• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
טיפות שלג

טיפות שלג

מאת א.ד. מילר

הביקורת של שונרא החתול

תמונה של שונרא החתול
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
טיפות שלג

טיפות שלג

מאת א.ד. מילר

הביקורת של שונרא החתול

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של שונרא החתול
הוצאה לאור:פן | ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2011
סדרה:פרוזה
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
יסמין
לפני 12 שנים

“"נשברתי" לאחר קריאה של כ- 50 עמודים. הספר כתוב גרוע- מנוסח רע, מעצבן ומשעמם. יש בו משפטים סטראוטיפיי”

20/44
ביקורות על טיפות שלג
הבאה
גילעד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“ספר נחמד מאוד. מעביר בצורה מעולה את התקופה המדוברת במוסקבה בפרט וברוסיה ומזרח אירופה בכלל. ניתן ממ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

שומר נפשו ירחק. ספר מייגע, טרחני ולא מעניין. לדעתי, הסופר חשב שתיאורים עמוסים לעייפה של כל פרט קטן ושולי יחפו על היעדר עלילה. הוא טעה.
הספר מוגדר כרומן מתח פסיכולוגי, אך לא כך הוא. זה לא רומן, הסיפור לא מותח והפסיכולוגיה היחידה היא מריטת עצבי הקורא שטובע בים של מילים שלא מוליכות לשום מקום.
איכשהו הצלחתי להגיע לסוף הספר, אך זה היה מתוך סקרנות גרידא - כדי שאוכל לומר לעצמי שלא הולכתי שולל, שלא בזבזתי את זמני. ולא כך היה.
בזבוז זמן וכסף.
ציון 2 מתוך 10.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של אורגת הדיו
אורגת הדיו
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של עולם
עולם
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של Hope
Hope
תמונה של בוקי
בוקי
7קוראים|גיל ממוצע52|71%נשים

על המבקרת

תמונה של שונרא החתול

שונרא החתול

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
114 ביקורות•12 נבחרות•3,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות114
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה3,309
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית34ספרות מתורגמת29מתח ריגול והרפתקאות29

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שונרא החתול

הנאשמות

הנאשמות

סטיב קוואנו

נישא על גבי השבחים של מבקרי סימניה, ציפיתי לספר מתח יוצא מגדר הרגיל.
קיבלתי ספר משעמם, נמרח ולגמרי בזבוז של זמן.
לא אבזבז זמן נוסף כדי לכתוב כמה הוא גרוע.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אנשים כמונו

אנשים כמונו

נעה ידלין

נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות של קוראים בסימניה.

לא נהניתי במהלך קריאת הספר. נאבקתי להמשיך, אבל השתלטה עליי מעין נחישות לסיים אותו "כי אם כבר הגעתי עד כאן, אז אני כבר אמשיך." ושוב נשאלת השאלה הנצחית האם זה בזבוז זמן להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו או שזה בזבוז זמן להגיע לחצי ספר ואז לזנוח אותו.

הספר נראה מבטיח כי הוא של סופרת שהוכיחה את עצמה, לפחות אצלי, וגם אהבתי את השם שלו, "אנשים כמונו". זה כבר נותן לך תחושת הזדהות. לא תרצה לקרוא על אנשים כמוך?

אז האנשים האלה הם זוג בורגני בתחילת שנות הארבעים עם שתי בנות בבית ספר יסודי שעוזב את מרכז תל אביב בגלל מחירי הנדל"ן ועובר לגור בשכונה מתחדשת, מה שנקרא, בדרום העיר. מה שנראה כמו תחילתה של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, שבה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה עוברת לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. זה נקרא מתחם או אזור שלוש-חמש ולא הצלחתי להבין אם זה אזור אמיתי או שהומצא ע"י הסופרת. מה שכן, כשניסיתי לבדוק זאת, גיליתי שיש ערך שלם בוויקיפדיה שמוקדש לשכונות בתל אביב, ושעליהן נמנות שכונות עם שמות מפתיעים כמו צוקי אביב, שכונת רמת השרון, צהלון, פרדס דכה, רמת הטייסים, אורות, ישגב ו...שיכוני חיסכון. ושיפו א' קפצה כיתה כי יש יפו א', ג' ו-ד', אבל אין יפו ב'.
אז האישה, אסנת, מנהלת באיזו רשת שיווק ואחראית על תצוגת המדפים בחנויות הרשת, והבעל, דרור, הוא איש הייטק שמנסה לתכנת איזה אלגוריתם שיגן על ילדים מפני **תוכן פורנוגרפי, ולצורך המחקר יושב שעות מול המחשב בבית וצופה ב... ובכן, תוכן פורנוגרפי. הכל בשם המחקר. מעניין מה הכרישים היו חושבים על זה.

יותר מכל דבר, במהלך הקריאה, עלתה לי בראש מילה אחת. גרפומניה.
לְהִיטוּת אַחֲרֵי כְּתִיבָה סִפְרוּתִית בְּלֹא כִּשָּׁרוֹן וּבְלֹא רוּחַ יְצִירָה, גִּבּוּב דְּבָרִים נְטוּלֵי עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ אָמָּנוּתִי.
זה מעליב. ואי אפשר להגיד שאין לידלין כישרון ורוח יצירה ושהיא מגבבת. היא סופרת מוכחת, כלת פרס ספיר מיינד יו, ולא איזו פקאצה שחייבת לפרסם את הגיגיה בהוצאת ספרים עצמאית קקמייקה כי העולם פשוט חייב לקרוא את מה שיש לה להגיד, אבל זה מה שהרגשתי לגבי הספר הזה. שהוא קצת מיותר. ומרבה במילים, ואין בהן צורך.
להג לרש. הוצאת להג לבטלה.
ראובן תיאר ספר אחר שלה, "הספר הלא נכון", כמתיש, דחוס ועמוס לעייפה, וזה מתאר היטב גם את הספר הזה.


בסוף לא הגעתי לסוף. עצרתי בעמוד 170, שני שליש הספר, כי מה לעשות? זה ספר לא משהו.
ולא נראה לי שאקרא עוד ספרים שלה.


הבטחתי ציטוט:
"הוא שאל, אז מה, מה הקטע שלו? וליאור שאל, של ישראל? ודרור לא השיב, וליאור אמר, מה זאת אומרת, מה הקטע שלו, ודרור שאל, הוא עובד? יש לו משפחה? ושני אמרה, זה עובד זה, וליאור אמר, עבריין, ואסנת שאלה, עבריין? וליאור אמר, אלא מה, ממה הוא מתפרנס, הוא כל היום בבית, ואסנת שאלה, אבל מה זאת אומרת עבריין? מה, מאיזה סוג? וליאור אמר, אני יודע, סוג עלוב, ודרור שאל, מה, מה, הוא גונב? הוא... הוא ..." אני עצרתי. פה. הפיסקה ממשיכה.


*שתי הערות על פרס ספיר:
1. אם מאיה ערד לא זכתה בפרס ספיר, אז מה הוא שווה? (היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, טרם ששונה התקנון כך שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל). גם אשכול נבו לא זכה. גם עידית אלנתן לא. ועוד רבים וטובים אחרים.
2. אם יעל הר לא חברה בוועדת פרס ספיר, אז מה הוא שווה? (וזו רק תחנה בדרך לוועדת פרס נובל)
לקריאה נוספת
https://tinyurl.com/mw2y6znx

**אפרופו תוכן פורנוגרפי, האם ידעתם שאתר הפורנו הפופולרי בעולם נקרא פורנהאב ושהבעלים החדש שלו הוא רב אורתודוכסי?
שהרי זו מצווה גדולה בתורה להפיץ תוכן פורנוגרפי.
לפה באמת נכנסים בגלל המאמרים
https://tinyurl.com/4n2376tj

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אמן הסיפור הקצר

אמן הסיפור הקצר

מאיה ערד

מאיה ערד היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.

לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סיפורים קצרים, גם נובלות (ואל תשאלו אותי מה ההבדל בין סיפור קצר לנובלה), גם שירים, גם ספרי ילדים, גם חלופת מכתבים, גם רומן בחרוזים, גם יצירות של המשתתפים בסדנאות הכתיבה, גם סיפורים בני שורה אחת או שתיים וגם הרצאות ברמה אקדמית.

ואז גם לכתוב ביקורות מלומדות ברמה אקדמית על כל אלה.

ולא כל מי שאוהב לקרוא ספרים בהכרח אוהב ספרות כמגמת לימוד אקדמית ורוצה לשמוע הרצאה על ספרות.

מאיה ערד יכולה להיות הכל ולכתוב הכל. נדמה לי שהיא אפילו הוציאה ספר עיון עם בעלה רויאל נץ (נץ מלכותי. אפרתי תיקנה אותי שהשם הוא Reviel ולא Royal, אז הוא נץ רגיל אבל עם שם בהחלט לא שגרתי). מאיה ערד מראה שהיא יודעת לעשות את כל זה, ולא רק בספר הזה. וצר לי, אבל לפעמים זה משעמם ואף מייגע וחופר. שלוש מילים שלא חשבתי שאגיד על מאיה ערד.

מצד אחד, בספר הזה יש סיפורים קצרים שרובם יפים ומעניינים וקולחים ומרתקים ומסקרנים וכתובים מעולה, שאדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, כתב. שזו כמובן מאיה ערד.
מצד שני יש הרצאות ארוכות ומלומדות של מיטל עינב, ד"ר לספרות. שגם זו כמובן מאיה ערד. סתם שבריר של דוגמית קטנה, "כל תיאור ספרותי נמצא על איזשהו רצף בין שני קטבים, הקוטב המטונומי-מטאפורי והקוטב הליטרלי או המוחשי."

ויש גם את סיפור המסגרת שכל אלה משתלבים בו, שכמיטב המסורת של מאיה ערד, הוא... איך נאמר את זה בקצרה? מושלם. לטעמי.

אבל לא בא לי לקרוא הרצאות על ספרות. אף פעם לא חיבבתי את שיעורי ספרות. חוץ מאשר ניתוח של המחזה "כולם היו בניי" של ארתור מילר שהיה דווקא בשעורי אנגלית, סבלתי בשיעורי ספרות ועשיתי הכל כדי להימנע מקריאת החובה, כי לקרוא יצירה ספרותית לא צריכה להיות חובה, מה גם שמי שהחליט שדווקא אלו הן היצירות הספרותיות שאותן חובה לקרוא, לא תמיד צדק, לפחות לטעמי.

אבל אם כבר חייבים לקרוא יצירות, למה בעצם שהספר הזה לא יהיה קריאת חובה?
מלבד היותו רומן מרתק, הוא ספר על ספרות. יסודות הספרות, היסטוריה של הספרות, ספרות השוואתית, מונחים בספרות, סיפורים קצרים ועיסוק בחייו של הסופר. מוזכרות בו יצירות ספרותיות לרוב ואני מאמינה שמאיה ערד קראה את כולן, זה לא סתם ניים דרופינג.

אדם טהר זהב הוא סופר של סיפורים קצרים שכבר כמה שנים לא כתב שום דבר וחי על אדי הדלק והתהילה של ספריו הישנים. הוא אדם די לא סימפטי, קנאי וממורמר. הוא מרגיש שסיפורים קצרים נתפסים כז'אנר נחות, שהם נחשבים רק תחנה בדרך לעבר רומן אמיתי שאליו הוא לא מגיע, וכועס על כך שכל ברנש אקראי שכתב איזה סיפור קצר על זיכרונות משפחתיים נחשב לסופר, ואף מוזמן לשבת לצידו ולצד סופר אמיתי בפאנלים מקצועיים. הוא גם מתקטנן על סידורי הישיבה בפאנלים האלה. הוא גם די מבואס שלא רק סיפוריו הם קצרים, אלא גם קומתו. כאילו מישהו עושה לו דווקא.
האמת? לא הצלחתי להבין ממה הוא מתפרנס. הוא לא הוציא ספר כבר כמה שנים, הוא מלמד פה ושם בסדנאות כתיבה מעוטות משתתפים שהוא מזלזל בתלמידיהן, מדי פעם סיפור ישן שלו מתפרסם באיזו אנתולוגיה או שסיפור מגירה שלו מתפרסם במוסף לחג.

ואז אחת, עינב מיטל, ד"ר לספרות, כותבת עליו מאמר ביקורת ארסי וקטלני במוסף החג של "הארץ", ממש אכזרי ומעליב. היא מכריזה על לא פחות מסוף עידן הסיפור הקצר שהוא המייצג הגדול שלו. הוא רותח מכעס, נעלב ומושפל, ומחשב בינו לבין עצמו מה רמת החשיפה שהמאמר זכה לה, והאם אנשים עושים את עצמם שהם לא קראו אותו או שהם באמת לא קראו.

רצה הגורל (רצתה מאיה ערד) שהשניים ייפגשו, ולאחר טעות קלה בזיהוי, הסופר מפתח אובססיה לזו שקטלה אותו. הוא מאמין שמי שנתנה לו את מכת המוות הספרותית תוכל גם לתת לו את התרופה, ברמה המקצועית. הוא גם חולם עליה ברמה הרומנטית. סוג של תסמונת האישה המוכה בזעיר אנפין.
והיא חופרת. כמה שהיא חופרת. ואת מאמר הביקורת הארוך והמלומד שלה נגד הסיפור הקצר אפשר לזרוק לפח. קשקוש בשכל. אדם טהר זהב, יציר כפיה של מאיה ערד, כותב סיפורים קצרים פנטסטיים שתענוג לקרוא.

שמחתי לגלות שחלק מהסיפורים הקצרים שנכתבו בספר עובדו, בצורה זו או אחרת, כולם או רק הגרעין שלהם, לספרים של מאיה ערד. הם לא בוזבזו כסיפורים קצרים, ובכך אני בעצם מחזקת את מה שאדם טהר זהב בורח ממנו כל הזמן, שסיפור קצר הוא רק תחנה בדרך לרומן.

כך מתארת מאיה ערד את אדם טהר זהב (שהוא מאיה ערד) באנתולוגיה של סיפורים קצרים.
"אדם טהר זהב, יליד ,1965 מהבולטים בין סופרי דור הביניים, פרסם חמישה קובצי סיפורים. סיפוריו הרהוטים, מלאי ההמצאה, המשלבים עלילה מרתקת עם עין מבחינה וכוח תיאורי נדיר, הקנו לו את תואר 'אמן הסיפור הקצר'."

בדיוק.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
מותו של אהרון אלקלעי

מותו של אהרון אלקלעי

עידית אלנתן

מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
באוויר

באוויר

אלון אלפרט

יש מילה אליטיסטית כזו, ליודעי דבר, למביני עניין, דיסוננס. והיא צריכה להיכתב בצורה אורגנית, כזו שמחליקה בטבעיות, שלא כופה את עצמה רק כדי שהיא תיכתב, ואולי יש לי הזדמנות. אולי, לא בטוחה.

"לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלך, אתה יודע? מצד אחד אתה כאילו מין גבר גבר, עובד בשב"כ, אישה יפה, ילדים... סלע איתן. אבל יחד עם זאת, יש הרגשה שמספיק שאני אעשה עליך פו ואתה תעוף קילומטר."

זה מופיע בשליש השלישי של הספר, ונאמר מפיו של ישראל אבידור, דמות סמכותית בואכה מטילת אימה, כשהוא מדבר אל יונתן. יונתן כהנוב, גיבור הספר. מבחינתי כקוראת אבידור ביטא במדויק את הרגשתי. הדיסונסס (ראיתם איך הבאתי אותה...) פה כל כך גדול שאפשר להנפיש אותו. זה כאילו שיונתן השב"כניק משיל את החליפה של הגבר-גבר כשהוא יוצא מהחמ"ל והופך ליונתן הקטן עם חור גדול במכנסיו, מין נעבעך כזה שלא מסוגל להסתדר עם מגבונים לחים ואישה שחופרת לו. אבל הוא הוא גם הרוויח את הזכות ללבוש חליפה של גיבורי על, ולא כתחפושת. נראה לי שזה כבר לא סוד.
יונתן נכתב בדיוק כך, כאדם מורכב, אולי אף חצוי, ובגלל זה קל לאהוב אותו, אבל גם לכעוס עליו. לכעוס? לפעמים בא לדפוק את הראש בקיר. אשתו המעצבנת תורמת לכך לא מעט. קלפטע מהספרים. אחת הבלתי נסבלות.

אני לא יכולה לומר שחלמתי על הספר שאלון יכתוב. חלמתי שהוא יכתוב במובן של רציתי שהוא יכתוב, לא במובן שהיו לי חלומות בלילה על הספר שאלון יכתוב. אבל לו היו לי חלומות כאלה אני לא חושבת שלשם הם היו מגיעים. לשב"כ. לאוויר. לגיבורי על.
זה בכלל לא היה הכיוון שחשבתי שהספר של אלון יילך אליו. לא הגיבור הזה, התכונות שלו, העיסוק שלו, קו העלילה הזה. חשבתי שהוא יילך בכיוון אחר, ארצי יותר, תרתי משמע.. שאלון יביא את התובנות וראיית העולם שלו שיודעת לתאר בדיוק כירורגי את הדברים הקטנים מבלי להיות טרחנית ומעיקה, בעודה פורשת גם את התמונה הגדולה. זו שמתארת גם את היער וגם את העצים, שניהם מזוקקים בדיוק במידה הנכונה. האמת שהוא עשה את זה, רק תחת סיפור מסגרת שאותי הפתיע.
ובאיזה אומץ הוא עשה את זה. כאילו, מה לאלון ולשב"כ? כולם יודעים שהוא בכלל במוסד.

היה רגע אחד שכל הבאסה של החיים התנקזה אל יונתן. הוא רק נחת מחו"ל, אשתו סיפרה לו שיש לה מישהו, האבא הדמנטי שלו נעדר מהדיור המוגן, הבוס שלו נוחת עליו בהפתעה ולופת ולא מרפה, מהדסק שלו בעבודה צריכים אותו דחוף למרות שהוא בכלל בחופש, אחותו עם הקטעים שלה ודעתה המפוזרת, עיתונאי מתעלק עליו עם כל מיני שאלות מוזרות ומפחידות, הילדים חולים, אשתו המעצבנת והבלתי נסבלת מנג'סת. כמה אפשר.
והרגע האחד שסיכמתי בחמש שורות פרוש על לא מעט עמודים, וכתוב כל כך יפה, ואתה מרגיש שאתה זה יונתן ובא לך לצרוח, חלאס! תרדו ממני! פאק פאק פאק!

אלון עשה דרך יפה, ולטעמי גם נכונה וחכמה, מכתיבת ביקורות על ספרים, לכתיבת סיפורים ועד לכתיבת ספר. לא כל אחד יכול וגם לא צריך לעשות אותה. אלון כן. גם השם שהוא נתן לספר, "באוויר" הוא כל כך אמורפי אבל גם כל כך עוצמתי ורב משמעות. על העטיפה אני דווקא לא משתגעת.
הספר של אלון יצא לאור בתקופת כתיבה לא טובה מבחינתי. אני חושבת שקראתי אותו שלוש פעמים, אולי ארבע, לאורך השנים, והמילים פשוט לא באו לי. גם עכשיו זו ערבוביה, אבל זה לא חדש אצלי. מגיע לספר יותר, אבל זה מה שהצלחתי. אני לא טובה בהסתכלות רוחבית, במבט על, בסיכומים, בניסיון להבין "למה התכוון המשורר". אני בדרך כלל נתפסת לאיזה פרט, קטן או לא קטן, שולי או לא שולי, וחופרת.
בגלל זה האיחור הלא אופנתי בכתיבה שלי על הספר. זשל"ב אפילו חשד שנתתי לספר חמישה כוכבים כברירת מחדל עוד לפני שקראתי אותו, אז לא. פשוט לא כתבתי עליו.

יש משהו שלא אהבתי בספר וחרה לי מאוד, וזה שבזה אחר זה הגיעו דימויים ואזכורים של בעלי חיים בהקשרים של עוול והתעללות. והם הכאיבו לי נורא. אם רציתי שאלון יהיה סוג של הרמן קוך שחומל על בעלי חיים בכתיבתו (ונראה לי שגם בחייו) אז לפחות לדידי הוא לא היה.
ציד לווייתנים
תרנגולות ערופות ראש
חמור נפץ
חתול שלכד יונה
ציד איילים
ציפור תועה בחדר
חתולים מיוחמים
הצייד תפס את הזאב
דרסת גור של לברדור

ויש לי ליהוק ליונתן.
אם זה ישראלי אז ברור מהרגע הראשון מעל לכל ספק וזה לא נתון לוויכוחים ודיונים שזה תומר קאפון.
ואם זה אמריקאי אז ריאן גוסלינג. הוא אמנם קצת מבוגר מדי אבל נבוא לקראתו.

תודה, אלון אלפרט, שכתבת ספר. אתה סופר א"א. מחכה כבר לספר הבא.

התחלתי ולכן אסיים. בדיסוננס.
זהירות, קאלט לפניך. אין זה משקף את דעתה של המצטטת והינו סאטירה בלבד.
"לכבוד מערכת הארץ. אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפרסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיבי בין הפוזיטיביזם הקולקטיבי לנגטיביות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול, מה זה, לעזאזל, ציונות?"


ואנקדוטה קטנה, שיצאה ממש ממש במקרה, עוד לפני הדיסוננס הקוגנטיבי.
אני אוהבת להשתעשע בגימטריה לפעמים. כל מה שאתה מחפש נכנס למאגר וזה מדהים מה אנשים מחפשים.
אז כתבתי "באוויר אלון אלפרט" ויצא אנטי ציונות.

(וגם: אדם רגיש וחכם, אהבה אושר ויופי, אוהב בריות, אין לי סיבה לחיות, אפליקציה לאנדרואיד, בלינוקס זה לא היה קורה, דאורייתא, דרדס על גראס, והייתי להם לאלוהים, והחכם בעת ההיא ידום, מבדיל בין קודש לחול, מנדעבושקס, משעמם לי מאוד מאוד, ספרים זה מעניין, שיא אישי, שנה סבירה)


# גילוי נאות לבקשת חלק מהקהל #
אלון אלפרט הוא חבר בסימניה מזה שנים רבות, ובעשר השנים האחרונות נחשפתי לביקורות שלו ולסיפורים שלו באתר.
רציתי וחיכיתי שהוא יכתוב ספר ואני מאוד שמחה שהוא כתב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
אבק שרפה

אבק שרפה

הרלן קובן

הרבה קשקשת ולא הרבה ת'כלס. סתם משהו בין לבין.
לא, זה לא התיאור של הרלן קובן אלא של הביקורת הזו, מז'אנר "לא קראתי אבל בא לי לסחוט כמה לייקים..." (סתם. אין צורך להשחית לייקים לשווא.)



האמת שחיפשתי בבית ספר אחר שכבר קראתי ורציתי לקרוא שוב, אבל אז נתקלתי בו, ואני לא זוכרת שקראתי אותו, למרות שאת הספרים של הרלן קובן ממילא שוכחים שניה אחרי שמסיימים, כי כולם הופכים למין עיסה דביקה כזו של רקדניות אירוטיות בדימוס שעברו לגור בניו ג'רזי.

הספר הוא משנת 2011, חוגג בר מצווה בסך הכל, אבל היה קטע שבו הוא נראה כל כך אנכרוניסטי שזה ממש הצחיק אותי. אחת הדמויות מביעה השתאות, תמיהה ופליאה על כך שטניסאית מפורסמת פרסמה בפייסבוק שלה צילום אולטרסאונד של העובר שלה כדי לקדם שיעורי טניס. אר יו קידינג מי? היום, אם המשפעינית (כן, בלשון נקבה) לא משתפת את העוקבות שלה (כן, בלשון נקבה) בכל פיפס מחייה, החל מהביקור במרפאת הפוריות דרך מקלון הבדיקה החיובי, צילום האולטרסאונד, אירוע ההכרזה על מין היילוד, החדר בלי החלון ועד לחופה של הרך הנולד, זה כאילו היא לא חיה.

נורא קל לזלזל בהרלן קובן והאמת שגם אני זלזלתי בו קשות, אבל את העבודה הוא יודע לעשות. כותב ספרי מתח קלילים, לא מעיקים, בטח לא פסיכולוגיים, ששומרים על רמת מתח סבירה שהולכת ומתגברת לקראת הסוף. לקוראת לא מתוחכמת כמוני זה מספיק. אבל לא הפעם. נשברתי אחרי 70 עמודים. לא. פשוט לא.

מעניין שגם לא הצלחתי לסיים לצפות באף סדרת טלוויזיה שהופקה על פי הספרים של הרלן קובן. החזקתי מעמד פרק, מקסימום שניים. מה שעבד בספרים לא עבד בסדרה, כי היא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי וניסתה לתת עומק איפה שהוא לא באמת קיים, סתם לסבך עלילה בסך הכל פשוטה. מעניין גם שהעסקה שהוא חתם עם נטפליקס להפקת סדרות על פי הספרים שלו היא רק עם מדינות באירופה, לא ארה"ב, המקום המתבקש, שלא לומר נחשב. כי הפקות במדינות איזוטריות באירופה נחשבות זולות ונחותות. ובכלל, איפה יש ניו ג'רזי באירופה?

אבל מצאתי את הספר שחיפשתי וזה מה שחשוב.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

פעם, לפני מיליון שנה, הייתה לי סדרת 'מה אני יודעת על...'

אז בעקבות ההצלחה היחסית של 'מה אני יודעת על צפון קוריאה' ו'מה אני יודעת על דרום קוריאה', הבה נמשיך לטייל באסיה. אזהרת מסע: זה אומר שמעט מאוד ייכתב כאן על הספר, לכל מי שאוהב ביקורות ענייניות.

אז מה אני יודעת על הודו? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה.

1.שזו מדינה במזרח אסיה עם אוכלוסייה של כמיליארד וחצי איש
2.שהיא נקראת תת יבשת הודו
3.שכשמסתכלים במפת העולם נראה שלהודו זלגה דמעה ושהדמעה הזו היא סרי לנקה
4.שבומביי נקראת היום מומביי (קטע, באיות הזה, אז בעברית זו החלפה של אות אחת בלבד)
5.שמומביי היא לא עיר הבירה שלה אלא דלהי (כמו תל אביב ירושלים)
6.שראש הממשלה של הודו הוא מודי חמודי
7.שהשם הפרטי של מודי הוא מוהנדרה או גונהדרה או נוהנדרה
8.שנתניהו מכנה אותו my friend אבל אף פעם לא שמעתי את מודי מכנה את נתניהו my friend
9.שגם מודי וגם גנדי מסתיימים בדי ומעניין מה זה די
10.שהבחירות בהודו אורכות משהו כמו חודש ימים
11.שיש בהודו קאסטות של מעמד ושכנראה תמות באותה קאסטה שבה נולדת
12.שבדרך לאוניברסיטה עוצרים בהודו
13.שבוליווד היא מעצמת סרטים שאוכלת את הוליווד בלי מלח
14.שהפרה היא חיה קדושה המשוטטת ברחובות אך למרות קדושתה לא דואגים למזונה והיא עור ועצמות
15.שהדת השלטת היא הינדו ושיש להם מלאנתלפים אלילים. אחד מהם הוא קרישנה.
16.שהנהר הזורם בהודו הוא הגנגס ושהוא גם קדוש וגם מזוהם כי הם משליכים לשם את מתיהם
17.שיש בעיות עם חבל קשמיר
18.שמשפחת גנדי להודו היא קצת כמו משפחת קנדי לארה"ב
19.שהטאג' מאהל הוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם (וגם אחד משבעת פלאי תבל?)
20.שהספורט הפופולרי בהודו הוא קריקט או ראגבי
21.שהסניטציה שם היא לא איי איי איי
22.שפעם כשהייתה פה שביתת רופאים רצו לייבא רופאים מהודו
23.שבהודו נוהגים בצד שמאל בגלל המורשת הבריטית, מה שאומר שהיא הייתה קולוניה בריטית או משהו כזה
24.שיהודים שהגיעו מהודו נקראים קוצ'ינים ע"ש חבל קוצ'ין ושזה שם נורא חמוד, מין קוצ'י מוצ'י כזה.
25.ששמות המשפחה הנפוצים של יוצאי הודו הם סולומון, מוזס וכאלה עם הסיומת קר. דגאוקר הנאוקר צגאוקר למשל
26.שכל מי שקורא את זה מוזמן להציע את סעיף 26


זה כמעט מייאש לגור במדינה עם מיליארד וחצי תושבים. זה מספר כל כך כביר, עצום, קשה לתפיסה. מי אתה ומה אתה בתוך מיליארד וחצי איש? אתה כלום, אתה שום דבר, אתה חלקיק של פירור של נאנו גרגר אבק נישא ברוח. תחשבו על זה שמדגם מייצג במדינה של מיליארד וחצי איש הוא שווה ערך למדינה בסדר גודל בינוני-גדול. לא סופרים אותך, אתה לרוב אפילו לא נופל בתוך טעות דגימה.

תחשבו על הסיכויים של הודי להיות ראש ממשלה או להתקבל לנבחרת הודו בראגבי או להשתתף באינדיאן איידול או להיבחר למלכת היופי או לפרסם ספר רב מכר (ומעניין מה זה רב מכר במושגים של הודו) או לזכות בפרס הודו למתימטיקה (שזה המקביל לפרס ישראל. בעצם, יש לו כבר יותר סיכוי לזכות בפרס ישראל) או להיות שגריר באיזו מדינה או לייצג את הודו בהתעמלות קרקע באולימפיאדה. תחשבו על הודי שבכלל יודע שהדברים האלה קיימים. זה סיכוי של אחד לזיליון. בהודו, אתה יכול להיוולד ברחוב, לגור ברחוב ולמות ברחוב.

אז הרעיון של מיליארדר שמלקט בפינצטה מתוך מיליארד וחצי איש בחורה אקראית חביבה שלאחר סדרת מבחנים תהיה היורשת של האימפריה שלו הוא כל כך מופרך ופנטזיונרי, שאין לך ברירה אלא להמשיך לקרוא בגלל הסקרנות.

אז המשכתי בגלל הסקרנות אבל אז המופרכות גאתה. החיים האמיתיים לא מסתדרים כמו פרקים בספר, ובכל זאת, זה ספר נחמד, מעניין ובהחלט שווה קריאה. נהניתי לקרוא אותו ואין יותר מדי תלונות. בעצם יש אחת: העטיפה היא אחת המכוערות.

לאחר 'נער החידות ממומבאי' ו'היורשת מדלהי' של הסופר הנכבד ויקאס סווארופ, הנה הצעות לספרים נוספים פרי עטו.
האביר מקשמיר
עבדאללה מדראמסאלה
המנוול מטאג׳ מאהל
הנזירה אגנס מהגנגס
הממותה מכלכותה
(ןזשל"ב מציע שונרא מאונר"א)

לא הייתי פה הרבה זמן וגם הביקורת הזו היא ביקורת נושנה ועבשה על ספר שאם אקרא אותו כעת, הכל יהיה לי חדש גם בגלל שכמעט ולא כתבתי על הספר.
למען האמת, עכשיו כשרעננתי את הביקורת דווקא בא לי לקרוא אותו שוב.


הצעות שהתקבלו לסעיף 26. יאללה, תביאו עוד...
פואנטה - השיר איצ'יקידנה הוקדש לזוג הייטקיסטים לעתיד, איציק ודנה, שעצרו בהודו בדרך לאוניברסיטה (סעיף 12)
דן סתיו - לסעיף 26 - הלוואי שהיינו דוברים אנגלית ברמה של בחור תיכון ממוצע מבית ספר טוב שם.ושבוגרי בתי הספר התיכוניים שם מכניסים בכיס הקטן את מקביליהם בישראל ובארצות הברית.
מיקה - 26. בצפון הודו ובדרום הודו יש מאכלים מאותם המרכיבים אך בטעמים אחרים ובשמות שונים.
בצפון הודו אורזים את האוכל בקופסת קש ובדרום הודו אורזים את האוכל בתוך עלי בננה.

לפני שנה•
★★★★★
•שונרא החתול
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

התחרטתי. הביקורת נגנזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות

חאלד חוסייני

באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה הוא זה בו מריאם לוקה במוטציה מעוותת של תסמונת שטוקהולם. היא נאבקת על זכותה שהשובה שלה יהיה רק שלה. ולא מפני שהיא חסה על השבויים האחרים אלא בגלל יצר הישרדותי רכושני שבגללו אין היא רוצה לחלוק עם אחר את המעט שיש לה, גם אם המעט הוא אכזרי ומפלצתי. מוזר הוא טבע האדם. מוזר ואכזר וקשה לעיכול.

תהפוכות רבות עברו על אפגניסטן.
כל כך רבות שלפעמים אתה כבר לא זוכר מי הטובים ומי הרעים או ליתר דיוק - מי הרעים ומי הרעים יותר. תודה לוויקיפדיה.

הספר מסתיים בסגירת מעגל.
אבל מי אמר שסגירת מעגל היא הדבר הטוב, הנכון. מעגל סגור הוא בלתי חדיר ולפעמים מישהו נשאר מחוץ למעגל וזה עצוב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול

ביקורות נוספות על "טיפות שלג"

טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

****


לקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו למצוא שטר של 200 שקל בכיס של מעיל מהשנה שעברה. פשוט כיף. בניגוד למה שאפשר לחשוב על ספר שמתחבא מאחורי כריכת-המותחן-השגרתית הזו, לא תמצאו כאן בלש משטרה מוסקבאי הגון ומיוסר שמנסה לפענח תעלומת רצח בשלג, תוך כדי שהוא מנסה להתחמק מאשתו הגחמנית וממפקדו המושחת. אין פה אפילו תעלומת רצח. הפשע היחיד שיש כאן הוא זה שיצר המעצב הגרפי של הוצאת ידיעות אחרונות שהיה עייף כנראה מכדי לקרוא את הספר, קרא שתיים שלוש שורות של תקציר ושח לעצמו, יאללה, מוסקבה, שלג, גופה, הבנתי, והכין כריכת-אימג'-בנק שזועקת: אל תיגע בי, קורא! אני ב-29.90 ש"ח ואני סתם ספר בזבוז זמן! לך על איזה בלדאצ'י, כי אני כמוהו רק כתוב פחות טוב!

ואיך בכל זאת הגעתי לספר הזה? אמא שלי קיבלה ספרים במשקל מהוצאת ידיעות אחרונות, כנראה בגלל המנוי לעיתון, וזרקה לי עשרה. אז לקחתי. למה לא. והנה, רווח נקי. התחלתי לקרוא אותו עם גבה מורמת בספקנות, ועל העמוד הראשון קלטתי שיש כאן ספר חזק. משעשע, מתוחכם, כתוב מצויין, סקסי, קצר (תכונה נפלאה), ומעבר לכל זה, מסופר בנונשלאנס בלתי-מתאמץ שסופרים מיומנים במיוחד מתקשים מאוד לסגל לעצמם.

"הוא היה חמישה-עשר סנטימטרים נמוך ממני, עם בלורית של להקת בנים, חליפה בעשרת אלפים דולר וחיוך של רוצח. היו בו מינונים שווים של ברק וזדון... כשהעברנו אליו את המסמכים, הוא העביר את הדף הראשון, דפדף בחזרה, התרווח בכסאו, ניפח את לחייו, והביט סביבו כאילו הוא מחכה שמשהו יקרה - מופע סטריפטיז אולי, או דקירה. הוא סיפר בדיחה נכלולית. אם צחקת מהבדיחות שלו הרגשת אשם, ואם לא - הרגשת בסכנה".

"בחג המולד ביקרתי את אבא ואמא. זאת היתה טעות איומה. הדלקנו להבה בפודינג המסורתי בשביל הילדים, וכשכובעי נייר שמוטים באלכסון על ראשינו, קיימנו את מצוות השתיה כמעין חובה שיש לה יותר סיכויים להיגמר ברצח מאשר בשמחת חג אותנטית".

"איזה בזבוז," התלוצצה טטיאנה ולדימירובנה. "כזה חורף ואין מלחמה."

"ראש העיר הקודם עשה מאמץ אמיתי להילחם בשחיתות. אחר כך מצאו את הגופה שלו. זאת היתה התאבדות. הוא ירה לעצמו בראש, פעמיים".

ניק (ניקולס, קוליה) הוא עורך דין מפירמה לונדונית שמואס בחיי הכלום שלו בלונדון וקופץ על ההזדמנות לבלות זמן בכוכב הלכת המושחת שנקרא מוסקבה. הוא עורך שם חוזים עם אוליגרכים מפוקפקים, חברות ממשלתיות עלומות, קונגלומרטים של נפט, פלדה וכסף, וכמו כולם (כל הזרים שמגיעים לעבוד במוסקבה, לפחות) - גוזר לעצמו את הקופון הנדרש ומשכנע את עצמו שבעצם זה בסדר, שאף אחד לא נפגע, שאם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר. בעיקר, הוא מספר לעצמו שהוא בעצם בחור טוב, שבז לאלה שנשארו בלונדון והולכים בתלם. אז הוא מעלים עין רק אם זה ממש דורש את זה, והולך לזונות רק לעתים רחוקות. אבל הוא יודע שיום אחד, הכול יחזור אליו, ובגדול.

הסופר, א.ד. גורדון (סליחה, מילר) - צעיר ממני בשנה, מסתבר. וכמו שניכר מכל עמוד בספר שלא יכול היה להיכתב בשבועיים של תחקיר-אה-לה-אשכול-נבו במוסקבה - הוא אשכרה התגורר ברוסיה כמה שנים, וזהו ספרו הראשון, לעזאזל. והוא יודע לכתוב. חוץ מאיזה עניין שנראה לי קצת לא שייך - הספר הוא סוג של מכתב ארוך לאיזו אהובה נוכחית, דבר שאין לו שום צידוק או צורך - הקריאה נעימה ומשעשעת, ובסופה אתה מגלה שגם אתה משתוקק לנסות להתגורר קצת במקום כמו מוסקבה, להתרועע עם אנשים שחיים על גבול הפשע, לנשנש פירושקי ולשתות וודקה בלוויית איזה הרינג משובח.

אחלה.


****

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

זה ממש לא רומן מתח פסיכולוגי. אין בו מתח ולא פסיכולוגיה ולפי מבנה, כמות הדמויות ואורך הספר זה לא ממש רומן.
העלילה לא מותחת ואפילו די מונוטונית והסוף ידוע מראש, אבל זה ספר נפלא שמתאר בצורה מדוייקת להפליא את המתרחש ב"אמא רוסיה" אחרי נפילת הקומוניזם.עלייתם כל הכוחות האפלים, השחיתות, ההפקרות, הכאוס, שלמזלי למדתי עליהם בזמנו רק מהטלויזיה ומהעיתונות כי להורים שלי היה שכל להוציא אותי משם בתחילת שנות ה-90. בסה"כ אנשים ניסו לשרוד, ואיבדו בדרך את המוסר, ועשו דברים פשוט כי יכולים.הספר מאוד הזכיר לי את "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב, רק שבמקום עלילה קצת בדיונית של כתיבת הספדים לאנשים חיים, כאן העלילה מאוד ריאליסטית, ולמעשה אולי אפילו קרתה ולא פעם אחת במציאות המעוותת של התקופה.
ממליצה למי שמעוניין ומסוגל להתחבר לתקופה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ענתי10
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אחד הספרים המשעממים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. אם זה רומן מתח פסיכולוגי, אז אני מלכת אנגליה. מכיוון שאני אפילו לא הנסיכה מווילס, זה לא מתקרב להיות רומן מתח פסיכולוגי, אולי פסיכולוגי בגרוש. העלילה צפויה, הדמויות סטריאוטיפיות... עו"ד הבריטי התמים, המנומס והמסכן ומולו נשים רשעיות בלונדיניות וצעירות עם חצאיות המיני שלהן והמגפיים עם העקבים. רחמים! צר לי, לקרוא ספר שלם בו הגיבור הראשי הוא דביל זה פשוט לא מהנה!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

תיוג מיועד לחסוך לנו חשיבה: במקום לחשוב על כל דבר לגופו - עניין מעייף וגוזל המון זמן - אנחנו מקבצים לקבוצות וכשאנחנו נתקלים בפרט מקבוצה, אנחנו יודעים מיד מה אנחנו חושבים ומרגישים כלפיו. זה, כנראה, ההסבר לחלק גדול מקוראי הספר הזה שחשבו שהוא "בזבוז של זמן" או "ספר לא משהו". הם ציפו לקרוא ספר מתח, ומבחינתם הספר הזה לא סיפק את הסחורה שהבטיח. נכון שאין בו גופות ובלשים (הגופה היחידה המתוארת היא בכלל משל), אבל אני דווקא מצאתי אותו מותח ומעניין מעל הממוצע, ולגמרי לא הייתי משווה אותו ל"ילד 44" - אם כבר הוא הזכיר לי את "ציפור רעידת האדמה".

אנשים העוברים לחיות ולעבוד במדינה שאינה מדינתם, אלה שאני מכירה - בחיים ובספרות - בדרך כלל בורחים ממשהו. לא תמיד הם יודעים ממה, לא תמיד הם מבינים שהם בורחים, אבל תמיד אפשר לראות את שובל האבק שהותירו כפות הרגלים במנוסה. ניק גיבור הספר הזה בורח מחיים משמימים בפרבר באנגליה, ממשפחה שהוא לא במיוחד אוהב, מהורים שבעיקר מביכים אותו, ממחסור בחברים ובקשרים עמוקים. ניק הוא עורך דין שנעוריו חלפו בלי הנאה והוא מתקרב לגיל העמידה ולנטישת שאיפותיו. חברת עורכי הדין בה עבד בלונדון הציבה אותו במוסקבה לשנה - שנתיים, בפיתוי העמום של שותפות כשיחזור. הוא עוזר לסגור עיסקאות ספק כשרות ברוסיה של תחילת שנות האלפיים, בה נראה שאין שום דבר כשר ואין שום חוק - כתוב או לא כתוב - שתושביה למודי הסבל לא יהיו מוכנים לעבור עליו.

הספר הוא ספר ביכורים של מילר, כתוב פשוט נפלא. מילר בונה את סיפורו כך שהקוראים מנחשים את מה שגיבורו ניק פשוט מסרב להבין: שהחנון הזר ימשיך לרמות את עצמו גם כשתוצג בפניו האמת כתובה שחור על גבי לבן. שמי שחי במדינה אחרת יכול רק להשלות את עצמו שהוא באמת מבין את החוקים ואת הדקויות, אפילו אם הוא מבין את השפה. ושבסופו של חשבון למרות כל ההצדקות העצמיות הוא ייאלץ להכיר באמת, ולהמשיך לחיות עם עצמו.
אהבתי אותו מאד. למרות התקציר - המבטיח "רומן מתח פסיכולוגי" - הוא אינו ספר מתח. הוא מתאר נפלא את היכולת האנושית כל כך לרמות את עצמנו, לשאוף למטרות שאין לנו יכולת להשיג, ולנסות לשלם עבורן במטבע (מוסרי) קשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

התאכזבתי קשות. לא, לא מהספר המקסים הזה, אלא מהביקורות הפושרות שנתנו לו הקוראים באתר, מההצלחה הקלושה לה זכה, מההד הנשמע בקושי, בשעה שהספר הצטנע לו ונקבר בתהום נשייה.
בארץ מולדתו, בריטניה, הספר דווקא עשה את זה בגדול, אבל אנחנו לא בריטים, אין לנו את ויליאם וקייט וגם לא סימפטיה מיוחדת ל-א. ד. מילר המוכשר.
על הפתקית הכחולה, שהוצמדה לספר בחנות הספרים, רשם מישהו: "בסגנון ילד 44", הגדרה מפוספסת מאין כמוה. הדמיון בין שני הספרים מתמצה בעובדות הבאות: שניהם נכתבו בידי סופרים בריטים, צעירים, ספרי ביכורים, שניהם עוסקים ברוסיה, שניהם ספרי מתח (לא מדוייק...).
וההבדלים: גדולים מני ים.
ילד 44 הוא ספר העוסק ברוסיה הסטליניסטית, כתוב טוב, נטול הומור, לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי ומתחפש לספר נהדר. התחפושת הוסרה מפרצופו של המחבר בספרו השני הגרוע מכל גרוע: הנאום הסודי. ילד 44 הוא ספר מרתק בגלל התאור המזעזע של תקופה איומה ונשכחת. הספר הוא שיחזור מפואר של מקרה היסטורי שנשען על תחקיר מדוקדק ומרשים. יכולתו של סופר נמדדת בספר הבא. ופה, איך להגיד, הוא פישל בגדול. (כתבתי ביקורת על הנאום הסודי. אני מפנה אתכם, קוראים יקרים, אליו, וממליצה להוסיף איזה שבח קטן, בהזדמנות זו...:))
א.ד. מילר (מה זה א.ד.? אדוארד דניאל, אדמונד דיוויד...) הוא מספר מוכשר ונטול קיטש, בעל כתיבה שנונה ומשעשעת, דימויים יפהפיים ומיוחדים במינם, כישרון פואטי, התבוננות של צייר, של פסיכולוג, סוציולוג, מדריך תיירים, אנטרופולוג והיסטוריון. הוא לוכד את רוסיה העכשווית בתוך בועת השירה שלו וממנה היא בוקעת דקדנטית, מאוסה, מושחתת, פרוצה, שתיינית, גסת רוח, נהנתנית, המונית, וולגרית, תחמנית, נכלולית, ובעלת מוסר של גן חיות נטול סורגים.
מי שמחפש סיפור גדול, מוטב שיקרא את ילד 44. מי שמחפש סיפור מתח גדול, יתאכזב מטיפות שלג. הסיפור נותר בעל קצוות פרומים, נטול פיתרון קבוע כשלג נמס.
מי שרוצה ללמוד על רוסיה של היום וליהנות מכל שורה נפלאה, שיקרא את טיפות שלג.
את התקציר אפשר לכמת לשורה וחצי עם עודף.
את ההנאה וההתפעלות אי אפשר לכמת בביקורת הזאת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

בחודש האחרון מצאתי את עצמי קוראת פחות מהרגיל, מסיבות אוביקטיביות כמו תיכנון טיסה לתאילנד יחד עם בנותי(כן כן טסות לחודש שלם לתאילנד) או סיבות פחות אוביקטיביות של תירוצים עצמיים (כגון הערמה של ה20 ספרים ליד המיטה לא מושכת מספיק) ובכל זאת באיזה לילה של נדודי שינה ארבע לפנות בוקר לקחתי את "טיפות שלג" והתחלתי, נהנתי לקרוא, השפה קולחת, התרבות הרוסים מענינת, דרך הצגת הספר כמכתב ארוך שכותב הגיבור לחברתו לה הוא אמור להינשא, מעיין וידוי וניקוי חטאים לפני החיים ביחד. אהבתי את ההדרגתיות בה נבנתה העלילה, אהבתי את הרעיון שהקורא מבין לפני הגיבור את התרמית , מזדהה ומבקר בו זמנית את הגיבור.. ספר חמוד,כייפי לקריאה. למה ארבעה כוכבים? כי מיד אחריו בלי הפסקה אפילו לקפה לקחתי ספר חדש ושקעתי בו... לסיכום ספר בהחלט טוב, לא ארוך במיוחד ומעניין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•גלית
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אני הייתי האיש שמעבר לדלת. טיפת השלג שלי הייתה אני." (עמ' 223)

ניק הוא עורך דין בריטי שמתגורר במוסקבה המודרנית של תחילת המאה ה-21. הוא היה, כפי שהגדיר זאת "עורך דין לא מי יודע מה עם חיים לא מי יודע מה", והוא השאיר זאת מאחור ועבר למוסקבה. שם הוא מסוחרר ממגוון האפשרויות, הנהנתנות, השחיתות המוסרית, מועדוני הלילה אפופי הסקס והמסתורין. הסיפור מתרחש במשך חורף אחד מושלג מאוד. זה החורף שלאחריו ניק יגיע לתובנות לגבי עצמו. "טיפות שלג" הן סלנג מוסקבאי לגופות שמתגלות כששלגי החורף מפשירים. ברגע שהשלגים הפשירו, ניק גילה גם את עצמו.
המתח בסיפור הוא קלוש, אבל הוא כל הזמן נוכח. יש תחושה מאיימת שמשהו עומד לקרות, שזו כרוניקה ידועה מראש. לחיים נטולי העכבות המוסריות שניק מנהל במוסקבה יכול להיות רק סוף אחד. ובחיים האלה יש את מאשה וקטיה, האחיות לכאורה שניק פוגש במקרה בתחנת הרכבת ואיתן הוא מנהל מערכת יחסים קרובה. יש את הקוזאק, איש עסקים ערמומי שמייצג מיזם משותף לקידוח נפט. ויש את השכן אולג ניקולייביץ' שחברו נעלם יום אחד.
מוסקבה משחררת את ניק מכל העכבות שלו, הופכת אותו לאדם שלא חשב שיוכל להיות, ורק שם, בבועה הזאת שיצר לעצמו, הוא מצליח להיות כזה. החיים שלו שם הם נתק מוחלט, הגבול בין הטוב לרע מיטשטש, מותר לעשות הכול, וגם אם איזה קול קטן ורחוק מזהיר אותך, אתה משתיק אותו וזורם עם הכול.
הספר לא היה בעיניי ספר מתח בהגדרה. מלכתחילה היה ברור כיצד ייגמר הסיפור הזה. את הסיפור מספר ניק לחברתו הנוכחית בלונדון, ונקודת המבט שלו על קורותיו במוסקבה היא בדיעבד. זו נקודת מבט מבודחת, קלילה מאוד, לא מתרגשת משום דבר, מודעת אבל גם לא מודעת, מפוכחת ובאותה מידה גם מתכחשת למציאות. הספר כתוב בצורה נפלאה, מאפשר לקורא לטייל ברחובותיה המושלגים של מוסקבה, לנשום את האוויר החד והמקפיא, ובעיקר לצפות לרגע שבו השלגים יפשירו וכל הסודות יעלו על פני השטח, וניק יבין את מה שאנחנו הקוראים, כבר יודעים ומבינים.
אהבתי מאוד את הספר. הוא היה בעיניי ספר מיוחד מאוד, עם כתיבה מיוחדת מאוד והרבה עומק. מהספרים האלה שאתה עוד ממשיך להרהר בהם גם לאחר שסיימת. מומלץ!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

ספר משעמם, כלל וכלל לא זורם.
המחבר חוזר כל הזמן על אותם התיאורים לרוסיה, ללא עלילה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
טיפות שלג

טיפות שלג

א.ד. מילר

אחד מהיתרונות של החורף כאן באפריקה הוא שאני מוצא עצמי כמעט ערום, על הדשא שלי, אוכל קלמנטינות, שותה "סטלה" קפואה ומשתזף ביום הכי קצר בשנה, יום שבעולם המתוקן מוקדש בדרך כלל לבניית בובות שלג או פינוי ערימות הלבן הזה מכביש הגישה לבית שלך.
והעונג של יום כזה ופעילות כזו מצליח להאפיל אפילו על ספר גרוע, כי מה היא הבעה דלה, סיפור קלוש ונסיון להיתלות באילנות כבירים כדוגמת גרהם גרין (חוצפה שלא תיאמן) לעומת קרני שמש מלטפות, מענגות ונוגעות בפנים ובחוץ?
אז כאמור הספר לא שווה השחתה של זמנכם הזול או היקר, מה שכן, בין קלמנטינה ללגימת "סטלה ארטואה" קפואה, הוא מביא הרהורים נוגים על אותה חלקת אדמה המכונה רוסיה.
כי אם יש מסקנה אחת העולה מ-99 אחוז מהספרים שעוסקים באותו מקום, החל מספרי אראסט פנדורין, עבור בספרים כגון "אפלה בצהריים" של קסטלר וכלה בכאלו העוסקים ברוסיה העכשווית, הרי שהיא חוסר החשיבות של חיי אדם, חוסר החשיבות של זכויות אדם, חוסר החשיבות של אדם באשר הוא ובכלל - הדרך הקשה שבה עוברים תושבי אותו מקום את התהליך שנקרא במקומות אחרים "חיים".
אז אני מפקיר את גופי שוב לשמש האפריקאית, לוקח עוד לגימה מהסטלה וחושב על זה, שלפחות בגלגול הזה, טוב להיות אפריקאי.

לפני 12 שנים•ליאור