פתח דבר
באסופה זו מובאים שני ראיונות מוקדמים ומבחר של נאומים והרצאות שנשא עמוס עוז החל בשנת 1964, שבה התראיין לראשונה בגיל 25 לקול ישראל, ועד 'ההרצאה האחרונה' מיוני 2018, חצי שנה לפני מותו.
המשותף לכל הדברים הנכללים כאן הוא שהם נאמרו על־פה, ואם נכתבו אזי נכתבו למטרת הרצאה על־פה, ועל כן הם משתייכים לסוגה העתיקה של אמנות הנאום (אורטוריה, סוג של רטוריקה). השיחה הציבורית בישראל כיום, כמו גם הרשתות החברתיות כאן ובעולם, אינן כר פורה לסוגה הזאת. אולי נחוץ להשיב אותה, ועימה להשיב גם דיון מעמיק, שימיו כימי סוקרטס ואפלטון, ביחסים בין יכולת השכנוע למחויבות לאמירת האמת.
הטקסטים מובאים בסדרם הכרונולוגי. מאליו מובן, ובכל זאת חשוב לציין, שעוז שינה חלק מדעותיו ודרכי הניסוח שלו במהלך חייו, ובוודאי לא היה חותם בהמשך חייו על חלק מן הדברים כלשונם וכרוחם בעת היאמרם. "רק קנאים אינם משנים את דעתם," נהג לומר.
חשוב גם לציין כאן שרבות מן הציטטות של עוז מדבריהם של אנשים אחרים, כפי שנמסרו בנאומים ובהרצאות, היו מן הזיכרון ויש לראות בהן פרפראזות בלבד.
הקובץ מציע מבט אורכי על תהליכי החשיבה של עוז, השפעתם של אירועים מכוננים וצבירת ניסיון חיים. ניתן למצוא בו התמתנות פוליטית ונכונות גוברת לקשב ולדיאלוג עם יריבים פוליטיים. יש בו קביעות ודעות שהיו נכונות, אולי, רק לשעתן. לצד אלה ניכרים קווי־אורך נחרצים של עקרונות יסוד, שכבת הסלע שעמדה במבחני הזמן. כל חייו האמין עוז בהומניזם, ביהודיות חילונית, בחֵירות האדם והפרט. מאז מלחמת ששת הימים התנגד להשתלטות ישראלית על השטחים שנכבשו בה, ובשנות השבעים השתכנע בצורך לחלק את הארץ לשתי מדינות. את מדינת ישראל אהב אהבת נפש ("גם בזמנים שבהם אינני מחבב אותה," הוסיף לפעמים באחרית ימיו). הוא היה מצעירותו ונשאר בזקנתו ידיד למבוכה, לספק, לניואנס, לריבוי הקולות, לרגעים הקטנים ולמקומות הקטנים ולמקרים הקטנים בחיי אנוש.
הדברים המובאים כאן עוסקים — במינונים שונים — בכתיבת ספרות, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום היהודי. עוז הקפיד להזכיר לשומעיו ששני עטים שונים בהחלט משמשים אותו לכתיבת ספרות יפה ומאמרים פוליטיים; ובכל זאת, בנאומיו ובהרצאותיו, כמו גם בראיונות הרדיו המוקדמים, משתרגים הספרות, הפובליציסטיקה והאקטיביזם זה בזה. מאזיניו הרבים — במפגשים פרטיים וציבוריים ובאמצעי התקשורת — יוכלו לזהות כאן את ההשתרגות הזו, שאפיינה במיוחד את דבריו שבעל־פה.
חלק מן המקורות המובאים כאן נשמרו בארכיון עמוס עוז, אחרים בידי הגופים המארחים. טקסטים רבים מופיעים כאן לראשונה בכתב מהקלטות אודיו או וידיאו, שחלקן, אך לא כולן, זמינות ברשת. מקצת הדברים, ובהם 'נאום עופרה' ו'כל החשבון עוד לא נגמר: ההרצאה האחרונה, יוני 2018', נדפסו בעבר בספרים. עוד טקסטים הופיעו בעיתונים, בכתבי עת או בחוברות. מרביתם לא היו נגישים עד כה לקהל הרחב במתכונת כתובה.
למעט עריכה קלה מתבקשת, כמו למשל תיקון טעויות סופר והאחדת כתיב, נשמרו כאן בקפידה תוכן הדברים, סגנונם ושטפם, לרבות גמגומים נדירים. כל ההערות המובאות בסוגריים מרובעים בגוף הטקסטים הן משל העורכות.
מטבע הדברים ימצאו הקוראים חזרות על רעיונות ואנקדוטות בהקשרים שונים. הרהורים שנבטו בראיונות המוקדמים לבלבו בהרצאות המאוחרות. אבל בכל טקסט השמיע עוז רעיונות חדשים. בשנותיו האחרונות הגה את 'הדיבר האחד־עשר', את 'מחלת השחזרת', וגם את הציווי 'אל תחפש במרחב את אשר אבד לך בזמן'. מן הסתם היה מפַתח אותם עוד, לוּ זכה להאריך ימים.
בקובץ זה ביקשנו להשמיע את קולו המשוחח, המרצה והנואם של עמוס עוז. בנאומו 'על אהבת הארץ' ('נאום חצבה') אמר ששום תרבות איננה מוזיאון. מותר לגעת, להזיז ולשנות. כך גם הכרך הזה, שלא נועד להיות יד זיכרון אלא חלק חי מרקמת השיחה הישראלית וגם היהודית. מותר להתווכח, מותר לשנות ולפתח, מותר לסתור ולהפריך. ישפטו הקוראות והקוראים את כוח ההישארות של דבריו של עוז, את גורל הצעותיו ותחזיותיו, ואת נגיעתה של מחשבתו במציאות חיינו בעת הזאת.
לצד רשימת המקורות ושלמי התודה לכל מי שסייע בהכנת קובץ זה, העורכות מודות לנורית גרץ ויגאל שוורץ על קריאת כתב היד. תודה מקרב לב לנילי עוז, דניאל עוז, אילן בר דוד, שירה חדד, גפי אמיר ודניאלה קוקיא על תרומתם החשובה לעריכת הספר.
פניה עוז־זלצברגר וגפנית לסרי קוקיא
ראיון רדיו עם חיים יבין, קול ישראל, 1964
הריאיון שנתן עמוס עוז בן ה־25 לחיים יבין בן ה־32 נערך במסגרת סדרת תוכניות על אנשים צעירים בישראל. הוא שודר בשנית ב'כאן' ביום השידורים לזכר עמוס עוז, פברואר 2018.
פתיח התוכנית, עמוס עוז:
אני מדבר לא רק בזכות המבוכה, אני מדבר על חיוניות המבוכה. אני מדבר על ה... על ה... על העובדה שהמבוכה היא דבר מהותי בעצם. אני מדבר על זה שיש לפעמים מצבים אנושיים שאנחנו - בכל חוכמתנו, בכל אידיאולוגיותינו, בכל ניסוחינו, קטנים מהם. המצבים גדולים עלינו. ואוי למי שצריך להכריע במצבים אלה. וצריך להכריע בהם.
אבל אני מקווה שאותם אנשים שאנוסים להכריע במצבים כאלה, לא רק לכתוב עליהם סיפורים כי אם להכריע בהם, אותם אנשים יהיו אנשים שאינם רואים את הדברים ראייה פשטנית. אותם אנשים שהעולם איננו מחולק להם למועיל ומזיק, לטוב ורע — מפני שהעולם באמת איננו מחולק למועיל ומזיק, לטוב ורע.
*
חיים יבין: ערב טוב. לפני כמה חודשים נסערה העיתונות שלנו לשעה קלה עקב דין וחשבון מסוים שפרסם הדוקטור [משה] צ'ודנובסקי מן האוניברסיטה העברית. ממצאי הדין וחשבון הזה ציינו כי רוב הנוער והצעירים הם בעד דיקטטורה במדינה. אופייני הדבר שהסערה שהתעוררה בעקבות הדין וחשבון הייתה לא יותר מסערה בכוס מים. כמה שבועות אחרי כן נשכח הדוח. הצעירים שבהם היה מדובר — תגובתם כמעט שלא נשמעה.
גילוי מסוג זה או בדומה לו, מבלי לרדת לבעיה אם היה אמיתי או לא, ייתכן שהיה גורף את היישוב העברי שלפני קום המדינה לוויכוח ארוך, ולא ויכוח בשולי דעת הציבור, אלא במרכזה. כיום לא יוכל אף אחד להכחיש שקיימת מידה לא מבוטלת של אדישות, או לפחות שאננות, לגבי בעיות פוליטיות תיאורטיות עקרוניות. בעיה כמו 'מרבק', 'בני ישראל' וכולי, מעוררת סערה. סערה ולא ויכוח. סערה ולא מחשבה. ואם לגבי הציבור הרחב נכונים הדברים, קל וחומר לגבי הצעירים. וייתכן אולי לומר שהדור הצעיר אדיש או שאנן לגבי מחשבה פוליטית יותר מהוריו. כביכול משקיבלנו את המדינה, עומדת בפנינו דאגה אחת בלבד: שמירת קיומה. וכל השאר — אינו אלא פלפול. יותר מכך: דומה שהיחידים מבין הצעירים העוסקים כיום במה שקרוי פוליטיקה, הרי הם העסקנים הצעירים הזריזים והממולחים היודעים את הטריקים ואת הפטנטים, היודעים את הטכניקה של השלטון, את תורת יחסי הציבור ואת ביצוע המשימות שמפלגה זו או אחרת מעמידה בפניהם. ולא נותר לו, למי שאינו רוצה לשלוח ידו בעסקנות, אלא להשליך את יהבו עליהם.
תוכניתנו הערב עוסקת בנושא זה ובמה שמסביבו. נביא אל המיקרופון צעיר אחד שהוא בבחינת יוצא דופן לגבי האמור.
עמוס עוז, בן 25, סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, פובליציסט וסופר צעיר. עמוס עוז הוא חבר קבוצת חולדה, שבה הוא עובד כמורה בבית הספר התיכון. בחדרו, בקיבוץ, אנו שומעים מפיו משהו על קובץ הסיפורים שהוא עומד לפרסם בקרוב.
עוז: אלה הם סיפורים שרובם מתרחשים על רקע קיבוצי, אבל הם אינם סיפורים על הקיבוץ, והפרובלמטיקה שמופיעה בהם איננה פרובלמטיקה קיבוצית. אלה הם סיפורים על אנשים. בדרך כלל על אנשים יוצאי דופן. שרובם, איכשהו, יוצא להם בתוך הסיפורים האלה למצוא את עצמם במצבים קיצוניים, והכימיה הזאת, של תגובת אנשים יוצאי דופן אל מצבים קיצוניים, היא הנושא שהעסיק אותי עד עכשיו. אלה הם בעצם סיפורים שמספרים על דברים שקורים בְּפרוורים של החיים, לא במרכזם. לא במוקד ההתרחשות ההיסטורית; ומבחינה זאת ייתכן שהספר הזה לא יהיה יוצא דופן בהרבה מן הפרוזה שנכתבת עכשיו, שרובה היא בעצם פרוזה של פרוורים פה, פרוזה שאיננה בוחרת לה כנושא את מוקד ההתרחשויות ההיסטוריות.
כך שאם אתה רוצה שאומר משהו על הסיפורים האלה על דרך ההכללה: אלה הם בדרך כלל סיפורים על הידברות. מצליחה או כושלת — לא תמיד ההידברות מצליחה. אבל הם אינם צמודים לשום רקע אקטואלי, אלה הם לא סיפורים על בעיות האומה ולא סיפורים על בעיות השואה; ואם הבעיות הגדולות, המרכזיות, משתקפות בסיפורים האלה — הן תמיד מאחורי המסך האחורי, מאחורי הקלעים, כצלליות. ההידברות מלווה תמיד תהליך של משבר. זהו תמיד סיפור על אנשים שמוכרחים, על מנת להידבר, לחשוף חלק מעצמם, וחלק שהם לא רצו לחשוף אותו. ובלחץ אותן נסיבות מבחנה, כפי שהגדרתי את זה, הם לפעמים נאלצים להתגלות זה לזה, מעבר למה שהם רצו.
יבין: את עיקר עיסוקו רואה עמוס עוז בכתיבת סיפורים. הפעילות הפוליטית שלו וכתיבת המאמרים הפובליציסטיים נעשות רק לעיתים מזומנות. האם באותו תחום אנושי, של הידברות, שאותו הוא ציין כקו מרכזי בסיפורים שהוא כותב, האם באותו תחום יש מפגש או נקודת מגע בין הסיפורים שהוא כותב לבין הכתיבה והמחשבה הפובליציסטית החברתית־פוליטית שלו?
עוז: יש כנראה איזושהי נקודת מגע, ואני אוכל לומר לך רק דבר מעורפל, מפני שהדברים אינם מנוסחים ביני לביני באופן חד־משמעי. אני חושב שהדבר השנוא עליי ביותר הוא האדם האטום. האדם הממוסד. האדם המדקלם. מה שקורה באותם סיפורים שסיפרתי לך עליהם וגם בסיפורים אחרים הוא שבתחילת הסיפור מופיעים לך אותם גיבורים שהם שכניך, מכיריך, ידידיך, חברי קיבוץ, חיילים בצבא, אנשי עיר — שהם כפי שהם בחיי יומיום, בקריאת עיתונים, בשיחות שלהם; ובאיזושהי נקודה בסיפור, בתוך אותו תהליך של התוודעות שדיברתי עליו, נשבר פתאום איזה קרום ומתגלה בעצם שמתחת לקרום הזה יש עוד הרבה אדם, יש עוד שמונה תשיעיות, או שבע שמיניות של הקרחון שמשוקעות מתחת לפני המים. עכשיו, מה שמעניין אותי בפובליציסטיקה שלי - במידה שאני עוסק בכתיבה פובליציסטית, ואני עושה את זה מעט ולעיתים לא קבועות ומסודרות - מה שמעניין אותי שם זה שוב אותו פער עמוק בין האדם הממוסד והאדם שכוחות הנפש הבלתי ממוסדים שלו נחנקים, מוחבאים בעצם מתחת להליכה בתלם, מתחת לשגרת המחשבה. ומה שאני מנסה לעשות בכתיבה פובליציסטית, על דרך ההכללה הגדולה אפשר לומר: לשבור מליצות. לשבור פראזות. לחפש מה עומד מתחתן. לחפש את הכיסוי שלהן. ואולי יש כאן קשר עמום, ואני מודה שהדברים מנוסחים באופן מעורפל מאוד, אבל אולי יש קשר עמום בין מה שאני כותב כבדיה לבין מה שאני כותב כהכללה פובליציסטית.
יבין: הזכרת את המושג 'אדם ממוסד'. לְמה אתה בעצם מתכוון במושג זה, 'אדם ממוסד'?
עוז: אני מתכוון לאדם שבתקופה מסוימת בחייו היה אדם פתוח. ודבק בְּחזון, בְּמערכת ערכים, בְּאידיאולוגיה פוליטית. ומרגע שהוא דבק בה, הוא נסגר. היא סגרה אותו. והאיש הממוסד הזה הולך ומבצע את הדברים כמיטב יכולתו, לאו דווקא במסגרת פוליטית. גם במסגרת חייו היומיומיים. כיוון שהאיש הזה הוא ממוסד, כיוון שהוא שקוע בעשייה, פוליטית או חלוצית או קיבוצית או מושבית, או צבאית, הרי הוא קודם כול רואה תפקיד לעצמו ורואה משימה לעצמו לבצע את אותו חזון שהוא דבַק בו בנעוריו. ולצורך זה הוא לעיתים קרובות מאוד מקריב יסודות עמוקים מאוד שישנם בלי ספק בנפשו שלו. למשל, כנות. למשל, נכונות לבקר את עצמו. למשל, אירוניה.
אם ניקח בעיה אקטואלית מאוד, קונקרטית מאוד, שמרחפת עכשיו בכותרות העיתונים [נאנח], בעיה אנושית מאוד: באים עולים, מוסתים או אינם מוסתים, אינם רוצים ללכת לקצות הארץ, רוצים להתיישב במקומות מרכזיים: בתל אביב, בהרצליה. ואנשי משטרה מורידים אותם מן האונייה ומשלחים אותם בכוח, ממש, בכפייה ובאלימות, אל המקומות המיועדים להם, בלי כל ספק לטובתם של האנשים האלה מבחינת מקומות פרנסה ומבחינת אפשרויות דיור, ומבחינת השיקול העליון של טובת המדינה. אבל שאלה כזאת היא שאלה שאני לא הייתי מסוגל להשיב עליה תשובה מוחלטת, מפני שאין לה תשובה בתחום המוחלט; כלומר, זו היא בעיה שהיא איננה רק אידיאולוגית ופוליטית — היא בעיה אנושית מורכבת מאוד, קשה מאוד. טוב לספקן ואוי לבעל הוודאויות, זו דעתי. אבל אדם כזה, אותו טיפוס־אדם [ממוסד] שניסיתי בקווים חטופים מאוד לצייר אותו, אדם כזה יאמר אחת משתיים - זה תלוי כמובן באותה אידיאולוגיית נעורים שהוא דבק בה. או שהוא יאמר בצורה סכמטית לגמרי: 'זו תופעה שלילית, ההתפרעות של העולים האלה, והמעשה הקונסטרוקטיבי הוא להוריד אותם מן האונייה, להעמיס אותם על האוטו ולשלוח אותם, מכיוון שהמדינה איננה יכולה להיות נתונה לקפריזות של יחידים; ומכיוון שאי אפשר שאדם שעדיין לא עשה כאן כלום, והוא חייב למדינה הכול והמדינה איננה חייבת לו ולא כלום, יכתיב למדינה את רצונו ואת נוחיותו, שהיא לעיתים קרובות פרי של אמוציות.' אתה שם לב, בניסוח הסינתטי הזה, למינוח שהוא תמיד מוחלט, כן? חיובי, שלילי, קונסטרוקטיבי, דסטרוקטיבי, טוב, רע, מועיל, מזיק, מותר, אסור. אני אינני מסוגל לחשוב בקטגוריות כאלה. ואז אני עומד נבוך.
יבין: דיברת קודם בזכות המבוכה, אפילו בזכות החיוניות של המבוכה וההכרח של המבוכה. מדוע?
עוז: המבוכה היא טובה מפני שהיא מתאימה לעולם. מפני שהעולם גדול עלינו. המבוכה היא טובה מפני שהעולם ממהותו ומטיבו — בכל המישורים שלו: כלכלי, פוליטי, אישי, אנושי, רומנטי אם אתה רוצה -
העולם מטיבו איננו עשוי להתמצות בקטגוריות אידיאולוגיות, העולם לא עשוי מאידיאולוגיות. הוא עשוי מאנשים בשר ודם. ואנחנו חיים בעולם מלא סתירות, והאידיאולוגיה איננה סובלת סתירות. לכן שום תופעה אנושית, שום מצב אנושי, שום מציאות אנושית, איננה יכולה להתמצות באידיאולוגיה. בשום סוג של אידיאולוגיה. אני קורא 'מבוכה טובה' למבוכה שמכריחה אדם לבדוק את המוסכמות שלו, שמכריחה אדם להתאכזר אל הקדושים שלו. שמכריחה אדם לעשות פעם בפעם רוויזיה בבוידעם הרעיוני שלו, ולכל אחד יש בוידעם: רעיוני ומנטלי ופסיכולוגי ואישי. מבוכה שאונסת אדם, בכוח הזרוע, להתאכזר אל האוצרות האלה, לפשפש בהם, לעשות בהם סדר כללי, להוציא מהם את האבק - היא מבוכה טובה.
יבין: כשאתה מדבר על היעדר מבוכה כסימן לשאננות מסוימת או אולי לאדישות או לקיפאון, למי אתה מתכוון?
עוז: ראשי המפלגות הפוליטיות לא נבוכים, ברובם הגדול. על כל פנים, הם אינם מראים את מבוכתם, ואני אומר את זה לגנותם. היה להם שבח גדול לו היו משתפים אותי במבוכתם. הם אינם מראים אותה. [נאנח] כמה וכמה מחנכים, קובעי מסמרות, קובעי אידיאולוגיות - אינם נבוכים, ומצד שני גם כמה אנשים שיודעים היטב־היטב איך להסתדר - אינם נבוכים, מפני שהם יודעים בדיוק מה רצוי להם. יש להם שלושה, והם רוצים ארבעה חדרים. יש להם מכונית ישנה והם רוצים חדשה. אלה לא נבוכים. אלה האנשים החלקלקים שמחפשים את דרכם, ושכבה גדולה ועצומה של אנשים חיה בעצם חיים של קבלה. לא קבלה במובן היהודי המיסטי, אלא חיים שחשבונם היחיד הוא המאזן הפשוט: מה נתתי ומה לקחתי. אתן לך דוגמה: אני שאלתי את עצמי, למשל, לפני כמה שבועות, ולא רק את עצמי, בשיחה פוליטית עם אנשים לא פוליטיים, עם כמה צעירים כאן בקבוצת חולדה — מדוע לא ייתכן בשנת 1965, בבחירות, שאדם שיעלה סיסמאות אקטיביסטיות קיצוניות ייבחר לראש הממשלה, או אפילו יוצע, על ידי מפלגתו, לתפקיד בכיר? ועניתי לעצמי: קרה דבר מעניין שימנע את הדברים האלה: יש לאנשים יותר מדי מה להפסיד. יש לאנשים יותר מדי מה לסכן. לגבי דור שלם שנתנסה במלחמות, ואולי השתתף בפעולות תגמול ואולי השתתף במלחמת השחרור, ועל כל פנים חי את הדור המגויס ואת התקופה המגויסת - לגבי דור שלם כזה, ממשלה בעלת מגמה ביטחונית חריפה פירושה בקיץ הבא ללכת למילואים במקום לנסוע לאירופה, ואת זה לא רוצים. ועל כן אינני אומר שזו תופעה חיובית, אינני שופט אותה, זו עלולה להיות בנסיבות מסוימות תופעה שלילית מאוד וכל הכותרות, כגון שאננות ואדישות וכדומה, ממצות אותה יפה. אבל זו תופעה טבעית, אנושית, זה סוג מסוים של ודאות. והוודאות היא: אני רוצה לקחת, אינני רוצה לתת. אני רוצה... נאמר, נניח: להיות מובל. אינני רוצה לראות לאן אנחנו נוסעים; יש נהגים טובים. אני רוצה לקבל, נתתי די. וזה סוג מסוים של ודאות שאיננה בודקת ודאויות, היא איננה מחייבת שום אידיאולוגיה, היא איננה שוללת שום אידיאולוגיה, היא חיה, כן, כמו ציפור, כמו... חתול, כמו כל בעל חיים. חיים שהם לפעמים מלאים מאוד ומהנים מאוד. לא תמיד.
יבין: אם הבינותי אותך נכון, הרי לדבריך מה שחסר לנו - ואני מבין שאינך מדבר על מפלגה מסוימת אלא על האטמוספרה הכללית במדינה - אם כן, סימן לאדישות הפוליטית שאתה מוצא במדינה הוא היעדר או הימנעות מבדיקה יסודית של הדברים, בדיקה עקרונית, בסיסית.
עוז: יש כעת ויכוח על עניין שיטת הבחירות. במה עוסקים המתפלמסים בוויכוח הזה? הם שואלים את עצמם ושואלים את האחרים: מה תהיה שיטת הבחירות שתבטיח לישראל ממשלה יציבה? הם שואלים את עצמם: מה תהיה האפשרות לתת את ה... נאמר, את הייצוג המתאים לשכבות שונות של האוכלוסייה? הם אינם שואלים את עצמם את השאלה היסודית: איזה מין ממשלה, איזה מין פרלמנט, איזה מין כנסת, איזה מין הנהגה, בעצם, הם מבקשים להשיג או למנוע על ידי עמדתם בשאלת שינוי שיטת הבחירות? בעצם, באיזה עולם הם רוצים לחיות? אני נותן לך דוגמה של שאלות שנשאלות ואינן נשאלות נכון, כן, מכיוון שהן נשאלות במישור הרדוד שלהן. הן נשאלות באותו מישור של ביצוע, של עשייה, של יעילות; של חיוביות ושל שליליות, מה שקראתי לפני כמה רגעים. הן אינן נשאלות במישור העמוק ביותר שלהן, שהוא השאלה: מי אנחנו ומה התכלית? מה אנחנו רוצים להיות?
אתן לך עוד דוגמה אחת. בתחום רגיש מאוד, שאני מבין בו מעט באספקטים המעשיים שלו ובלי כל ספק ניתן לומר לי מה שאומרים בדרך כלל לאנשים מסוגי: אין לך אינפורמציה, שב בצד ושתוק. אני מדבר על תחום הביטחון. אם כן, ברור לגמרי שהכול רוצים שמדינת ישראל תהיה חזקה. ולכל מנהיג פוליטי ולכל מפלגה פוליטית יש רצפט איך לעשות את זה: על ידי אוריינטציה פוליטית כזאת, על ידי אוריינטציה פוליטית אחרת, על ידי מדיניות ביטחון שוטפת כזאת, על ידי מדיניות ביטחון שוטפת אחרת. שום מפלגה, שום זרם פוליטי מעשי, לא שאל את עצמו את השאלה שהיא אמנם שאלה עיונית, אבל היא שאלה יסודית, בסיסית, בלעדיה אין כל משמעות לכל שאלות הביצוע, את השאלה: בעצם באיזו מדינת ישראל אנחנו רוצים לחיות בעוד שלושים שנה? בראש גשר של אירופה? בחלק מאסיה? במדינה ניאו־יהודית? איזו ניאו־יהודית? ניאו־יהודית נוסח רבי נחמן מברסלב? ניאו־יהודית נוסח בר כוכבא? ניאו־יהודית נוסח דוד המלך? כך שאין למעשה מצידם של אנשים שעוסקים בעשייה פוליטית שום התייחסות אל שאלות התכלית. אל שאלות ה'למה'... השאלה הפוליטית הרווחת ביותר במדינת ישראל היא השאלה 'איך'. שאלת ה'איך' היא השאלה, למשל, אם מדינת ישראל צריכה לרכוש סוג זה או סוג אחר של נשק; לבנות לעצמה אוריינטציה פוליטית על מעצמה זו, או על מעצמה שנייה; לסלול כביש כאן, או לסלול קודם כביש שם; לקחת רופאים צעירים בכוח אל יישובי ספר משום שזה נחוץ, או לפתור את הבעיה הזאת בדרך אחרת. איש לא שואל את עצמו למשל את השאלה היסודית, המהותית, והיא שאלה ממדרגה עילאית: האם בכלל מותר למדינת ישראל להשתמש באמצעי כפייה, ועד היכן? ומדוע? ובתוקף מה? וכלפי מי? זו שאלה שאיננה נשאלת.
יבין: אמנם באמת שאלות אלה אינן נשאלות כלל? דומה שיש אצלנו סימפוזיונים, מאמרים ופולמוסים לרוב בשאלות אלה.
עוז: כן, אני אינני טוען שאין שואלים אותה. היא נשאלת במדינת ישראל. היא נשאלת על ידי רבים וטובים בכל מיני כתבי עת אינטלקטואליים, בכל מיני הרצאות אקדמיות, אפילו בסימפוזיונים של קול ישראל. אני רק טוען שיש פער של קומוניקציה, כמו פער בין שתי פלנטות, בין העשייה הפוליטית לבין הבדיקה הזאת, שהיא נעשית, אבל היא נעשית על ידי אנשים שבלי כל ספק, מוקדם או מאוחר, חייבים להתייאש מן העיסוק בְּפוליטיקה במובן זה של המילה פוליטיקה. פירוש: אני חושב שאדם שיש לו עניין ער בצדדים עיוניים של המציאות הפוליטית, כלומר בשאלה 'למה', כלומר בשאלה 'מי אנחנו?', כלומר בשאלה 'מה אנחנו בעצם רוצים להשיג?', כלומר בשאלה לא איך להחליף את המנוע של האוטו כדי שייסע יותר מהר ואיך לסלול את הכביש יותר טוב כדי שהמכונית תוכל לנוע עליו באופן יותר חופשי, אלא לאן בכלל אנחנו רוצים להגיע במכונית הזאת. לא באיזו מהירות, ולא באיזו יעילות, ולא לפי אילו חוקי תנועה, אלא לאן? והשאלה הזאת נשאלת במדינת ישראל, והיא נשאלת על ידי טובים, אבל אין לי כל ספק שהטובים האלה, מוקדם או מאוחר, מועדים להגיע למצב של ייאוש גמור; מפני ש... במקרה הרע אין להם שומע. במקרה הטוב הם יקבלו פרס ישראל בעד ספר עיוני.
המשך הפרק זמין בספר המלא
