ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר בסדר

---

את הספר הזה לקחתי בסיפרייה, יחד עם הספר 'אם יש גן עדן' של רון לשם. המשותף לשני הספרים הוא, שאת שניהם קראתי בעבר, אל שניהם לא כל כך התחברתי, את שניהם לא הצלחתי לסיים עד הסוף, אבל בשניהם גם הייתי בטוח שהבעיה לא הייתה בהם אלא בי, ושהזמן בטח יעשה את שלו, ושמה שצריך זה פשוט לחכות מעט, ואז לחזור עם כוחות מחודשים, ולקוות שעכשיו אוהב אותם יותר. לגבי ציפור ישנה, יש עוד 3 סיבות נוספות למה בחרתי לתת לו צ'אנס נוסף: 1. בגלל כל הרעש החיובי שנוצר סביבו לאחרונה, ושאי אפשר היה להישאר אדיש אליו 2. בגלל שהתקציר של הספר הזכיר לי ספר אחר שקראתי ומאוד מאוד אהבתי ('הכול יהיה בסדר' של דן יוספן), בכך שבשניהם יש דמות ראשית ששקועה בדיכאון וגוזרת על עצמה חיי פרישות, כל דמות והסיפור שלה והסיבות שלה - אפשר אפילו לקרוא לספר הזה: "הגירסה החרדית של הכול יהיה בסדר"... 3. אם יוכבד רייזמן תרצה שאגיד את הסיבה השלישית, אני אגיד.

אבל לפני שאני מתחיל בביקורת שלי על 'ציפור ישנה' של יוכבד רייזמן, אני רוצה להגיד גם כמה מילים על 'אם יש גן עדן' של רון לשם: בעוד שבקריאה הראשונה נהניתי בעיקר מהכתיבה האנרגטית והמפעימה שלו ופחות מסיפור העלילה עצמו, הפעם הצלחתי להינות גם מהסיפור עצמו - סיפורו של מפקד, שנמצא עם חייליו במוצב בופור שבדרום לבנון בזמן מלחמה כשיש מתיחות רבה באיזור, כשהוא צריך בעצם להיות שם x ימים, עד שצה"ל יגיד לו שהוא יכול ללכת או עד שהמתיחות תיעלם. סיפור חזק, אמין כל כך, ולמרות שמעולם לא הייתי מפקד בצבא בתוך מוצב בלבנון במצב מלחמה, ידעתי שמה שמתואר בספר, ככה זה בדיוק מרגיש. כי הכל כך אוטנטי. הפחדים, החששות, ההתרגשויות, ההורמונים שמשתוללים, וכן, גם הכעס והזעם כלפי אי הצדק שנעשה שם עם החיילים. וגם כל מה שקורה בין החבר'ה, וכל הצחוקים והדאחקות, הרגישו כל כך אוטנטיים. וזה לא רק סיפור על יהודים וערבים והמלחמות שלהם, אלא גם סיפור על הגוונים והזרמים השונים שמאפיינים את החברה היהודית כולה - דתיים, חרדים, חילונים, שומרי מסורת, אשכנזים, מזרחים ועולים חדשים - ועל הקשר ביניהם, וגם על אהבה. הרבה אהבה, שאמנם נמצאת הרחק הרחק מהמוצב בבופור, בבית, אבל אפשר למצוא אותה גם שם. נכון, היו כמה קטעים משעממים במהלך הספר, אני לא אשקר לכם, או קטעים שחוזרים על עצמם ומתחילים להימאס כמו התיאורים של כל מני דברים בצבא שאני לא כל כך מבין או יותר מדי דיבורים על מין, ואקשן ופיצוצים סרי טעם שמלבד פיצוצים ואקשן אין שם כלום, אבל כשמגיעים הקטעים המעניינים, זה בהחלט שווה את זה. כי הקטעים המעניינים בספר, הם מעניינים. כאילו, ממש ממש מעניינים. קטעים כאלה שעושים לך צמרמורת בכל הגוף, שגורמים לך הזדהות. קטעים שרצופים במשפטים עמוקים וחכמים, וגם כל כך כל כך נכונים. משפט אחד שזכור לי במיוחד, זה המשפט הבא: "ברוכים הבאים. אם יש גן עדן ככה הוא נראה. אם יש גיהינום ככה הוא מרגיש. מוצב בופור." - והמשפט הזה די מסכם את העיקר בספר. והדבר שהכי חשוב שאתם צריכים לדעת: הפעם קראתי את הספר עד הסוף, בדיוק כמו שהבטחתי. 5 הכוכבים שנתתי לו מראש (ואני לא מצטער על כך) בהחלט מגיעים לו.

***

אך הפעם, במקרה של 'ציפור ישנה', בניגוד למקרה של 'אם יש גן עדן', לא מגיעים לו 5 כוכבים. כל ההתלהבות המטריפה הזאת והתקציר של הספר שמאוד הזכיר לי ספר אהוב אחר שקראתי, גרמו לי לחשוב שאולי כדאי לתת לספר הזה צ'אנס נוסף כי אולי אראה אותו בצורה שונה מזו שראיתי לפני כשנתיים (ואולי גם כי התבגרתי), אבל לצערי הרב הרגשתי בזמן קריאתו פחות או יותר את אותו הדבר שהרגשתי בקריאה ראשונה: אווירה חרדית מנומנמת כזו, קצב עלילה איטי מדי לטעמי, דמויות שנראו לי זרות ושלא הצלחתי לחוש כלפיהם קירבה כלשהי למרות שניסיתי ולמרות שיש מאחוריהן סיפור מעניין, ותיאורים ופירוטים שחלקם היו לטעמי די מיותרים - בעיקר על אוכל (רק הרמן קוך יכול לדבר הרבה על אוכל בספר שלו וזה לא ייראה מייגע!).

מה שבכל זאת ייאמר לזכותו של הספר: הכתיבה שלו עשירה, סיפרותית, יפה, ישנה וטובה, שפשוט תענוג לגלגל אותה על הלשון. עוד משהו שאהבתי בקשר לכתיבה זה שהיא שנונה מאוד ומתובלת בנימה צינית וסרקסטית שהוסיפה מעט חן לספר הזה (שמעט חן בוודאי לא יזיק לו), בעיקר בקטעים של פייגי הדמות הראשית. עוד משהו שאהבתי בספר, ושלא קשור לכתיבה, זו ההזדהות שלי בתחילת הספר עם פייגי, שגם לי כמוה יש ימים שמתחשק לי לגזור על עצמי חיי פרישות בגלל משהו נורא שקרה ושלא היה צפוי שיקרה, להתנתק מהעולם החיצון ולהישאר בבית הבטוח והמוגן שלי ולהתכרבל בשמיכה. וגם ההזדהות שלי עם פייגי בהמשך הספר, כי הרי מתישהו צריך להגיד: 'די כבר, אני צריך להתאפס על עצמי, ולהתחיל את החיים שהרסתי מחדש!'



בכריכה הקידמית של הספר אפשר לראות חליפה תלויה על קולב. אם אבחר לסכם את התרשמותי הכללית מהספר באמצעות הציור שעל הכריכה הקידמית, אז אוכל לומר שהספר הזה הוא כמו חליפה יפה ומחויטת שמשך אותי נורא להוציא אותה מן הקולב שעליו היא תלויה ולמדוד אותה, אבל כשמדדתי אותה גיליתי שלמרות המראה החיצוני היפה והכה מזמין שלה, היא פשוט לא מתאימה למידה שלי.
(ובכל זאת, אם יוכבד רייזמן תוציא ספר נוסף לאור, אקרא אותו בכל זאת, בתקווה שממנו אצליח להינות כמו שכולם הצליחו להינות מהספר הזה)

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448