מי שנותן לאזרחים נשק כדי לצוד בעלי חיים תמימים דרך כוונות משוכללות ממרחק של מאות מטרים, צריך לשלם מס. מס דם. מס אדם. וזה המס.
סגן נשיא ארה"ב לשעבר ריצ'ארד (דיק) צ'ייני, קיבל פטור מהמס הזה, וחבל. בתאונת הציד שלו היה רק פצוע אחד. איזה דיק. חבל שהוא נשאר בחיים כדי לספר על זה.


חייבים לדבר על קווין
1. עם פסיכולוגים
2. עם פסיכיאטרים
3. עם מגרשי שדים
4. עם מוציאי דיבוק
5. עם גלאי פסיכופתים
6. עם מאבחני סוציופתים
7. עם מאתרי רוצחים
8. עם מישהו מהמנגנון המסכל, המעצר המנהלי או האשפוז בכפייה, אבל חייבים לעשות משהו בקשר לקווין, דאמיט!!!


דברים שעשיתי במהלך הקריאה
1. הייתי חייבת לעצור כל כמה עמודים כי היה נורא קשה להכיל את זה ברצף.
2. סגרתי את הספר שוב ושוב וושוב ובהיתי בתצלום של הפעוט החייכן בתמונת הספייה הווינטג'ית על הכריכה. ניסיתי להבין איך מילד רגיל למראה, תמים ואפילו די מתוק וחמוד צומח מישהו כמו קווין.
3. סיננתי בעצבים נוטפי שנאה ״איזה ילד שטן״ שוב ושוב ושוב. ושוב.
4. מלמלתי לעצמי ״איזה אבא מטומטם!״
5. רציתי לתת פליק פלאק אקרובטי לקווין ולהעיף אותו לקווינימט.
6. חנקתי נורא חזק את הצרחה שבערה בי אאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההה!!!!!!!!!!
7. אמרתי לעצמי כל הזמן שיש לי הרגשה שפרנקלין * ושאווה כותבת מכתבים לאדם
8. כנ"ל לגבי *****


סימני אזהרה שאם לילד בן 6 חייבת לתת עליהם את הדעת
1. הבן שלך שמע את psycho killer כבר כשנשאת אותו ברחמך כי זו הייתה ההעדפה המוסיקלית שלך.
2. הבן שלך נושא את שם משפחתך, שהוא ממש במקרה, השם של מלחין מחול החרבות.
3. הבן שלך לא רוצה לינוק ממך.
4. הבן שלך גם לא רוצה לשתות את חלב האם ששאבת עבורו.
5. הבן שלך עושה קקי בחיתול עד גיל 6.
6. הבן שלך מציק לילדים באופן מרושע ושטני.
7. הבן שלך מחבל בחפצים באופן זדוני ושטני.
8. הבן שלך ממלא את אקדח המים שלו לא רק במים.
9. הבן שלך משתמש באקדח המים - שטעון לא רק במים - למעשי ונדליזם שטניים.
10. הבן שלך מנפץ סטים ויקטוריאניים יקרים.
11. הבן שלך מטיל מורא ופחד שטניים על ילדי הגן.
12. הבן שלך מטיל מורא ופחד שטניים גם על ההורים של ילדי הגן.
13. הבן שלך מודר ומוקצה מכל קבוצות המשחק.
14. הבן שלך מיותם מחברים אבל בכלל לא מרגיש בודד.
15. הבן שלך מבריח כל מטפלת/אומנת/בייביסיטר/מאלפת כעבור ימים ספורים.
16. הבן שלך מחקה בלעג שטני את מילותייך ניי ניי ניי ניי ניי ניי ניי ניי ניי ניי ניי


עיסוקים מוזרים שלא ידעתי שקיימים
1. שולה אופניים מתעלות אמסטרדם. ראיתי במו עיניי אז אני מאמינה.
2. מאתר לוקיישנים לצילומי פרסומות. קראתי על זה בספר אבל אני מתקשה להאמין שבאמת יש מישהו שזהו כל עיסוקו ועל כך פרנסתו.


ארמנים מפורסמים
1. ד"ר קבורקיאן
2. משפחת קרדשיאן
3. קווין ח'צטוריאן
4. אווה חצ'טוריאן
5. המלחין אראם חצ'טוריאן
6. האם הביולוגית של סטיב ג'ובס


דברים שקרו בארה"ב במהלך השבוע שבו קראתי את הספר
1. טבח/ירי המוני.
2. עוד טבח/ירי המוני.
3. עוד טבח/ירי המוני.
4. ילד בן 11 ירה בשכנתו בת ה-9 ברובה הציד של אביו כי היא לא נתנה לו לשחק עם הכלב שלה. הילדה מתה.

לקריאה נוספת
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4706449,00.html



ליונל שרייבר היא לא הרמן קוך ממין נקבה. אם הרמן קוך הוא 5 כוכבים (והוא בהחלט 5 כוכבים), המקסימום של שרייבר הוא 4.
ההתפייסות המתרפסת והמחליאה בסיום הספר עוררה בי בחילה. ממש יכולתי לשמוע את האמריקאים הטיפשים והתמאים משחררים בריקניות מזויפת, מתוכנתת ומבוימת את האוהההההההה החלול, הדביק והקיטשי שלהם. רק בגלל זה שרייבר חייבת לאבד עוד כוכב.


הבטחות ספרותיות שרציתי להבטיח לעצמי לרגל השנה החדשה אבל איכשהו זה לא יצא
1. לקרוא את 'חייבים לדבר על קווין' עד לחגי תשרי תשע"ז.
2. לקרוא את כל הספרים שהצטברו אצלי לפני שאקנה ספרים אחרים.
3. לקרוא לפחות ספר אחד של מי שנחשבים גדולי הסופרים העבריים שאותם לא קראתי.
4. לקרוא לפחות ספר אחד שנחשב ספר מופת ו/או וחובה.
5. לקרוא ספר שירה מההתחלה ועד הסוף. כלומר, לקרוא ספר של שימבורסקה.
6. לקרוא לפחות ספר אחד של מישל וולבק, רצוי את 'כניעה'.
7. לא לקרוא ספרים פוליטיים שיעצבנו אותי.
8. לא לקרוא ספרים רק בגלל שצריך וחשוב וחובה וכל זה.
9. לקרוא שוב ספרים שנורא אהבתי ולכתוב עליהם.
10. לא לקנות יותר ספרים דיגיטליים. חבל על הכסף ועל הזיכרון.
11. להפסיק לחשוב שהדשא הספרותי של השכן ירוק יותר ולהסתפק במדשאה שלי.
12. לסדר את הספרים לפי צבעים. או שפשוט לסדר את הספרים.

אני יכולה לסמן וי על סעיף 1.
אני בחיים לא רוצה יותר להתקרב לספר הזה.

*

שלושת הכוכבים הקטנוניים והנקמניים שהענקתי לספר מטרידים אותי.
זה לא בסדר שזה רק ספר בסדר. זה ספר טוב.
אי לכך ובהתאם לזאת אני מוסיפה לספר כוכב אחד.

רציתי לקרוא זמן מה. לא לגמרי מה שציפיתי ולעתים כמעט ויתרתי. מעורר אנטגוניזם וככל שמתקדמים הינו קשה, מטריד ועוכר שלווה.
בעיית מפתח מבחינתי בגינה נטיתי לוותר מדי פעם היא גבב פרטים מייגעים. 500 עמודים בהם אווה המספרת ואמו של קווין מרחיבה ללא סוף על עבודתה בתיירות וטיסותיה בעולם, הבית שקנו, משפחתה, שיחות סתמיות ומה לא. עמודים רצופים על כלום שעל חלקם עברתי ממש מהר, מיעוט חלוקה לפסקאות המקשה יותר. חפרנית רצינית, בקיצור.
קווין חאצ'טוריאן (המבוטא כ-ק' ומכאן נגזרים ראשי תיבות ק"ק מדי פעם) ממוצא ארמני הוא סוציומט מטורף מלידה שגדל להיות רוצח בן עשרה אך אינו טיפש. מוזרותו וחריגותו מתבטאות בגיל הינקות וילדותו המוקדמת בסירובו העיקש לינוק, שבירת צעצועיו, צווחות ממושכות מוציאות מהדעת ניי ניי ני ניי ניי ניי!! גם בציבור, התנהגות מופרעת ורוע כבר מהגן.
הספר כתוב כמכתבים החל מנובמבר 2000 מאווה- מעין אלטר אגו של המחברת- לבעלה, הנפתחים 'פרנקלין היקר'.
מתפתח יותר לקראת האמצע עם תעלוליו הנבזיים כהתזת מים על מכנסי המובילים במעבר דירה ולעג 'הם עשו במכנסיים', לועג למלצרית במסעדה בשל חיצוניותה, חבלה באופני שכנו בן גילו, השחתת חדר העבודה של האם ועימותים בין השניים. מאוחר יותר הצקות והתעמרות באחותו סיליה הצעירה בשבע שנים וההפך מאחיה המופרע שבגיל עשר אמר "תודה" לראשונה. אווה מנסה להתמודד ולהיות האם הטובה למרות הקושי האדיר עם קפריזות בנה כולל צורך לנקות את הפרשותיו כשהוא בן 6 ועדיין 'עושה במכנסיים'. יודע להוציא אותה בקלות מדעתה- בעוד אביו מנסה להבין יותר או לפחות להכיל ('מה את רוצה? הוא ילד'). הבושה כשלעג ל'צהובים' בטיולם לווייטנאם ולבושו החריג להחריד. ניבולי פה קשים. השבר כשאירעה תאונה לבתם שנסיבותיה לא הובהרו עד תומם.
הוא מביע יום אחד התפעלות מרצח המוני שביצעו שני ילדים בני 13 ו-11 בלבד בחבורת בנות "עשרים ושבעה קליעים, שש עשרה פגיעות ועוד במטרות נעות. לא רע בכלל בגילם!".
ולאורך כל האפיזודות האלה ניתוח, הסברים והרחבה מוגזמים הפוגמים בספר.
היום הגורלי ההוא מובא לאורך הספר כ'יום חמישי' (באותיות מוטות). התכנון מקפיא דם והקרבנות נבחרו בקפידה פרט לעובד המזנון שנקלע באקראי לזירת ההרג. קווין משתמש בנשק יוצא דופן ובז למבצעי טבח קולומביין שאירע שבועיים אחרי שלו ('כל מטומטם יכול לירות ברובה') והתאבדותם בסוף ('פחדנים'). קולומביין מתסכל אותו - לא המעשה אלא משום שהתפרסם יותר ומניין קרבנות גדול יותר.
לאחר המעשה מקבל קווין מכתבי איום בצד הערצה. לא הפסיכופת הראשון שיש לו מעריצות המוכנות ללדת את ילדו. ומדוע לדבריו רצח? להיות מישהו, לא אחד ממיליוני החיים בשגרה עלובה של עבודה, בית ואופרות סבון.
הפרק האחרון מטלטל וקשה במיוחד.
אווה מנסה להבין האם להם כהורים (שהפכו לכאלה בגיל מבוגר) יש אשמה במופרעותו ואולי נכשלו או שהפסיכוזה מולדת ותרופות השפיעו.
הספר פותח צוהר למציאות האמריקאית העגומה- חשש מתביעות עד המנעות מהגשת עזרה ראשונה וגננת שתחשוש להחליף מכנסיים מלוכלכים לבן חמש כדי שלא תואשם במעשה מגונה. אמריקה מטורפת עם רציחות המוניות (חלקן מובאות) כולל בבתי ספר בידי תלמידים משועממים ממעמדות אמידים יחסית וחיי שפע הטובחים בחבריהם ומוריהם (כולל הרג שביצעה נערה ששנאה ימי שני והפך לשיר).
סילוק ילדים מבית הספר כשפלטו שטות היכולה להתפרש כ'נטייה לאלימות קיצונית'. תקרית חיפוש מביכה בבת 14 שהופשטה.
אומה חולה ושרויה בפחד תמידי (חגיגה למייקל מור הנוטף אנטי אמריקניות , במאי 'באולינג לקולומביין').
חברה רדודה של חומרנות, קניונים, השמנה, אופרות סבון ורכבי שטח מפלצתיים גם בפרברים. בני עשרה החיים על נוגדי דיכאון.
מי שיקרא את הספר- שיתכונן לאחד ארוך, מייגע לעתים, מעורר מחשבות נוגות וקשה במיוחד בסופו.

השיר המוזכר-
https://www.youtube.com/watch?v=-Kobdb37Cwc

במידה רבה של אי נוחות אני משתפת את הרגשתי לגבי חייבים, מפני שלאחר שצלחתי את הספר עד תומו מסקנתי היא :לא. לא חייבים, בהחלט לא.
עלי להסביר את דברי, למרות שאני צופה ריקושטים בתמורה.

הנושא אותו בחרה ליונל שרייבר טעון ומעורר חרדות ופחדים בכל אדם, ובעיקר בכל הורה. לכן הרעיון שהגתה להציג את הסיפור מנקודת מבטה של האם הוא בהחלט מיוחד ולא צפוי.
אבל הכתיבה נשמעת מאולצת, ובמקרים רבים חסרת אמינות עד כדי כך שהיא חושפת למשל את העובדה ששרייבר עצמה לא ילדה ולא טיפלה בילדים מעודה. הספר תואר במקומות רבים כמותחן פסיכלוגי מעמיק.
חיפשתי עומק ולא מצאתי אלא ציפוי רדוד של פסיכולוגיה שטחית ותאורים שיטחיים של חיי המשפחה אותם מתארת האם.
לאחר מלל רב המסקנה אליה ניתן להגיע היא שאווה (האם, הכותבת בגוף ראשון) יודעת על בעיותיו של בנה ואביו מתכחש אליהן או לא מבין אותן,
בין השורות היא מאשימה אותו בעיוורון לגבי קווין.
אך שאלה בסיסית עולה בדעתי, ילד כמוהו היה אמור להיות מאובחן בגיל צעיר, בעיותיו אינן נסתרות מהגננות או מהמורים המחנכים אותו.
ומדוע לא אובחן?
הערה מעניינת העירה בתי בת ה16 לאחר שסיפרתי לה על הספר, יתכן שהכותבת מקצינה ארועים ידועים ומוכרים.. ויתכן שהצדק איתה..

בסופו של דבר הקריאה בו השאירה בי הרגשה של מלאכותיות ולכן גם לא גרמה לי לזעזוע, ולמרות הכל אינני מצטערת שקראתי אותו.
מצאתי בו גם קטעים הראויים לציטוט ושמירה.
ובכל זאת באמת לא חייבים לקרא את "חייבים לדבר על קווין".

"חייבים לדבר על קווין" עלה פתאום לכותרות, גם כאן וגם באתרים אחרים, בעקבות הסרט שיצא על פיו, שגרר כמובן הוצאה מחודשת עם כריכת הסרט. לא ראיתי את הסרט וגם אינלי כוונה כזו, והספר שקראתי הוא בהוצאה הישנה בתרגום צולע במקצת.

היה לי מאוד קשה לצלוח את הספר, משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא התוכן הקשה של הספר. הסיפור ידוע: ילד שנולד עם סוציומטיות מובהקת, שונא את כל העולם ולא נמנע מהלפגין את תיעובו לחברה שמסביבו. היחיד שזוכה ליחס סביר כביכול הוא אביו, שלא מבחין כי מדובר בהצגה אינטרסנטית ותו לא. אימו של קווין, הדוברת בספר, מבינה את המניעים שלו ומסוגלת לצפות את התנהגותו אך הדבר לא יוצר שינוי כלשהו וקווין מפגין תיעוב מחריד גם כלפיה. הספר רצוף בתיאורים מזעזעים של אירועים אלימים מילולית ופיזית, רגשות קשים ותקשורת שלילית מכל מין שהוא. דומה שאין בספר אפילו לא מערכת יחסים תקינה אחת.
בנוסף, מאוד קשה לקרוא על היחסים (או יותר נכון חוסר היחסים) בין קווין לאמו ואני מניחה שלאמהות ואמהות שבדרך היה קשה אפילו יותר.

הסיבה השניה היא העומס של הכתיבה- כל ארוע, כל שיחה וכל מהלך מצופים באינסוף דימויים, מטפרות וזכרונות ילדות, משפטים נקטעים באמצע לטובת מידע שולי והסה"כ מקשה מאוד להתמודד עם התוכן הכבד גם ככה.
עם זאת יש לציין כי הסופרת עושה מלאכה מדהימה כשהיא מסתירה ממנו עובדות קריטיות עד לרגע הנכון (לטעמה) לחשיפתן, והקצב של עלילת הספר מתגבר ככל שמתמידים בקריאה שלו.

קשה לי קצת להביע עמדה לגבי הסוגיות כבדות המשקל שהספר מתמודד איתם: אהבת הורים, שליליות כתכונה מולדת, יחסים חברתיים בעיתיים בבתי ספר. אני מרגישה רחוקה מרוב הנושאים האלו ולמרות שהספר טלטל אותי רגשית כשהוא התייחס אליהם, לא ראיתי כי מוצעת זווית שעשויה לחדש צד בדיון. יתכן כי למעשה הכוונה של הספר היא להגיד לנו שאין "למה", אין סיבה, הדברים קורים בשרירותיות שכל מטרתה להצביע על השרירותיות של העולם מלכתחילה. כאדם מאמין, ובפרט כאדם שמאמין באחריות האישית של כל אדם על עצמו, קשה לי מאוד עם נקודת המבט הזאת, שגרמה לי לסיים את הספר בזעזוע ובאכזבה.

עוד על "חייבים לדבר על קווין" מאת ליונל שרייבר
כתב: משה מאלר

קראתי את ספרה
ליונל שרייבר – בחרה לה שם של בן.
"חייבים לדבר על קווין".
קראתי. . . ובכיתי.
דמעותיי טרם יבשו.
כתמי הצבע שהותזו בידי ילד מופרע
המבקש את רוגזת אמו להתריס באופן משווע
ומשדר לכולם יחס מזעזע.
חייבים לדבר על קווין.
כי זה הזכיר לי את כתמי הצבע המופרעים
שהתיז גם בני.
עצמי ובשרי.
מרח כתמי צבע חולים צועקים משוועים
כאילו זעק: אשפזוני, אשפזוני, הצילוני, עיזרוני
ואני, כאותו שחקן בקן הקוקיה
ג'ק ניקולסון
בתפקיד גיבורו של קן קייסי
עומד בבית המטורפים הזה ותוהה
האם אני הוא המטורף ?
או שמא רק עומד אני על סף השיגעון
כי דוד המלך היקשה והעז להתריס
על מה ולמה, בוראי, יצרת את השגעון
הראוהו – סוף שנצטרך אף הוא לו –
בבואו אצל אכיש מלך גת
ואני ניצב, כשמשון בין העמודים
למול סרני פלשתים וזועק
הצילני נא אך הפעם
תמות נפשי עם פלשתים
קברם, הרגם, שחטם
את רוצחי התינוקות של משפחת פוגל
איך העזתם להתנחל
איתמר ? הלא שטחים כבושים הם,
שלנו, בני ישמעאל, מימים ימימה
בית המקדש ? – מיתמם יאסר –
לא היה ולא נברא, קורא ערפאת.
מעולם לא היה להם כאן בית.
עתיקות של מסגד הן, מימי המוחמד.
וג'ון איירוינג עוד כותב
לכל החפץ לקרוא ולשמוע תהפוכותיו:
משרפות אושוויץ ? להד"ם.
את גופות החולים שמתו שרפו שם, לבל ידביקו את החיים.
טובות עשו עימם הנאצים, היטיבו עם היהודים –
מחנות בנו להם, להגן על חייהם מאימת הפגזות הבולשביקים
ואני ניצב, כאותו עינב, ותוהה:
מי כאן המטורף, מי כאן ההזוי, ההיה זה חלום, או טירוף הדמיון ?
מהר אחושה, בטרם אותי יאשפזו,
כי הוחליתי מאד, בראותי את כתמי הצבע
קווין מרח אותם על קירות חדר אמו
בני מרח אותם על גבי האמבט כולו
מי הוא זה ואי זה הוא
שיגעון זה, מי בראו ? מדוע ולמה עשאו ?
עומד אני ותוהה, ולבי חלל בקרבי
לא נותר בי רגש עוד,
כי בחטא יחמתני אמי
וטומאתה דבקה בי עד הלום
_ _ _