היה טוב. טוב שהיה. טוב שנגמר.
סופה של טרילוגיה תמיד צובט לי בפנים. מתקשה עם פרידות.
עשור עבר על לב דמידוב, סוכן הקג"ב מאז נפרדתי ממנו ב"נאום הסודי", שם היכה על חטא וניסה לכפר על מעשיו בימי סטלין.
אם בנאום הסודי הוא התגלה כגיבור על שניצל בעור שיניו מכל זוועות הקומוניזם בספר הנוכחי דמידוב מופיע במערומיו. נפשו מתגלה לפנינו על כל לבטיה , תהפוכותיה וכיעורה, כמו גם יופיה.
בעקבות טרגדיה משפחתית עולמו של הסוכן דמידוב מתפרק כמו מגדל קלפים. הוא מאבד אחיזה בחייו ונשלח לאפגניסטן של אחרי הכיבוש הסובייטי. עובר שם, כמיטב המסורת, הרפתקאות שונות ובלתי צפויות. כמו כן נפרשים לפנינו שלבי ההשתלטות על אפגניסטן ,ארץ עם מסורות שמרניות ודת בלתי מתפשרת שמתנגשת בעוצמה עם דת הקומוניזם. התנגשות עקובה מדם.
ושם התאהבתי בו. אחרי שלושה ספרים וחצי מאה.
הלכתי שבי אחרי ההתרסקות שלו, ההליכה על פי התהום -הסמים, האלכוהול, האפתיות- והיציאה ממנה כל פעם ברגע האחרון. ועם כל זאת - הנאמנות לעצמו, לעמדותיו, לליבו.
ועם זאת, הרומן שלי איתו נגמר בדיוק בזמן. הספר חוזר על עצמו (ועל קודמיו) לעייפה בתיאורי הפחד, העינויים ,העוני והרוע הסובייטי.
TO MUCH.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
