מתחת לשורות האלו תוכלו למצוא קישור. הייתי שמחה אם הייתם רואים אותו, את כולו, למרות האורך שלו (שמונה עשרה דקות). אבל אני חושבת שכדאי לראות אותו כדי שתראו על מה אני מדברת וגם כי אני חושבת שזו הרצאה נכונה, לפחות ברובה והיא השפיעה עלי:
https://www.ted.com/talks/susan_cain_the_power_of_introverts?language=he
*
אני אוהבת לשיר. זה אחד הדברים האהובים עלי. אני לומדת פיתוח קול מכיתה ד' או ה', והחלפתי כמה מורות עד שהגעתי למורה המתאימה לי. במקום שאני לומדת איתה פיתוח קול יש הרכב, לא מקהלה, הרכב. אז הלכתי לשם שנה. היה בסדר. כלומר, השירים היו סבירים ויש לי חברה טובה שגם נמצאת שם. אבל אני כהרגלי, חוץ מאותה חברה, לא אהבתי את החברה. כך שאני וחברתי נשארנו שם למרות שרצינו לפרוש. ובהמשך אותה שנה, ניסיתי להתחמק משם בכל הזדמנות אפשרית כי לא הרגשתי שם נוח. לא היה לי שם טוב. ופתאום, השנה הצלחתי לשכנע את אמא שלי סוף סוף שתאפשר לי לא להיות שם (היא לא אישרה מסיבות שלא אומר אבל העיקר שהיא אישרה בסוף). אמרנו למנצח שלא אבוא השנה. הוא התחיל לתרץ תירוצים כדי שאבוא ובאחת השיחות שלו עם אמא שלי הוא אמר לה "שאני פשוט בעיה חברתית ובגלל זה לא נוח לי שם". וזה קצת פגע בי, למען האמת.
באותה שנה גם הבית ספר שלי החליט, כמו כל בתי הספר, שיהיו יותר עבודות בצוותים. בכיתה שלי כולם שמחו פרט לי. כי אני לא מהטיפוסים שאוהבים לעבוד יחד. יש לי בעיה עם זה. אני אוהבת להתבודד ולכתוב את העבודה לבד, לא בגלל ביקורת או שינוי בשביל השותף/ה אלא כי פשוט זה לא נעים לי. אני לא רוצה. אז כולם, כל המורים שלי, ניסו להכריח אותי עד שנתתי למחנכת שלי מכתב איך אני מרגישה עם זה ולמה לא נוח לי. המורים אמרו שיניחו לי בנושא הזה לעת עתה. מתישהו אצטרך לעבוד בקבוצות, אני יודעת.
שבוע לאחר מה שהמנצח אמר עליי, אמא שלי דיברה עם מנהלת חטיבת הביניים עליי בנוגע לאותו נושא שאני לא אוהבת לעבוד בצוותים.(הבית ספר שלנו שש שנתי ויש מנהלת חטיבת ביניים ומנהל הבית ספר הכללי).
המנהלת הפנתה אותה לסרטון שצירפתי. אמא שלי קראה לי לבוא לראות. התיישבתי בחדר שלי, כשאני חצי שעונה על משענת כיסא המחשב הכחול, וצפיתי בסרטון. ואני זוכרת שאחר כך כשהלכתי לזרוק את הפח, הרגשתי גוש בגרון ודמעות שנצרבות בעיניי.
כי אני כמו המרצה. אני עם מזוודת ספרים, זו שמתקשה לפתוח אותה לפני כולם. אני מאלה שמנסים להשתלב בחברה בכוח, גם אם אני לא רוצה את זה במיוחד. אני אוהבת את השקט שלי והמחשבות שלי.
מופנמת.
אמרו לי שאני צריכה להיפתח יותר, אמרו לי שאני מוזרה ואני צריכה להשתנות, אבל מה אני אם אני לא כזו? מה אם אני לא יכולה להיפתח?
וכשראיתי את ההרצאה הזו הבנתי שאני לא אמורה להשתנות, יש עוד כמוני ואני צריכה להיות שמחה בזה שאני כזו.
צ'ארלי אומר בעמוד 34 שלפעמים שהוא קורא ספר, הוא מרגיש שהוא הדמויות בתוך הספר.
וכך אני הרגשתי לפעמים בספר הזה.
כי צ'ארלי הוא כמוני(על בערך), מופנם.
קשה לו להיפתח אל כולם והוא שומר את כל המטען שיש לו לעצמו. הוא מעדיף לשבת בצד בזמן ריקודים במסיבות, כמוני (אם תהיו במסיבה ותראו ילדה מנסה למצוא אור בוהק אבל לא במרכז רחבת הריקודים כדי לקרוא ספר ו/או מנסה למצוא משחק בטלפון למרות שזה מעצבן, זו אני ככל הנראה).
אבל אז שהוא עולה לתיכון, הוא פוגש את סם ופטריק, שגדולים ממנו ומסיימים בקרוב י"ב כמו אחותו, הוא מתחיל להיפתח לכולם.
הדעה שלי על הספר הזה האמת, היא שנויה במחלוקת.
מצד אחד, אהבתי את דרך צורת המכתבים ולפעמים, כמו שאמרתי, ממש אהבתי את הדמויות. התיאורים הלא מתאמצים לפעמים ממש מצאו חן בעיניי וגם הסיפורים של הדמויות.
אבל מהצד השני, טוב, יש הרבה טיעונים לצד השני:
נתחיל גרוע ביותר:
עד שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הייתי תמימה. הייתי משוכנעת שמערכת החינוך כבר לקחה ממני את כל התמימות האפשרית.
אבל אז הגעתי אל הספר הזה.
וזה השתנה.
אני בהחלט לא תמימה, לצערי הרב. אהבתי להיות תמימה, לא יודעת הרבה דברים על...כל מיני דברים, אבל שהגעתי אל הספר הזה, קיבלתי הלם.
הלם רציני.
לא ידעתי שזה מה שקורה.
לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל.
וזה היה נורא.
פשוט נורא. זעזוע.
אובדן התמימות שלי בהחלט אבד כאן.
וגם של כמה חברות שלי שקראו קצת.
אובדן התמימות הזה קרה בעמוד מסוים אחד והמשיך ככל שהתקדמתי בספר. וזה נורא.
למה צריך לתאר את זה?
למה?!
באמת לא ידעתי שזה קורה, שיש דבר כזה בכלל, מה זה?!
ולמה בכלל סופרי נוער חושבים שכל מה שמעניין בני נוער זה סקס או סמים?! למה?!
זה לא נכון בעליל.
רוב הילדים בני השש עשרה עוד לא עשו דברים כאלה.
אני, כמעט בת חמש עשרה, לא חשבתי על זה בכלל מעודי. ואני בטוחה שגם בעוד שנה זה לא יקרה וגם שנתיים.
ואנחנו (אני מרשה לעצמי להציג את עצמי כדוברת כמה בני נוער) לא חושבים על זה או רואים את זה בכל מקום (אם כי גם בסדרות וסרטים מכניסים את זה יותר ויותר).
ונמאס לי.
נמאס לי שמנסים להוציא ממני את התמימות לא מרצוני. נמאס!
נמאס שסופרים אמריקאים דוחפים את זה לכל ספר.
הייתי רוצה ספר נוער בלי סקס או סמים או עישון.
אבל זו בקשה גדולה מידי כנראה, כך שזה לא יקרה בקרוב.
כמה חבל.
דבר שני, לפעמים הדמויות עיצבנו אותי. בייחוד סם.
לא יודעת למה, אבל היא עיצבנה אותי.
כל היחס שלה לצ'ארלי עיצבן אותי.
בחלקים מסוימים זה נראה שהיא מסתובבת איתו רק בגלל אח שלה-פטריק.
והיא לפעמים מתנהגת אליו בכזו קרירות...
אבל אולי זו רק אני.
מישהי מהאתר שסיפרתי לה על זעזועי מהספר אמרה שאולי אני פשוט "לא בשלה בשביל זה" או משהו בסגנון.
אז אולי זה באמת נכון.
אבל עדין, בינתיים, הספר הזה בשבילי בכלל לא חמישה או ארבעה כוכבים.
גם לא אחד או שניים.
גם לא שלוש.
אבל...אם אני אגדיר את הספר הזה כמה שאפשר, הוא יגיע לשלוש או שלוש עם נקודה עשרונית. אז נתפשר על הדירוג הזה.
אם כי אולי, רק אולי, אחזור לספר בעוד כמה שנים אז הוא יראה לי אחרת.
רק אולי.
אבל בינתיים אם אתם לא משוכנעים שלא איבדתם את התמימות אל תקראו את הספר הזה.
*
אני כנראה חוזרת לאותו הרכב אולי זה כבר ישתנה.
אני מופנמת, ואני אוהבת את זה שאני כזו. אני מקווה שכל שאר המופנמים ככה.
ואם אתם מוחצנים אני מקווה שגם אתם גאים בזה.
אבל מה שחשוב הוא לא אם אנחנו מוחצנים או מופנמים, מה שחשוב הוא אם אנחנו מקבלים את מי ששונה מאיתנו ואת עצמנו.
אני מודה לכם שאתם מי שאתם ואתם לא מתביישים.
ותודה שקראתם.