ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין מאת ליונל שרייבר
ספר בסדר

---

רציתי לקרוא זמן מה. לא לגמרי מה שציפיתי ולעתים כמעט ויתרתי. מעורר אנטגוניזם וככל שמתקדמים הינו קשה, מטריד ועוכר שלווה.
בעיית מפתח מבחינתי בגינה נטיתי לוותר מדי פעם היא גבב פרטים מייגעים. 500 עמודים בהם אווה המספרת ואמו של קווין מרחיבה ללא סוף על עבודתה בתיירות וטיסותיה בעולם, הבית שקנו, משפחתה, שיחות סתמיות ומה לא. עמודים רצופים על כלום שעל חלקם עברתי ממש מהר, מיעוט חלוקה לפסקאות המקשה יותר. חפרנית רצינית, בקיצור.
קווין חאצ'טוריאן (המבוטא כ-ק' ומכאן נגזרים ראשי תיבות ק"ק מדי פעם) ממוצא ארמני הוא סוציומט מטורף מלידה שגדל להיות רוצח בן עשרה אך אינו טיפש. מוזרותו וחריגותו מתבטאות בגיל הינקות וילדותו המוקדמת בסירובו העיקש לינוק, שבירת צעצועיו, צווחות ממושכות מוציאות מהדעת ניי ניי ני ניי ניי ניי!! גם בציבור, התנהגות מופרעת ורוע כבר מהגן.
הספר כתוב כמכתבים החל מנובמבר 2000 מאווה- מעין אלטר אגו של המחברת- לבעלה, הנפתחים 'פרנקלין היקר'.
מתפתח יותר לקראת האמצע עם תעלוליו הנבזיים כהתזת מים על מכנסי המובילים במעבר דירה ולעג 'הם עשו במכנסיים', לועג למלצרית במסעדה בשל חיצוניותה, חבלה באופני שכנו בן גילו, השחתת חדר העבודה של האם ועימותים בין השניים. מאוחר יותר הצקות והתעמרות באחותו סיליה הצעירה בשבע שנים וההפך מאחיה המופרע שבגיל עשר אמר "תודה" לראשונה. אווה מנסה להתמודד ולהיות האם הטובה למרות הקושי האדיר עם קפריזות בנה כולל צורך לנקות את הפרשותיו כשהוא בן 6 ועדיין 'עושה במכנסיים'. יודע להוציא אותה בקלות מדעתה- בעוד אביו מנסה להבין יותר או לפחות להכיל ('מה את רוצה? הוא ילד'). הבושה כשלעג ל'צהובים' בטיולם לווייטנאם ולבושו החריג להחריד. ניבולי פה קשים. השבר כשאירעה תאונה לבתם שנסיבותיה לא הובהרו עד תומם.
הוא מביע יום אחד התפעלות מרצח המוני שביצעו שני ילדים בני 13 ו-11 בלבד בחבורת בנות "עשרים ושבעה קליעים, שש עשרה פגיעות ועוד במטרות נעות. לא רע בכלל בגילם!".
ולאורך כל האפיזודות האלה ניתוח, הסברים והרחבה מוגזמים הפוגמים בספר.
היום הגורלי ההוא מובא לאורך הספר כ'יום חמישי' (באותיות מוטות). התכנון מקפיא דם והקרבנות נבחרו בקפידה פרט לעובד המזנון שנקלע באקראי לזירת ההרג. קווין משתמש בנשק יוצא דופן ובז למבצעי טבח קולומביין שאירע שבועיים אחרי שלו ('כל מטומטם יכול לירות ברובה') והתאבדותם בסוף ('פחדנים'). קולומביין מתסכל אותו - לא המעשה אלא משום שהתפרסם יותר ומניין קרבנות גדול יותר.
לאחר המעשה מקבל קווין מכתבי איום בצד הערצה. לא הפסיכופת הראשון שיש לו מעריצות המוכנות ללדת את ילדו. ומדוע לדבריו רצח? להיות מישהו, לא אחד ממיליוני החיים בשגרה עלובה של עבודה, בית ואופרות סבון.
הפרק האחרון מטלטל וקשה במיוחד.
אווה מנסה להבין האם להם כהורים (שהפכו לכאלה בגיל מבוגר) יש אשמה במופרעותו ואולי נכשלו או שהפסיכוזה מולדת ותרופות השפיעו.
הספר פותח צוהר למציאות האמריקאית העגומה- חשש מתביעות עד המנעות מהגשת עזרה ראשונה וגננת שתחשוש להחליף מכנסיים מלוכלכים לבן חמש כדי שלא תואשם במעשה מגונה. אמריקה מטורפת עם רציחות המוניות (חלקן מובאות) כולל בבתי ספר בידי תלמידים משועממים ממעמדות אמידים יחסית וחיי שפע הטובחים בחבריהם ומוריהם (כולל הרג שביצעה נערה ששנאה ימי שני והפך לשיר).
סילוק ילדים מבית הספר כשפלטו שטות היכולה להתפרש כ'נטייה לאלימות קיצונית'. תקרית חיפוש מביכה בבת 14 שהופשטה.
אומה חולה ושרויה בפחד תמידי (חגיגה למייקל מור הנוטף אנטי אמריקניות , במאי 'באולינג לקולומביין').
חברה רדודה של חומרנות, קניונים, השמנה, אופרות סבון ורכבי שטח מפלצתיים גם בפרברים. בני עשרה החיים על נוגדי דיכאון.
מי שיקרא את הספר- שיתכונן לאחד ארוך, מייגע לעתים, מעורר מחשבות נוגות וקשה במיוחד בסופו.

השיר המוזכר-
https://www.youtube.com/watch?v=-Kobdb37Cwc

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין