יוספי, אחוז התלהבות מספרה של שלי אלקיים, "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה". [ספר [שיר] ילדים זה, שנכתב על-ידי שלי אלקיים ופורסם לראשונה בשנת 1986, מתאר מיפגש בין נחש ועכבר, המשחקים יחד בהתרגשות ובסקרנות הדדית ביער. בהגיען הביתה הן מגלות שנפגשו לא רק זו עם זו אלא גם עם עומס סטריאוטיפים שאיננו מאפשר את מימושה של הידידות בפגישה הבאה. כוחה היצירה נובע מן המתח שבין המשיכה הטבעית של ילדים אל מפגש עם ילדים אחרים מגזע או מין או רקע תרבותי שונה ובין הסטריאוטיפים הנערמים על ידי הורים וסביבה חברתית.] הוא משווה את המשל בו משתמשת אלקיים לחזון אחרית-הימים שכתב הנביא : "וגר זאב עם כבש" (ישעיה יא, ו.). המסר המובע בשירה של אלקיים – עצום. הקריאה להימנע מגזענות ומדעות קדומות כלפי כל השונה ממך – עולה בבירור מכל שורה בשיר. ברם, השימוש בדימוי של נחש ועכבר שגוי, לטעמי. הנחש והעכבר אינם שני צדדים "מסוכסכים". אין "סכסוך נחשי-עכברי", כשם שאין "סכסוך ישראלי-ערבי". יש לפנינו תוקף ונתקף, ואם קיים סיכוי שהצד התוקפן יחדל אי-פעם מתוקפנותו, כי אז אין סכסוך והכל בא על מקומו בשלום. הניתן לומר שהשמדתם של היהודים בידי הגרמנים הנאצים היתה "סכסוך" ? כלום היו כאן שני צדדים ל"סכסוך"? הנשקפת לנחש סכנה כלשהי מן העכבר? לכשנדייק היטב בלשון הנביא, "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ", נבחין שהמלה 'וגר' מתייחסת לזאב, והמלה 'ירבץ' מתייחסת לנמר. שני אלו, התוקפנים, הטורפנים, הם אשר יצטרכו ללמוד, לקראת ימות המשיח, לחיות עם הכבש ועם הגדי, בשלום, ולא להיפך. הנביא אינו צריך להבטיחנו שהכבש יגור עם הזאב, ואף לא שהגדי ירבץ עם הנמר, שהרי שתי בהמות תמימות אלו – שוחרות שלום הן מטבען. לא הן שצריכות לשנות דרכן.
המתבונן ומעיין בהיסטוריה של ארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות לא יתקשה לגלות מי הוא הזאב ומי הכבש. מי התוקף ומי הנתקף. מי הוא הצד הצמא לדם, ומי הוא שפניו לשלום. הקשר בין עם ישראל לארצו, קשר של מאות שנים, הינו עובדה שאיננה ניתנת להכחשה. [עיין : "אדמת מריבה", ספרו של שמואל כץ, מי שהיה יועץ ראש-הממשלה להסברת חוץ בתקופת שלטונו של מנחם בגין. כץ מיטיב להציג בספרו את העובדות ההיסטוריות בנוגע לזיקת הצדדים לארץ ישראל ואת נסיונותיהם של אויבי עם ישראל לנשלו מארצו.] גם אם נקבל, לצורך דיון תיאורטי, את הטיעון הערבי לפיו היתה הארץ ריקה ושוממה מאז חורבן בית המקדש השני וגלות רומא, עובדה שאינה נכונה משום שמעולם לא פסק הישוב היהודי בארץ ישראל, גם בתקופות בהן הוא היה דל, מִסְפָּרִית, ועל כן התירו לעצמם שבטים ערביים נודדים להתנחל בשטחים מסויימים בארץ ריקה זו, הרי שאם זה אכן כך, זכותם של היהודים, עולי העליות הראשונות והשניות, שנמלטו ממוראות הרדיפות באירופה, להתיישב בשטחים הריקים שבארץ זו, שלא פותחה מעולם בידי יושביה הערבים. אלו, האחרונים, לא טרחו להשקיע ב"פלשתין" השקעה מינימלית כלשהי, ורק משעה שהלכה שיבת היהודים לארצם וגברה, נתעוררו הללו להרים קול מחאה, ולא מחאה מילולית בלבד כי אם פוגרומים ושחיטות של ממש. פרעות תרפ"ט, טבח יהודי ירושלים, חברון וצפת, לא היו "סכסוך ישראלי-ערבי", כשם שטבח תלמידי בית הספר במעלות לא היה "סכסוך", וכשם ששחיטתם של ילדי פוגל לא היתה "סכסוך".


טוב היתה עושה שלי אלקיים אילו בחרה, לצורך מאבקה כנגד תופעת הגזענות והדעות הקדומות, בעלי חיים הנגועים שניהם בנגע התוקפנות. ניתן היה לבחור בפיל וקרנף, בגורילה ואורנג-אוטנג, בעכבר בית ועכבר שדה. בדוגמאות מעין אלו היה מתחדד המסר לפיו אין מדובר בתוקף ונתקף כי אם בשני צדדים למאבק זהה, בשניים שתרומתם למאבק – או אשמתם – זהה.
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
על ספרה של שלי אלקיים - "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה"
כתב: משה מאלר
אבוי לעכבר שניצב מול הנחש
תמימה אלקיים, תמימה
וכי יוכל עכבר להרע לנחש ?
וכי ארס לו, או שיני היכש ?
ואילו האפעה – מרורי תרעלת ארס בפיו
עת ינעץ שיניו בטרפו, עת יפעפע השרף בדמו
עת יפרפר העכבר כפרפר
עדי עד יגסוס ונדם
אבוי לעכבר שניצב מול נחש
תמים היה מהאטמה, תמים
"ידיד יקר", הוא כתב לאדולף
ולא ידע שאין דרך בעולם
את הרוע לא ניתן לחסל בתמימות
עם נבר תיתבר ועם עיקש תיתפל
את האלימות הוא חיסל, מוהנדס,
בהודו, ארצו – בין הינדים וקסטות
אך לא בין עכבר לנחש
איבת עולם ביניהם. אך לא –
אין זו אמת לומר "ביניהם".
ציני ומרושע הוא הביטוי "ביניהם",
כאילו היו אלו שני יריבים שקולים.
בעוד העכבר – פניו לשלום,
והנחש – יזמום, ינקום
אין ארס בפיו של עכבר
ואין שלום בשיני הצפע
פני הלה – לפיוס
פני הלז – להשמדה
כבשני טרבלינקה לא נבנו בידי "ידיד יקר"
תמים היה גנדי, אם לא גרוע מכך –
אידיאל נאצל הביא לעולם : המאבק הבלתי אלים,
ולא ידע שאת ארס הנחש רק בארס מרפאים.
עין תחת עין, לא בתור נקמה
אלא פשוט
משום שזו הדרך היחידה
כי מחה אמחה
מתחת השמים
לא, אל תשכח !
פשוט
משום שזו הדרך היחידה
אל ירחם לבך, יוסף
על תינוקת פלשתינית שנורתה בשוגג
כי חייל צה"ל אינו הכובשׁ. הוא הכבשׂ
הדר אצל מאורת פתנים ושרפים
השליט אל מרומי הגלעד יעלנו
והוא הדוגמה, והוא המשל
ששגיאה היא להשוות הנחש לעכבר
לא שני יריבים שקולים הם
אלא אוהב לעומת שונא
יעקב לעומת עשו
ישראל למול עמלק
עודנו "שמע ישראל" זועק,
"אידן (יהודים) – נקמה !" על הקיר בדם נכתב
נקמת דם ילד קטן
לא נבראה על ידי השטן
אלא בורא עולם הוא שהמציאה
ולנו ציווה בזו הקריאה :
כי מחה תמחה
פשוט, משום שזו הדרך היחידה
אַל יחוס לבך, יוסף
אַל ירחם - - -
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
בְּנִי חָזַר מְסוּיָיט – מאת: משה מאלר
(מתוך ספרו האוטוביוגרפי "אחיה ואספר")

התוודעתי לראשונה לדמותו של יאיר מתוך כתבה באחד מ'מוספי' העיתונים של שבת שהיו בבית הורי. בהיותי כבן ארבע עשרה. היה זה מאמר שנכתב לרגל יום-השנה להירצחו, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה נזדמן לי להתוודע לאישיותו. התעניינותי ניעורה, ומשעה שמתעוררת בי הסקרנות לדעת משהו שהוסתר מפניי, הולכת זו וגוברת. התחלתי לאסוף מפה ומשם קטעי עיתונות וכתבות אודות "יאיר", וריכזתי אותן בדפדפת, שהלכה ותפחה לכדי אוסף שלם, 'עבודה' משלי. אהבתי את סיפורי הגבורה שהיו קשורים למסירות נפש ולמות גיבורים [שוב: נושא המוות. מעניין מדוע]. הלכתי לספריה העירונית, חיפשתי ספרים הקשורים בלח"י וביאיר והעתקתי קטעי מאמרים. כששאלתי את הוריי היכן אוכל עוד להשיג חומר אודות "יאיר", יעצו לי לכתוב מכתב לבנו, יאיר שטרן, שהיה שדרן רדיו וטלויזיה. את המכתב שלחתי אליו על פי הכתובת של רשות השידור, ולהפתעתי גם זכיתי לתשובה. אולם כתבתי לו שאני תלמיד בית ספר תיכון המתעניין בנושא של אביו, וביקשתי חומר. הוא היפנה אותי לספרו של יעקב בנאי, "חיילים אלמונים" – ספר מבצעי לח"י, ולספרו של ג'רלד פרנק, "המעש" (אודות שני ה'אליהו', אליהו חכים ואליהו בית-צורי). שני הספרים הללו לא היו בהישג ידי, ולא הצלחתי למוצאם, לא בספרייה ולא בחנויות הספרים. רק ימים נודע לי שספרים מעין אלו נחשבו אז ל"מַחְתַּרְתִּיִים", והגם שלא הוצאו לחלוטין אל מחוץ לחוק, לא ראו אז השלטונות בעין יפה את כל הקשור למחתרות האצ"ל והלח"י. באותם ימים לא העלה איש בדעתו שניתן יהיה להקים, אי פעם, מוזיאון לח"י או מוזיאון אצ"ל. השלטון בארץ היה אז בידי "המערך", מפלגת העבודה, שראשיה רדפו עד חורמה את אנשי "חירות", אנשיו של מנחם בגין (רשימת גח"ל, שנקראה אחר כך מח"ל, ולאחר מכן 'ליכוד') ואת כל הקשור בנושא המחתרות וארץ ישראל השלימה.

גם במשרד החינוך, שכפוף כמובן לאידיאולוגיה ההשקפתית שמנהיגה הממשלה השלטת, לא ראו בעין יפה את לימוד נושא המחתרות, ובספרי הלימוד בהם למדנו בבית הספר היסודי לא הוזכרו שמותיהם של אישים "ימניים" כדוגמת זאב ז'בוטינסקי, דוד רזיאל, אברהם שטרן או מנחם בגין. כל נושא המחתרות כאילו לא היה קיים אז כלל, במערכת החינוך. ברם, בבית הספר "הריאלי" היו, כך נראה, מורים בעלי אוריינטציה ימנית חזקה, ועובדה היא שבאחד הטיולים השנתיים שנערכו לתלמידי כתתנו ביקרנו בכלא עכו, שם כלאו הבריטים את אסירי המחתרות ושם גם ניתלו רבים מהם, בחבל הגרדום. נדהמתי לגלות, כרבים מחבריי, שאתר הנצחה זה, שהיה בעצם מוזיאון הגבורה של האצ"ל, שָׁכַן בתוככי בית החולים הפסיכיאטרי. התברר, שבהוראת משרד-הבריאות של אותן שנים, שנות מפלגת העבודה, שוכן "בית המשוגעים" בכלא אסירי המחתרות. הללו, גיבורי האצ"ל והלח"י, נחשבו כמשוגעים בעיני דוד בן-גוריון, לפיכך היה זה אך טבעי בעבור השלטונות, למקם את מאושפזי-הנפש בתוך אתר הנצחה לגיבורים.

הספר היחיד שעלה בידי להשיג אז אודות הלח"י היה קובץ עיתוני הלח"י המחתרתיים. בחנות הספרים שהיתה מול "אספרסו קלרה", ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, רכשתי לי, בדמי הכיס שחסכתים פרוטה לפרוטה, את הלקט הזה, שאמנם לא היה ספר קריאה מרתק במיוחד, אך חיבבתיו ושמרתי עליו שמירה יתירה. ברם, כלל הוא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה פ"א א, יג.), ואותם ספרים עליהם המליץ לי יאיר שטרן, שמורים היו בזכרוני במשך שנים כ"מבוקשים", ולאחרונה עלה בידי להשיגם.

מורָה למתמטיקה היתה בבית ספרנו, 'הריאלי', בכיתה ו', ושמה היה: המורה אלקה. אותה מורה, מורה מקצועית היתה, ודומה היה ששום דבר פרט לחשבון אינו מעניין אותה. לא ידעתי עד כמה היא היתה בעלת רגש. יום אחד, היה זה בתאריך שנקבע כיום הזכרון לחללי צה"ל, כאשר היו מתקיימים בבית ספרנו בכל שנה ושנה טקסי אזכרה לבוגרים שנהרגו, סיפרה לנו המורה אלקה את סיפורם של שני ה'אליהו', אליהו חכים הי"ד ואליהו בית-צורי הי"ד, אשר שניהם היו בוגרי בית הספר 'הריאלי' בתקופת המחתרות. שני ה'אליהו' נסעו בשליחות המחתרת להתנקש בחייו של הלורד הבריטי מויין, שהיה השגריר במצרים. הם אכן הצליחו להתנקש בו, אך הדבר עלה להם בחייהם : הם נתפסו, ונידונו למוות בתלייה על ידי בית הדין הצבאי הבריטי בקהיר.

רושם עז עשה עליי תא הגרדום שראיתי בכלא זה. מעניין הוא, שאיש מההורים לא ראה בכך, בביקור בכלא עכו ובתא-הנידונים-למוות, מעשה אנטי-חינוכי או פעולה העלולה להמיט "טראומה" על התלמידים. לא הגיעו תלונות כנגד המורים שאירגנו טיול זה. נזכרתי בכך כאשר לימים לקחתי את תלמידיי, בתלמוד התורה "שתילי זיתים" בירושלים, לביקור במוזיאון אסירי המחתרות שבירושלים, ומישהו מההורים מיהר להתקשר למנהל בית ספרי ולהתלונן אודותיי, לשאול אם מקובל עליו שמחנך כיתה יעשה מעשה כל כך אנטי חינוכי ויטיל מורא ופחד על תלמידיו. "בְּנִי", כך טען אותו אב, "חזר מְסוּיָיט מהביקור בתא הגרדום. איך אתם מתירים למורה לקחת תלמידים רכים למקומות כאלו ?" הקשה אותו אב. בי, כמחנך, פגעה יותר מכל העובדה שהאב ההוא התקשר אל המנהל, ולא אליי, וכך לא איפשר לי להסביר, לספר, לתאר, מה רבה התועלת החינוכית והערכית לילדי ישראל מביקור במקומות "כאלו". מעבר לכך, נפגעתי עמוקות מהעובדה שהמנהל לא העניק לי את הגיבוי שהיה עליו להעניק, לא אמר לאותו אב : "סומך אני על המורה של בית ספרנו שיודע הוא את מלאכת החינוך, ומבין הוא את אשר הוא עושה, לא אתערב בענייניו, ואתה, אם רצונך – פנה אליו ישירות, לא אליי, ושאל אותו למניעיו". לא כך היתה תגובתו. במקום לתמוך בי, העמידני המנהל על "טעותי" החינוכית, והורה לי להימנע מ"לפתוח חזית עם הורים".
הורים התלוננו, אגב, גם על ביקור שערכתי לתלמידיי במוזיאון השואה, "יד ושם", בירושלים. גם במקרה הזה לא זכיתי לגיבוי ולתמיכה מצד הנהלת בית הספר, אלא לקיתונות של ביקורת, ישירה ועקיפה. תופעה זו, של עודף ביקורת כלפי המורים, והגנת-יתר (מלאכותית וצבועה, כמובן) על הילדים, מצד ההורים, לא היתה קיימת בשנים עברו. לא סומכים עוד על הילד, אין נותנים בו אמון שהוא מסוגל. אפילו מעשה פשוט כחציית כביש במעבר חצייה לא מתירים לילדים עד גיל אחת-עשרה, דבר שלא היה כמותו עד לפני כמה שנים. בדרך זו הופכים את הילד לתלותי, לחסר ביטחון, ולבלתי עצמאי לחלוטין. הוריי, שהיו שניהם אנשי חינוך, נהגו לסמוך עליי ועל אחי ואחיותיי, כמעט בכל דבר, וכך תרמו רבות לבטחוננו העצמי, להרגשת העצמאות שלנו, ובוודאי גם לחוסננו הנפשי. מעציב לראות, אפוא, שכמה וכמה מהוריהם של תלמידיי – אשר לא מנעו מבניהם לצפות במחזות מזעזעים של אלימות בבית, פיזית ומילולית, בין ההורים לבין עצמם, ובינם לבין בניהם, ולא מנעו מבניהם לצפות בסרטי וידאו המשופעים באלימות – קפצו כנשוכי נחש כאשר שמעו מפי בנם על "סיוטיו" לאחר ביקור במוזיאון אסירי המחתרות או ב"יד ושם"...
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
מכתב להורים
מאת: משה מאלר
עוד על קצרים בתקשורת הורים ומורים, לאור מאמרו של רון קלארק
"שבוע טוב, הרב קפלן".
"שבוע טוב גם לך, אביו של גדעון. מה שלומכם? במה אוכל לסייע?"
"הו, אני רואה שאתה מזהה אותי לפי המספר על הצג" -
(איך לא אזהה? הרי כל יומיים-שלושה אני מקבל טלפון מאביו של גדעון)
"אני מקווה שאינני מפריע כעת, במוצאי שבת".
(בדף הקשר צויינו השעות והזמנים בהם ניתן להתקשר אליי טלפונית, אולם אביו של גדעון נוהג בחופשיות להתעלם מהשעות שהקדשתי לפניות ההורים. איך רון קלארק כינה זאת? שחיקה במעמדו של המורה. אמת, לרופא מומחה או לעורך דין מומחה לא היו נוהגים בחופשיות שכזו)
"זה בסדר" (שוב) "במה אוכל לסייע?"
"תראה, הרב קפלן. משהו לא מסתדר לי -"
(הוא כנראה מעוניין שאעשה לו סדר במשהו)
"גדעון שלנו טוען שהוא איננו שומע את הרב בשיעור. האם אפשר להושיב אותו קרוב יותר?"
(הבקשה הזו חוזרת על עצמה מפי הורים רבים מאז תחילת שנת הלימודים. כולם רוצים לשבת 'קרוב יותר'. כמה היה נפלא אילו היתה כיתה בת שורה אחת, או אז היו הכל יושבים 'קרוב יותר'. הוריו של גדעון כבר ביקשו בקשה דומה פעמיים-שלוש בעבר, ובקשתם נענתה) "גדעון יושב קרוב מאוד אליי".
"אז למה הוא טוען שהוא לא שומע את הרב?"
(נראה שלפני שביררו את הנושא עם בנם, ממהרים ההורים להתקשר אל המחנך. המחנך אמור לספק להם הסברים בכל הנוגע ל'היכן יושב בנם' ו'למה הוא טוען שהוא לא שומע') "גם אני לא הייתי מצליח לשמוע את המחנך שלי אילו הייתי יושב במשך השיעור כשאוזניות מכסות על אוזניי".
"אוזניות?"
"אוזניות. אתה מכיר את האוזניות הללו שנועדו להגן על האוזניים מפני הרוח הירושלמית הקרה? רגע, אתם אינכם רואים אותו בשעה שהוא יוצא מהבית בבוקר כשאוזניות על אוזניו? ובכן, רוח הפרצים שנשבה בשבוע שעבר כבר חדלה מזמן, השבוע די נאה בחוץ, ואילו בתוך הכיתה היה נעים גם כשהרוח נשבה בחוץ. כשאני מבקש בכל בוקר מחדש מגדעון להסיר את האוזניות מעל אוזניו הוא נשמע לבקשתי. אלא שעליי לחזור ולבקש זאת בכל יום מחדש. אני מאמין שתלונותיו על כך ש'איננו מצליח לשמוע את המורה' נובעות מעובדת היותן מכוסות באוזניות הללו".
"רגע אחד. גדעוני !" (האב קורא לבנו אל הקצה האחר של הדירה. כך משמע מעוצמת הקריאה) "גדעון, בוא הנה רגע. הרב שלך אומר שאתה יושב בשיעור עם אוזניות. זה נכון?" (ברקע, נשמע מלמול לא ברור כתשובה. זה לא נכון. זה אינו מה שאמרתי. לא אמרתי שגדעון יושב בשיעור 'עם אוזניות', שאז המשמעות היתה שגדעון יושב ולצידו גם האוזניות יושבות להן על כיסא. אמרתי, שגדעון יושב בשיעור כשאוזניות מכסות את אוזניו. אבל לא נתמקד בדקדוקי לשון. מה שבאמת אינו נכון לעשות הוא, כפי שציין רון קלארק, לנסות לְאַמֵת את דבריו של המורה למול הילד. עצם הצגת השאלה בפני הילד "זה נכון?" מעמידה בפניו את האפשרות שההורה אינו משוכנע באמיתות דבריו של המורה. משמע: אפשר שהמורה משקר. אם הילד יטען ש'זה לא נכון', יעמוד ההורה בפני הברירה המתבקשת-מאליה: מי מהשניים דובר אמת? במקרה שכזה, עליי לשאול את ההורה: מדוע הפקדת את בנך השנה בידי מחנך שאינך בוטח בו, שאינך סומך עליו, ושאינך משוכנע שהוא דובר אמת ומעוניין רק בטובתו של בנך? כך או כך, חילופי הדברים של האב עם בנו נמשכים, בעוד אוזני, המכוסה באפרכסת, מתחילה להתחמם, והמחוגים שעל גבי שעוני ממשיכים לנוע).
"טוב, תראה הרב קפלן, הסיבה העיקרית שאני מתקשר אליך היא, שלמדתי איתו בשבת –"
(הנני שם לב לעובדה שאין שום התייחסות מצד האב לדברים הקודמים שאמרתי. לא על עניין המקום, שהוא כבר 'קרוב יותר', ולא על עניין האוזניות. נראה שההורה לא הצליח להוכיח שדברי המחנך 'אינם נכונים'. טרם הוברר לי אם אמנם גדעון הודה בדבר, שהוא יושב כשאוזניות מכסות את אוזניו ואף על פי כן מתלונן באוזני ההורים ש'אינו מצליח לשמוע' בשיעור. אט אט הולכת ומתבהרת לי התמונה, ואני משער מה תהיה הטענה הבאה שתועלה, בדבר הלימוד עם האב בשבת).
"והוא לא יודע שום דבר בגמרא".
(איך ניחשתי? היתה לי תחושה מוקדמת שזה הולך לבוא, וזה אכן הגיע. 'הוא לא יודע שום דבר בגמרא'. אם היתה כאן האשמה סמויה כלפיי כמחנך, היא לא נאמרה מפורשות. די לחכימא ברמיזא. אבל, חיכיתי, וההמשך, מפניו יגורתי, בא)
"איך אתה מסביר את זה?"
(אני שוב נדרש לספק הסברים. נראה שאני בתא הנאשמים כעת. אני אמור 'להסביר את זה'. מעניין. בשנות ילדותי, ההורים דרשו הסברים מן הילד. כל אימת שלא השגתי ציון גבוה במבחן, דרשו הוריי את ההסברים ממני. לא מן המורים שלי).
"יש לי הסבר לכך", השבתי, "אולם נראה לי שגם אתה עצמך תוכל להגיע להסבר הזה אם רק תבקש מבנך שיציג בפניך את דפי העבודה בגמרא, בהם כתבנו השבוע".
"היו דפי עבודה בגמרא השבוע?"
"כמובן, הרי אמרתי לך זאת הרגע. בכל שבוע אנו מחלקים לתלמידים דפי גמרא. מדבריך אני שומע שדפי הגמרא לא היו למראה עיניך –"
"גדעוני!" (הוא שוב קוטע אותי באמצע דבריי. הצעקה שלו הפעם מחרישה את אוזני. מסתבר שהילד שוב התרחק מהשטח, והאב קורא לו מקצווי הבית. מעניין מדוע כל הבירורים הללו עם הילד צריכים להיעשות תוך כדי שיחת הטלפון עמי, ומדוע לא היה ניתן לברר עם הילד תחילה את כל הטעון בירור ורק אחר כך, אם בכלל, לפנות למחנך. אין זאת אלא שהצדק עם רון קלארק גם הפעם. היד 'קלה על ההדק' להתקשר בשיא החופשיות אל המחנך, גם קודם שפונים אל הילד בבירור דברים). "גדעוני! אני קורא לך!" (עליי להישאר על הקו, כך נראה. טרם קיבלתי מההורה רשות לסיים את השיחה, משמע שעליי לשמוע את חילופי הדברים ביניהם) "גדעוני" (פעם שלישית, הפעם בטון נמוך יותר. כנראה הילד הגיע סוף סוף) "הרב שלך מספר לי שהיו דפי עבודה בגמרא השבוע. כתבת אותם?"
(דברי הילד אינם נשמעים לאוזניי)
"רגע, הרב קפלן. מה הסיפור עם דפי העבודה בגמרא?"
"רצונך בסיפור, שמעני ואספר לך. בכל שבוע, לאחר סיום של סוגיא בגמרא, אני מחלק לתלמידים כמה דפים בהם אנו כותבים, בצוותא, בכיתה, ומשלימים את החסר לצורך הבנת הסוגיא או לסיכום הנושא. בדפים אלו יש ביאורי מילים חדשות, הסבר של קושיא או של תירוץ, טבלה או ציור המחשה. לפעמים נשאר עמוד או שניים שאותו אני מבקש מהתלמידים להשלים בעצמם בבית ולהראות לי למחרת. גדעון אינו מהתלמידים שמראים לי את דפי העבודה. למעשה, גם חתימה שלכם על המבחנים שאני מגיש לו הוא אינו מראה לי, על אף בקשותיי. גם את דפי הקשר שאנו מחלקים לתלמידים בכל ערב שבת, אותם הם מחזירים בימי ראשון, אינני זוכה לקבל מגדעון. האם לכם הוא כן מראה את דף הקשר ואת המבחנים?"
"גדעוני!" (נשמעת הקריאה במלוא העוצמה, זו הפעם השלישית במהלך הערב) "גדעוני, בוא הנה. הרב שלך אומר ש-"
(הפעם, לשם שינוי, מחליט אני להיות זה שקוטע את הריטואל. אוזני כבר האדימה. סבלנותי פקעה זה מכבר, והתנהגותו של אבא-של-גדעוני עברה את גבול-הטעם-הטוב. איך כתב רון קלארק? לרופא הפרטי או לעורך הדין לא היו עושים כך) "רגע אחד. מדוע לא תנהל את שיחותיך עם גדעוני בינכם לבין עצמכם, ונוכל לסיים כעת את השיחה? פשוט, יש לי עוד כמה דברים להספיק הערב" (מדוע חשתי צורך להתנצל, שעה שההורה הוא שטורד את זמני באריכות וללא כל בושה)
"אה, כן, בסדר, נדמה לי שעליי 'להכין שיעורי בית' תחילה, ורק לאחר מכן לשוחח איתך".
(נדמה לו. אינו משוכנע בכך. רק נדמה לו) "כמובן. זה יהיה הרבה יותר ענייני וקל לשנינו שנשוחח אחרי שתברר הכל עם גדעוני".
"אוקיי. שבוע טוב".
נו, אז אני שואל אתכם, האם לא צדק רון קלארק בדברים שכתב? כמה נאה לסיים במילים האחרונות שלו, במכתב הפנייה להורים: "אנו רק מבקשים – ומתחננים – לפניכם, ההורים, לתת בנו אמון, לסמוך עלינו, לתת לנו גיבוי ולשתף פעולה עם המערכת, לא להיאבק בה. אנו זקוקים לכם שתהיו לנו כמו גב, ואנו צריכים שתכבדו אותנו בכבוד לו אנו ראויים. הרימו נא את מעמדנו בעיניכם ואפשרו לנו להרגיש מוערכים, ואז נתאמץ ונשקיע אף יותר על מנת להעניק לילדכם את החינוך הטוב ביותר שניתן להעניק לו."
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
"יריד פורים"
מאת: משה מאלר
לא הייתי מעלה בדעתי שיריד פורים הולך לעלות לי כל כך ביוקר. לא עד היום, על כל פנים. לא עד שקיבלתי את המחלה. את "ה"מחלה. כן, אני רציני להחריד. ה"מחלה" פגעה בי במלוא עוצמתה, בתחילה בדרכי הנשימה, לאחר מכן בדרכי העיכול, וכעת הגרורות התפשטו עד חוליות עמוד השדרה. הכאבים קשים מנשוא. קשים אפילו לתיאור. גם המורפיום בו מלעיטים אותי אינו מהווה עזרה של ממש, זולת טשטוש וסחרור.
מה לכל זה וליריד פורים, תשאלו. שאלה במקומה. ומעשה שהיה, כך היה.
ביקשתי מחבריי, המלמדים, לומר בקול פרקי תהילים לרפואתי, בצוותא חדא עם תלמידי כיתותיהם. מיותר היה לבקש זאת. הם יזמו משמרות תהילים להחלמתי אף קודם שבקשתי הגיעתם. כולם היו בניי, כולם היו תלמידיי, בשלב זה או אחר. אין, כמעט, ולו תלמיד אחד בת"ת "נטעי כנה" שלא התחנך אצלי. ובאמת, כל התלמידים כולם נענו והצטרפו לאמירת פרקי התהילים בקול ובכוונת הלב. כולם, פרט לאחד.
טוביה מאיר סרב להצטרף לאמירת מזמורי התהילים. ולא מפני שאינו מאמין בכוחם העצום של המזמורים לפעול ישועות ונפלאות. נהפוך הוא. דווקא משום שיודע טוביה מאיר את גודל כוחם של המזמורים, עמד בסירובו. והכל בגלל יריד פורים.
בתחילה לא קישרתי בין הדברים. כשבאו לבקרני במכון שרת וסיפרו לי על ההתארגנות הכללית בתלמוד התורה למעני, התרגשתי. דמעות של שמחה נקוו בעיניי. ואולם, כשהזכירו את טוביה מאיר המסרב לומר תהילים החילותי משחזר במוחי את קורותיו של טוביה זה במהלך שנת הלימודים שחלפה לה. טוביה מאיר, טוביה מאיר, ניסיתי להיזכר. כלום פגעתי בו באופן כל שהוא?
לפתע היכני הזיכרון כאורו המסמא של ברק פתאומי. "יריד פורים"! כיצד לא זכרתי? הלא טוביה מאיר הוא "יריד פורים"! אוי, אוי, אללי לי!
היה זה בתחילת שנת הלימודים שעברה, שטוביה מאיר קטע את דבריי באמצע שיעור משנה, ללא הצבעה וללא קבלת רשות דיבור, ושאל בקול: "הרב, מתי יתקיים יריד פורים השנה?"
דבריו של טוביה מאיר כל כך הפריעו לי במהלך השיעור, שתגובתי הכעוסה לא איחרה לבוא: "יריד פורים צא מן הכיתה!"
טוביה מאיר יצא מן הכיתה אל המסדרון עד סופו של אותו שיעור. כשהרשיתי לו לשוב אל הכיתה פנימה, הוא לא היה עוד טוביה מאיר, כי אם "יריד פורים". אודה ואבוש, את חטאיי אני מזכיר היום. מאז אותה תקרית, לא קראתי עוד לילד בשמו. שמו היה מאז והלאה: "יריד פורים".
כשהיה מצביע, הייתי שואל אותו: "כן, יריד פורים, מה בפיך?"
"לא קוראים לי יריד פורים, קוראים לי טוביה מאיר", השיב בקול ענות חלושה, אלא שקולו בקושי נשמע לנוכח פרצי הצחוק של תלמידי הכיתה.
הללו, בשומעם את הכינוי הפורימי שכיניתי את חברם לכיתה, החרו-החזיקו אחריי אף הם, והיו פונים אליו בכינוי "יריד פורים".
"יריד פורים", הוא טוביה מאיר, ניסה אמנם להסב את תשומת ליבי פעמים מספר לעובדה שהדבר פוגע בו. "מה יש כאן להיפגע?" שאלתי אותו. "הלא אתה רוצה לדעת אימתי יתקיים יריד פורים, לא? יריד פורים חשוב בעיניך יותר מן המשנה אותה אנו משננים בשיעור, מה לך אפוא להיפגע?"
לא עלתה על דעתי אז שקטנים לאו בני מחילה נינהו. נתעלמה הימני ההלכה בדבר 'המכנה שם לחברו'. גרור נגררתי אחר ההומור וההברקה שבהמצאתי, ולא נתתי לבי כלל לעוצמת הפגיעה שפגעתי בו, ב"יריד פורים". הכינוי שהדבקתי לו ננעץ בנפשו כציפורניו של סרטן זה, הפושט גרורותיו ופורץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה. כיצד יכולתי לדעת אז שעתיד אני לשלם על כך ביוקר?
וכך, בעודי מתייסר במיטת חוליי, בין טיפול מכאיב אחד למשנהו, הגיע במפתיע טוביה מאיר לבקרני. הילד בא בלוויית אביו. מבוכה על פניו. לא ידע מה לומר, ואני, על אף שקשה היה עליי הדיבור, קיימתי בעצמי 'את פתח לו'. "טוביה מאיר!" קראתי לעברו. ניסיתי להעלות חיוך על פניי ועל פניו, "באת לקיים מצות 'בקור חולים'! אני ממש נרגש לראות אותך, ו - - -"
אזרתי אומץ. לקחתי נשימה עמוקה. "אני מבקש ממך, טוביה מאיר, שתמחל לי. שתמחל לי בכל הלב! טוביה מאיר, למדתי ממך שיעור מאלף בכל הנוגע ל'בין אדם לחברו', בכל הנוגע ל'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', בכל הנוגע ל'תלמידים הרי הם כבנים'. מתלמידיי למדתי יותר מכולם, פרק בדיני הלבנת פנים. טוביה מאיר, חשוב לי מאוד שתאמר בפה מלא שאתה מוחל לי. אני מרגיש שמקפידים עליי מאוד בשמיים, ומחילתך עשוייה להציל את חיי - - -"
טוביה מאיר פרץ בבכי, קרב אל מיטתי ונשק לכף ידי. "הרב, אני מוחל בלב שלם, הרב, אנא, תבריא מהר, הרב, אני - - -"
הילד רץ החוצה, משום שלא יכול היה לעמוד עוד בחדר חוליי. אביו של טוביה מאיר לחץ את ידי בחום ואיחל לי החלמה מהירה ורפואה שלמה.
עודני בבית החולים וזקוק לרחמי שמים. תפילותיהם של ישראל בוודאי תסייענה. אך לא באתי בשורות אלו אלא לעורר, לקרוא ולהפציר: יהודים, היזהרו נא בכבוד חבריכם! יהא מי שיהא, ילד, צעיר או זקן, היזהרו מכל וכל שלא לבייש, שלא לפגוע, שלא להלבין פנים. ומי יודע, אפשר שבזכותכם, כשתקבלו על עצמכם להיזהר בכל אלו, יהא זה לי לזכות ואזכה אף אני להיוושע על ידכם.
נכתב לפני שנתיים ו-9 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. משה אישית 490 1808 לפני שנתיים ו-8 חודשים

» סך הכל 490 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:
  • לפני 4 חודשים ספרוני בן 59 מירושלים
  • לפני 8 חודשים המילים מרגיעות בת 28 מירושלים
  • לפני שנה ו-1 חודשים pace בת 24 מhaifa
  • לפני שנה ו-1 חודשים ניצן בן 27 מירושלים
  • לפני שנה ו-8 חודשים שירי בת 27 מירושלים
  • לפני שנה ו-10 חודשים אושר בת
  • לפני שנה ו-11 חודשים חנוך בן 58 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים מיגלי בן 48 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים לוּשוּ בת מתושלח
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים משה בן 58 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים רויטל ק. בת 37 מתי יחזור הקיץ??
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים shila1973 בת 45 מAustin
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים -^^- בת
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים מסמר עקרב בן 44 מים המלח
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים אסף בן 44 מרעננה
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים אריק69 בן 49 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים רובי יעקבי בן 29 מחולון
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים שירן בת 34 מאור עקיבא
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים יניב החביב - שולח בחינם במרכז בן 36 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים רחל בת 30 מבני ברק
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים Ortash בן 19 מחלום של פסיכופת
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אברמלה בן 50 ממרכז
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים Goldilocks בת 15 מיערות הגמדים
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אוהבת תכלת בת 58 מרחובות
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים חנוך בן 58 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים אופיר :) בת 21 מנתניה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים Fantine בת 20 מפ"ת
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים יעקב בן 49 מביתר
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים yoyo בן 27 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים שחר בן 40 מבני ברק
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים dina בת 55 מגבעתיים
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים אפרתי בת מבני ברק
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים אפרת בת 37 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים יסמין בת מחיפה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים יונתן בן בן 40 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים יורם עבר-הדני בן 50 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים אמיתית בת 33 מקסריה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים מרתיקה בת 70 מבני ברק
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים לודביג בן 70 מירושלים 91010
  • לפני 3 שנים שטיין ספרים א// 02-6223808 בן 49 מירושלים
  • לפני 3 שנים שטיין ספרים בן 34 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים שרון מוזס בת 46 מבית חורון
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים דוד בן 49 מ 50 אחוזי הנחה על כל החנות =המלך גורג 43 י-ם
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים זה שאין לנקוב בשמו בן 100 מהעולם הבא (וטוב שכך)
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים חנוך בן 58 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים שלמה בן 70 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים התמימה בת 24 משדה בוקר
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים lital בת 31 מקרית מוצקין
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים הקוסמת בת 31 מתל אביב


הביקורות האחרונות של משה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת / ויקטור הוגו הרהורים לאור "עלובי החיים" ש... המשך לקרוא בוזי לפני שנה ו-4 חודשים
2. כוכב בעלטה : קורותיה של בת צ'נסטוחוב במלחמת העולם / רות זידמן מרת רות זיידמן ע"ה כבר איננה... המשך לקרוא IRomi לפני שנתיים ו-6 חודשים
3. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא לוּשוּ לפני שנתיים ו-6 חודשים
4. עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת / ויקטור הוגו הרהורים לאור "עלובי החיים" ש... המשך לקרוא unicorn לפני שנתיים ו-7 חודשים
5. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא הנסתרת לפני שנתיים ו-7 חודשים
6. מלכת הקונכייה - נעמי פרנקל / ציפורה כוכבי-רייני ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת... המשך לקרוא Mira לפני שנתיים ו-8 חודשים
7. כוכב בעלטה : קורותיה של בת צ'נסטוחוב במלחמת העולם / רות זידמן מרת רות זיידמן ע"ה כבר איננה... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנתיים ו-8 חודשים
8. מלכת הקונכייה - נעמי פרנקל / ציפורה כוכבי-רייני ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-8 חודשים
9. מלכת הקונכייה - נעמי פרנקל / ציפורה כוכבי-רייני ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת... המשך לקרוא בת-יה לפני שנתיים ו-8 חודשים
10. מלכת הקונכייה - נעמי פרנקל / ציפורה כוכבי-רייני ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנתיים ו-8 חודשים
11. מלכת הקונכייה - נעמי פרנקל / ציפורה כוכבי-רייני ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת... המשך לקרוא ruha לפני שנתיים ו-8 חודשים
12. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא רץ לפני שנתיים ו-8 חודשים
13. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שנתיים ו-8 חודשים
14. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא Mira לפני שנתיים ו-8 חודשים
15. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא מיכאל לפני שנתיים ו-8 חודשים
16. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-8 חודשים
17. דודה לאה, מאת: שומיש / שהם סמיט שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ מאת: ... המשך לקרוא חמדת לפני שנתיים ו-8 חודשים
18. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא יונתן בן לפני שנתיים ו-9 חודשים
19. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא קארן לפני שנתיים ו-9 חודשים
20. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנתיים ו-9 חודשים
21. כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה / שלי אלקיים על ספרה של שלי אלקיים - "כשהנ... המשך לקרוא שונרא החתול לפני שנתיים ו-9 חודשים
22. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-9 חודשים
23. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא אברהם לפני שנתיים ו-9 חודשים
24. כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה / שלי אלקיים על ספרה של שלי אלקיים - "כשהנ... המשך לקרוא לי יניני לפני שנתיים ו-9 חודשים
25. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר עוד על "חייבים לדבר על קווין... המשך לקרוא לי יניני לפני שנתיים ו-9 חודשים
26. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא עברית לפני שנתיים ו-9 חודשים
27. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא חובב ספרות לפני שנתיים ו-9 חודשים
28. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא קארן לפני שנתיים ו-9 חודשים
29. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא צב השעה לפני שנתיים ו-9 חודשים
30. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-9 חודשים
31. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא שחר לפני שנתיים ו-9 חודשים
32. עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת / ויקטור הוגו הרהורים לאור "עלובי החיים" ש... המשך לקרוא סוריקטה לפני שנתיים ו-9 חודשים
33. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא dina לפני שנתיים ו-9 חודשים
34. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא גוטי לפני שנתיים ו-9 חודשים
35. אובך / יורם עבר הדני שלא כשמו, "אובך" הינו ספר אוו... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-9 חודשים
36. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא אפרת לפני שנתיים ו-9 חודשים
37. מרי פופינס / פמלה ל טרברס שיעור בכלכלה לילדים על ספר... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-9 חודשים
38. עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת / ויקטור הוגו הרהורים לאור "עלובי החיים" ש... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-9 חודשים
39. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנתיים ו-9 חודשים
40. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא מחשבות לפני שנתיים ו-9 חודשים
41. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא לפני שנתיים ו-9 חודשים
42. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני שנתיים ו-9 חודשים
43. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר מדוע חייבים לדבר על קווין? ... המשך לקרוא אפרתי לפני שנתיים ו-9 חודשים
44. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא רויטל ק. לפני שנתיים ו-9 חודשים
45. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא אנקה לפני שנתיים ו-9 חודשים
46. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא yaelhar לפני שנתיים ו-9 חודשים
47. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא שחר לפני שנתיים ו-9 חודשים
48. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא לי יניני לפני שנתיים ו-9 חודשים
49. לגדל ילד חברותי - להורים לילדים מלידה עד גיל שש / עדה בקר לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל י... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנתיים ו-9 חודשים
50. אובך / יורם עבר הדני שלא כשמו, "אובך" הינו ספר אוו... המשך לקרוא cujo לפני שנתיים ו-9 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ