סיפורה המרגש של אוה ארבן הוא אחד מהספרים האלו שאולי לא הייתי פותח אם זה לא היה יום השואה. לפני כמה שנים החלטתי שבכל שנה אנסה להכיר סיפור נוסף על אנשים בשואה בין אם זה מתוך ספר או מתוך סרט, לשם כך אספתי לעצמי עשרות סרטים וספרים. אבל לאחר שנגמר המקום על מדף הספרים החלטתי לתת את הכל לספרייה של בית ספר כדי שבני נוער יוכלו לקרוא וללמוד על השואה בעיניים של אנשים שחוו אותה על בשרם. אז השנה במקום לצפות בסרט הלכתי לספרייה של בית ספר והוצאתי לעצמי ספר קצר שמציג סיפור אישי על תקופת השואה.
הסיפור של אוה ארבן הגיע לכתב בעקבות בקשת המורה של ילדיה שתבוא לספר את הסיפור בכיתה. אוה החליטה לספר אותו בצורה ברורה, תמימה, ללא הסתבכות עם איך להציג את השואה לילדים צעירים, אלא פשוט לספר את הסיפור האישי שלה כולל כל נפתולי הדרך, בפראג, בגטו, בטרנספורטים, במחנות העבודה וההשמדה, באושוויץ, בצעדות המוות, בכל דרך החתחתים שלה באותה התקופה כשהייתה נערה וגם בסיפור הצלתה מידי הנאצים.
הסיפור מסופר בגוף ראשון ובצורה כרונולוגית, אוה מספרת שעל אחר שעל את קורותיה בתקופה הנוראה הזו, והקורא מתוודע לחיים שלפני, לזוועות של השואה וגם ליום שאחרי בעיניה של אוה. הסיפור מרגש עד דמעות - דמעות של עצב וכאב אך גם דמעות של שמחה, ומצאתי את עצמי ברכבת בדרך הביתה פשוט בוכה תוך כדי הקריאה של תעצומות הנפש של אוה ועל כל מה שנערה צעירה הייתה צריכה לחוות על בשרה באותה תקופה איומה.
לא יאומן כי יסופר,
תודה לך אוה ארבן שהעלית את הסיפור המטלטל שלך הכולל תצלומים מהתקופה שלך ושל משפחתך שנספתה - יהי זכרם ברוך, בזכותך אנחנו מכירים עוד סיפור על השואה ועל הגבורה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
