פתחתי את הספר. משפט הפתיחה "פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע" סחרר אותי. מצאתי את עצמי מתגלגל אסוציאטיבית אל הגלגול של קאפקא. גריגור האומלל שגופו בוגד בו עם שחר, מתקשח והופך ליצור אימתני, קם וניצב מולי. לא גריגור רק פייגי
לא חרק רק פוחלץ. אימה.
המשפטים הבאים, רק הגדילו את האימה. המסע שעובר הפוחלץ ומעביר את סביבתו, לא שונה בהרבה מזחילת החרק. שניהם יוצרים סביבם זעם, דאגה, חשש, תסכול ובעיקר מבוכה ואין אונים. שניהם כופים חיים של בהלה ואימה על קרוביהם, חיים של סוד. סוד אפל. מצבם המיוחד, המטמורפוזי, מהווה אבן בוחן שמחדדת ומעמיקה את הדמויות הבאות במגע.
אם לקפקא שמורה ההמצאה, לרייזמן (מיהי לעזאזל המוכשרת הזאת, ששמה החרדי ושם הוריה, רק הופכים את הסיפור למורכב יותר?!)נתונה יכולת השכלול. בעיניי, פייגי מהווה אינטרפרטציה מעניינת לגריגור. אלא שבשונה ממנו, שכל הסאגה התרגשה עליו באופן אפל ודטרמיניסטי, פייגי בחרה במודע באפשרות ההתגלגלות. לא גופה נעטף בחליפת חרק, רק ליבה נאטם בשכפ"ץ אפל ומטריף.
ואם כבר השוואה, חשוב לחדד הבדלים.
לא מעט מהאמירות היותר חזקות ומשמעותיות, כמו תובנות עומק ותיאורי נטורליזם מרהיבים, עוסקים בחברה החרדית הישנה והאחרת של הפיפטיז סיקסטיז. למי שמכיר את הקודים, את סגנון הלבוש, ושיח הדמויות, מזומנת חוויה מלאת קריצות פנימיות, שלא יגידו כלום לרוב הגדול הבא מבחוץ.
פה ושם, דמויות מדברות שלא בלשונן וסגנונן. אני מהמר, שזה דיל-איי של העריכה, שלא הכירה את השפה החרדית פנימית. (למשל, במכתבו של האח "מצינו אצל הרמב"ם", בעוד שכמעט וודאי שבמקור נכתב "מצינו ברמב"ם" ועוד כהנה וכהנה, משפטים שזרחו מפרכוני).
אשר להמלצה, יש בספר גם מהטוב, גם מהבסדר,גם מהמעולה. ולאורך זמן, יש בו גם 'בזבוז' של הרבה זמן יקר שנתקע במחשבות סביב הספר. בקיצור - ספר משהו-משהו!













