הרבה נשים מאכלסות את עמודיו של "עוד שנה אחת". כולן בנודדות בין שלבים שונים של הגירה. מברית המועצות לארצות הברית. לפעמים גם חזרה. ונדמה שמרוב בריתות מדיניות, סובייטיות או קפיטליסטיות, ההגירה מפוררת בריתות אחרת - נישואים, חברויות, קשרי דם.
כל סיפור לגופו מעניין, רהוט ולעיתים מרגש, אלא שמתוך המכלול עולה תחושה עמומה של תרגיל בכיתת כתיבה - הכר את המהגר/ת. כל סיפור מתאר תופעה בתוך העולם העצום של מדינות מתפרקות, מטוסים, שפות, תקוות והתנפצותן. אבל זה לא מתחבר. הלב לא נשבר. העיניים יבשות. והספר נגמר ונשכח.












