ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 27 באפריל, 2013
ע"י עקרבית


לא רק שזה בסדר להיות שונה ולהיות אינדיבידואל, אלא זה צורך אנושי הכרחי כמו נשימה- כך צריך להיות.

העלילה היא אריג בידיה של איין ראנד, בו היא טווה את השקפותיה והפילוסופיה הייחודית שלה- האובייקטיביזם. הפילוסופיה שלה באה מתוך הערצה עמוקה למין האנושי.
ייעודו של האדם הוא להיות מאושר. הוא משיג אושר על ידי הגשמה עצמית, תוך כדי יצירה והשימוש בשכלו. כל אדם הוא אינדיבידואל, כל אדם הוא חופשי, כל אדם הוא כשרוני, כל אדם הוא בעל ערך וכל אדם בוחר לנתב את אורח חייו להגשמה עצמית או לאובדן עצמי.
האושר נמצא באדם עצמו וביצרנותו. אין לו צורך לשלוט באנשים אחרים או לשרת אנשים אחרים כדי להיות מאושר. ניתוח המציאות באופן הגיוני הוא המאפשר את אושרו של האדם, שחי למען עצמו ולא למען אחרים. אם האדם פועל לפי ייעודו ושומר על מוסריותו הוא יצור נשגב הראוי להערצה. אם הוא בוגד בעצמו, מְרָצֶה אחרים ואיננו מייצר דבר, הוא מתדרדר להיות יצור נתעב וביזיון למין האנושי.

באופן בלתי מודע כמעט מתרחשת ההשוואה בין הבינוניות לבין הווארד רורק, הנציג הנשגב של המין שלנו, כי לכל אורך דרכו הוא נשאר נאמן לעצמו. הוא מונע אך ורק על ידי רצונו להגשמה עצמית, אינו מתכופף, אינו מושפע מאף אחד, איננו מְרָצֶה אף אחד, איננו מרפה ואיננו מתפשר על שום דבר פחות ממה שהוא רוצה. הוארד רורק הינו אדם כפי שהאדם נברא להיות- יצור נעלה. הוא נבון, עצמאי, כשרוני, חסון בגופו ובעיקר ברוחו, הוא בעל דיעה משלו ועומד מאחוריה, הוא האדון לעצמו ואינו מקבל הוראות מאיש. גם כאשר מצבו נראה אבוד וחסר סיכוי, הוא אינו מוותר לרגע על דיעותיו ועל רצונותיו. גם כשהכי קשה הוא אינו בוגד בעצמו. באיזשהו מקום הוא פשוט מושלם מדיי.

במהלך הספר ראנד מגוללת את סיפורם של טיפוסי המין האנושי השונים, משחר ילדותם, הקשורים זה בזה בעלילה. ההיסטוריה של הדמויות מעניקה רובד מעמיק ונכבד להבנת הנסיבות בהן יצור אנושי נעלה יכול לאבד את עצמו כך שהוא נהייה לרפש.
פיטר קיטינג הוא דוגמא לטיפוס הבינוני שמהווה חומר בידי החברה שמפסלת אותו לפי הנורמות שלה. הוא חלש אופי, חסר עמוד שדרה, מתרפס, מושפע משאר האנשים וחסר דיעה עצמאית. הוא מוכר את עצמו, את היקרים לו, את הסובבים אותו. הוא מקנא ברורק ושונא אותו שנאה עזה ברמה אינסטנקטיבית. כי רורק מעולם לא עשה לקיטינג שום דבר רע, להיפך. הוא כלכך עלוב שאינו מודע כלל לעליונות של רורק כאדם.
אלזוורת' טוהי הוא דוגמא לאדם שקופח על ידי החברה מילדותו, בעקבות חיצוניותו החולנית ובריאותו הלקויה. החברה לא נתנה לו שום צ'אנס והפכה אותו ליצור רע עד היסוד. המתכון לדיקטטור חסר מוסר וחסר רחמים. הוא ערמומי, הוא כשרוני ברטוריקה וניתוח נפש האדם, יש לו מספיק שכל להבין את עליונותו של רורק ואת זה שלעולם לא יוכל להיות כמוהו.
גייל וויינאנד, הדמות המורכבת והטרגית באמת כי איננו מושלם כמו רורק. הוא מודע לעליונותו של רורק ומהלל אותה. הוא גם מודע לזה שיכול היה להגשים את עצמו כמו רורק אילו היה בו מספיק חוסן נפשי. הוא דוגמא לאדם עליון, אך כזה שבגד בעצמו ונהייה לכלי שרת בידי החברה.

האדם הוא יצור חברתי. הוא חי בחברה וזקוק לחברה אנושית. גם הזאב הכי בודד זקוק לאנשים אחרים. אך החברה באופן טבעי שואפת לאחידות, לזהות אחת כוללת, להומוגניות של הפרטים המרכיבים אותה. כאשר מופיע מישהו שאינו תואם למאפייני החברה הוא נחשב לחריג, מוזר, אינו שייך, מפחיד והופך למנודה. כך קרה להווארד רורק, היחיד שעמד בגבורה מול רבים וחזקים ממנו בהרבה. החתירה הזו לשיוויון היא המאטה ומגבילה את ההתקדמות המין כולו. בכל פעם בהיסטוריה כאשר הופיע אדם מבריק וגאוני הוא היה סובל, הוא היה מנודה, הוא היה קורבן של החברה על מזבח השיוויון הקדוש, הצדקני והמתחסד. הרי אף פעם לא ייתכן שיוויון אמיתי, כי כל אדם הוא אינדיבידואל ולא רובוט על סרט נע. במקום לטפח את הייחודיות שבכל אדם, את שכלו ואת כשרונו של כל אדם, כופים עליו שטנץ של נורמה כדי להתאימו לחברה, מה שמוריד אותו לבינוניות השוויונית ואף למקומות נמוכים ומסוכנים הרבה יותר.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עקרבית (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
בועז- עשית לי כבוד גדול תודה רבה לך. אצפה בהרצאה של ד"ר ברנשטיין בשמחה, תודה על השיתוף.
עקרבית (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה- ראית פעם איך מתנהג עדר? אחד מהעדר זז קדימה ללחך עשב אחר ומייד כל שאר הפרטים מדדים אחריו. ללא היסוס, ללא פיקפוק, מכונות מתוכננות בקפידה של הטבע. האדם מסוגל לחשוב ולקבל החלטות עצמאיות מעבר לעדר.
הבה ניקח כמה הווארד רורקים, נשים אותם בחדר וניתן להם לשתף פעולה. לא כעדר, אלא ככל אדם חופשי, דעתני, משכיל, כשרוני, שלם בפני עצמו. עם אנשים כאלה תארי לך איזה שיתוף פעולה זה יהיה! בסביבתו של רורק לא היה עוד רורק אדריכל כדי לשתף עימו פעולה. זה הזכיר לי את גייל וויינאנד. וויינאנד היה רורק שבגד בעצמו. היה שם שיתוף פעולה רוחני. נשמותיהם שיתפו פעולה. דעתו של וויינאנד היתה חשובה מאוד לרורק, היה חשוב לו שוויינאנד יאהב את הבית. רורק לא החשיב את דעתו של אף לקוח לפני וויינאנד. רורק ראה בוויינאנד עוד רורק ושיתף עימו פעולה.
באיזשהו שלב רורק ודומיניק הזדקקו אחד לשני מאוד, אך רורק לא איבד את עצמו בהזדקקות הזו. השניים התגברו על הכל ונשארו יחד. לפעמים אהבה רומנטית מנמיכה מהרגש האצילי הזה, כי הרומנטיקה עוברת. רגש אמיתי וחזק נשאר. הנקודה היא שניתן לאהוב ולהזדקק למישהו, ללא אובדן האינדיבידואליות. הנאמנות לעצמך תזכה אותך גם באושר מקצועי וגם באושר אישי.
נקודה מאוד מעניינת לגבי השמלות של דומיניק, אשים לב לכך יותר בקריאות הבאות.
בועז (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
הרצאה מרתקת לנצחיה ועקרבית
ד"ר אנדרו ברנשטיין, מרצה לפילוסופיה וספרות מארה"ב שביקר לאחרונה בישראל, העביר הרצאה מאלפת על כמעיין המתגבר בה הוא גם הסביר חלק מאי-ההבנות ביחס לדמויות של ראנד.

כדאי לצפות כעת כשההרצאה הועלתה לדף הפייסבוק של מרכז איין ראנד בישראל.

http://tinyurl.com/bwkojbq
נצחיה (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
איןן חולק על כך שאיין ראנד כתבה ספר טוב. יש בו עלילה טובה, דמויות עגולות, התפתחות ושינוי, ומפאפיינים ספרותיים (תבדקי את צבע השמלות של דומיניק: תמיד שחור או לבן. לפעמים אדום. רק פעם אחת או פעמיים יש צבע אחר, והוא משמעותי). היות והספר כל כך חזק, יש טעם לבוא ולהתווכח עם האג'נדה שמוצגת בו בכישרון כה רב.

זה לא סתם לדעתי שראנד לא מצליחה לתאר אהבה רומנטית, כי באהבה אדם חושף את ההזדקקות שלו לזולת, וזה פוגע באינדיבדואליזם שלו. זה גם מאוד יםה מה שהיא כותבת נגד שיתופי פעולה וועדות היגוי למיניהן. אבל מהחיים האמיתיים אנחנו יודעים שזה לא תמיד ככה. לעיתים השלם גדול מסך חלקיו, ושיתוף פעולה אינו מהלל בינוניות וזריקת אחריות מזה לזה, אלא דווקא יוצר מצוינות.

וזה כמו התיאוריה הכלכלית שהיא דבקה בה (קפיטליזם טהור). זה נשמע מאוד טוב בתיאוריה. ואז באות תיאוריות אחרות, כמו תורת המשחקים ודילמת האסיר ומלמדות אותנו שגם אם כל צד יעשה ברציונליות גמורה את הדבר הטוב ביותר עבורו, עדיין התוצאה הכללית תהיה גרועה לכל הצדדים, מאשר אילו שיתפו פעולה זה עם זה, ואפילו (מילה מגונה בעיני ראנד) הגיעו לפשרה.
עקרבית (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה, ההתייחסות שלך הרבה יותר חשובה לי מהלייק הכי גדול נדמה לי שלראנד לא היו ילדים. חשבתי על הילדים, לאחר שכתבתי את תגובתי הנלהבת פלוס. לאף אחת מהדמויות המרכזיות לא היו ילדים. היא מראה את ההבדלים ביניהם כאשר הם באותה נקודת התחלה, אינם תלויים בלפרנס משפחה וחופשיים בבחירותיהם. הרבה יותר קל לשמור על אידאלים כשאין ילדים לגדל. אני מאוד מתחברת לפילוסופיה שלה אולי כי עדיין אין לי ילדים, אבל אינני לוקחת את זה לקיצוניות. אלא לדברים יומיומיים יותר בחיים.
אכן המפגש המיני הראשון בין רורק לדומיניק היה מאוד מטריד מבחינתי ואף מאכזב. לא כך תיארתי לעצמי את הסיטואציה. אולי הגבר שהיה מסוגל לשבור אותה היה הגבר הראוי לאישה כמו דומיניק. זה היה אקט של בעלות ולא של אהבה. לדעתי זה מוריד המון מכבוד האישה. הספר הזה הוא בעיקרו המסר הפילוסופי שהעלילה משמשת לו אמצעי הבעה ולכן התגברתי על המכשול הזה והמשכתי לקרוא.
אהבתי את הטוקבק שלך לביקורת של טואית. יש לך הבנה עמוקה ביותר בכוונת המשורר. העובדה שקראת את הספר יותר מפעם אחת ואת עדיין מתייחסת אליו, בעיקר כשאינך מסכימה עימו- שם הכוח שלו.
נצחיה (לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
כתבת מאוד יפה אילו הייתי קוראת את מה שכתבת לאחר הקריאה הראשונה של הספר, הייתי נותנת לך לייק גדול ומסכימה עם כל מילה. בינתיים עברו השנים, התבגרתי וקראתי את הספר פעם נוספת, ועכשיו אני כבר לא מסכימה עם איין ראנד. לא ממש. נתחיל עם זה שאין בספר מקום לילדים בכלל. כי ילדים דורשים נתינה ללא תנאי וללא גבולות, וראנד לא מכירה בתרומה כזאת. בנוסף, אני כבר לא זוכרת אם זה כאן או ב"מרד הנפילים" או בשניהם - היחס של ראנד למין, בייחוד מנקודת המבט הנשית, הוא בעייתי ביותר. תיאורי הסקס בספריה קרובים מאוד לאונס.

בכל מקרה יש כמה תיאורי דמויות ראויים לציון. החל מרורק (דמות השואבת השראה מהאדריכל פרנק לויד רייט ויצירותיו) דרך אלסוורת טוהי החולני, וכלה בווינאנד על חוליי התקשורת המודרנית והשפעותיה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ