סיפורה המרגש של אוה ארבן הוא אחד מהספרים האלו שאולי לא הייתי פותח אם זה לא היה יום השואה. לפני כמה שנים החלטתי שבכל שנה אנסה להכיר סיפור נוסף על אנשים בשואה בין אם זה מתוך ספר או מתוך סרט, לשם כך אספתי לעצמי עשרות סרטים וספרים. אבל לאחר שנגמר המקום על מדף הספרים החלטתי לתת את הכל לספרייה של בית ספר כדי שבני נוער יוכלו לקרוא וללמוד על השואה בעיניים של אנשים שחוו אותה על בשרם. אז השנה במקום לצפות בסרט הלכתי לספרייה של בית ספר והוצאתי לעצמי ספר קצר שמציג סיפור אישי על תקופת השואה.
הסיפור של אוה ארבן הגיע לכתב בעקבות בקשת המורה של ילדיה שתבוא לספר את הסיפור בכיתה. אוה החליטה לספר אותו בצורה ברורה, תמימה, ללא הסתבכות עם איך להציג את השואה לילדים צעירים, אלא פשוט לספר את הסיפור האישי שלה כולל כל נפתולי הדרך, בפראג, בגטו, בטרנספורטים, במחנות העבודה וההשמדה, באושוויץ, בצעדות המוות, בכל דרך החתחתים שלה באותה התקופה כשהייתה נערה וגם בסיפור הצלתה מידי הנאצים.
הסיפור מסופר בגוף ראשון ובצורה כרונולוגית, אוה מספרת שעל אחר שעל את קורותיה בתקופה הנוראה הזו, והקורא מתוודע לחיים שלפני, לזוועות של השואה וגם ליום שאחרי בעיניה של אוה. הסיפור מרגש עד דמעות - דמעות של עצב וכאב אך גם דמעות של שמחה, ומצאתי את עצמי ברכבת בדרך הביתה פשוט בוכה תוך כדי הקריאה של תעצומות הנפש של אוה ועל כל מה שנערה צעירה הייתה צריכה לחוות על בשרה באותה תקופה איומה.
לא יאומן כי יסופר,
תודה לך אוה ארבן שהעלית את הסיפור המטלטל שלך הכולל תצלומים מהתקופה שלך ושל משפחתך שנספתה - יהי זכרם ברוך, בזכותך אנחנו מכירים עוד סיפור על השואה ועל הגבורה.

למה אני כותבת את הביקורת הזאת? נתחיל בעובדה ששבוע שעבר המורה לספרות התחילה להקריא לנו את הספר הזה, כמו לילדים בני שלוש. וזה היה נחמד, כי כל השיעור לא עשינו כלום ורק הקשבנו לה מקריאה את הסיפור.
לא לקחתי אותו מהספרייה, אבל היה חשוב לי לתת את דעתי עליו למרות הכל. הוא ספר תמים. הוא ללא ספק ספר תמים וזה מה שיפה בו, הילדותיות שלו, הקטעים שגרמו לי לבכות בכיתה והלכתי לשטוף את הפנים שלי ונשמתי אוויר.
אני לא סובלת סרטים או ספרים על השואה, אבל זה גרם לי לתהות, מה היה קורה אילו הייתי שם? איך אני הייתי מתמודדת עם דבר שכזה? אם כמעט ולא אוכל? אם הידיעה שכל יום יכולים להרוג אותי? לחיות בפחד מתמיד, ברעב מתמיד, לגור ברחוב, לעשות הכל כדי לשרוד. וזה לא נתפס.
ואם הייתי נוצריה, האם הייתי מצילה ילדים? האם הייתי מקריבה את חיי שלי כדי שיהיה להם טוב? אני לא יודעת לענות על זה, אבל כל פעם, ביום השואה אני חושבת על זה. ואני חושבת כמה ברי מזל אנחנו, שאנחנו לא סבלנו את זה, והיום אנחנו יושבים בכיף שלנו מול המחשב, שיש מזגן, ושאימא קוראת לנו לאכול, ולא יושבים שם, קפואים ואוכלים קליפות של תפוחי אדמה. כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו לא סבלנו את זה.
אחד הדברים שאני אעשה בעוד כמה שנים, אולי השנה, זה ללכת ליד ושם.
ספר מזעזע. אבל תמים.