לווייתנים שרים בעמקרונה שפריר0ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו
החנות למכשירי כתיבה בטהראןמרג׳אן כמאלי0רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.
ימי שלישי עם מורימיץ' אלבום1אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.
איך לאהוב את בתךהילה בלום1ספור על אהבת אם לבתה היה מטיש אותי אבל ספר זה כתוב וערוך מעניין כל כךךךך. מומלץ
ימי שלישי עם מורי [מהדורת 20 שנה - 2017]מיץ' אלבום4הז'אנר של לראות את הטוב בכל דבר לפעמים קצת מקשה עלי למרות שאני בעד.
המידות הקטנותנטליה גינצבורג2ספר עיון שמחולק לשני חלקים. החלק הראשון לא דיבר אלי אבל בחלק השני היו הרבה רעיונות למחשבה מעמיקה.
אפריל שבוראיסמעיל קאדרה1ספר שכתוב מאוד יפה, מיוחד ומעניין. פותח צוהר לתרבות העבר באלבניה. מומלץ לטעמי
איטליה, ענןמרקו לודולי3ספר שמורכב משני ספורים. הספור הראשון לא עניין אותי במיוחד מלבד נקודות אור מעטות. את הספור השני מאוד אהבתי.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר20תראו מה זה: את הספר שקראתי לפניו חיפשתי הרבה זמן. קראתי אותו מיד כשהגיע. ספר לא משעמם, אבל עבר ישירות לרשימת ה"למכירה" בלי להותיר רישום או ביקורת. את הספר הזה יש לי מזמן. דחיתי את קריאתו כי חשבתי שהוא יתברר כבנלי וסתמי. הסיפור הזה הוא משל לדרך בה אנחנו (טוב, אני...) קובעים התרשמות על בסיס מעט רמזים ורשמים, על ספרים וגם על אנשים. והרבה פעמים טועים לגמרי. רוז היא ילדה בעלת כישרון יוצא דופן: היא יכולה לטעום רגשות במאכלים. כשהיא מגלה את "הכישרון" הזה הוא מפחיד אותה, ושולח אותה להמציא דרכים יצירתיות להמשיך לשרוד בצידו. למעשה הספר עוסק באליגוריה על משפחה. הוא מדגים איך את האנשים הכי קרובים לכאורה אנחנו מכירים הכי פחות. רוז היא האמפתית, זו שמציעה נחמה למי שזקוק לה, והיא רגילה לא לדרוש או לצפות לדבר. היא אוהבת את הוריה ואחיה בלי תנאים, למרות שהיא לא מקבלת מהם את מה שהיא צריכה, ואיש מהם אינו מבין אותה. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי רוז ועוקב אחרי התבגרותה במשך יותר מעשור. רוב הסיפור נראה על פניו כסיפור התבגרות בפרבר אמריקאי טיפוסי. חלקים ממנו - בעיקר לקראת הסוף - הופכים סוראליסטיים ומדגישים את המימד האליגורי שבסיפור. זה גם הזמן בו נבדקת מידת הסבלנות והסובלנות של הקורא ונכונותו לצעוד קדימה עם הסיפור ומסקנותיו הקשות. יכול להיות שהרבה ספרים עוסקים בבדידותו של היחיד בתוך חיים רגילים לכאורה ובעיקר בתוך משפחה אוהבת, אבל הוא עושה זאת באופן רגיש ופיוטי.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר13אבא דופק על דלת החדר שלי ונכנס. הוא מוסר לי ספר אחד ואומר: "אמא אמרה שתקראי." אני ילדה צייתנית, וגם באמצע קריאת ספר בן 950 עמודים בערך, ולכן לקחתי את הספר וקראתי אותו. כשאמא הסבירה לי על הספר בקצרה היא אמרה: "יש שם רעיון יפה." והמשיכה, "אבל אני לא אתן לך לקרוא, כי את מיד תקראי את ההתחלה והסוף ואז את האמצע. תקראי אותו אחרי שאסיים." קראתי את הספר, והלכתי לישון בסביבות חצות. הרגשתי שהעיניים שלי זוהרות. כיביתי את האור והלכתי לישון. כל שורה בספר הזה נשמעת כמו שיר, כאילו מישהו ניסח אותה מאוד יפה ובמדויק. כשדיברתי עם אמא שלי על הספר אמרתי לה שהרעיון של הספר יפה (פרטים בתקציר העלילה, אבל בקצרה: רוז היא ילדה שמסוגלת לאכול אוכל ולהרגיש את הרגשות של מי שבישל אותו.), אבל הביצוע פחות. היא אמרה שיכול להיות שאני מרגישה שהספר לא מתפתח לכיוון שאני הייתי מפתחת אותו, וזה נכון. למה להפוך את הספר הזה לסיפור התבגרות, כשיש רעיון כל כך יפה וייחודי בהישג יד? אני ואמא גם שוחחנו על מה נחשב כוח על "בסדר", שאפשר לעכל יפה ובקלות כקוראים, ומה נחשב כוח על מופרך, שאי אפשר להבין בכלל. כשתגיעו לנקודה הזו בספר תבינו על מה אני מדברת, אבל הסיכום היה כזה: "אני טובה בלשון, נכון? זה כישרון טבעי." אמרתי. "אז אני יכולה להבין שמישהי טובה באוכל באופן טבעי. אבל זה? זה כבר לא בסדר." אמא חשבה על זה קצת ואז הנהנה. לפעמים אני ממש מרגישה שאני הבת שלה. הספר מעלה לדיון גם את האופן שבו אנחנו מתייחסים לשונים מאיתנו. הרבה אנשים פוגשים את רוז: חלק מהם מנצל אותה (תטעמי משהו שהכנתי ותגידי לי איך אני מרגישה!), חלק מהם מתעלם ממנה, וחלק מהם מעדיף לדלג על הכישרון שלה ולקבל אותו במשיכת כתפיים. בעזרת משהו קצת מופרך (מופרך זה דומה לפריך, לא? קשר מעניין.) הספר הזה מאפשר לנו לבחון את היחס שלנו לאנשים, לשאול את עצמנו "מה היינו עושים אילו היה לנו הכישרון של רוז?" ולעקוב אחרי מבטה האינטליגנטי של רוז כשהיא מתבגרת ומבינה יותר את האנשים מסביבה ואת עצמה. אני חושבת שהספר הזה שווה קריאה, אבל לא הייתי מדרגת אותו בעדיפות עליונה או מסמנת אותו כדחוף. אם יש לכם זמן וחשק, תרגישו חופשיים ותיהנו, רק תיזהרו בפעם הבאה שאתם אוכלים עוגות לימון.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר11אני לא יודעת למה לא קראתי את הספר הזה עד היום. הוא אפילו היה בבית, אפילו רשמתי לעצמי שאני צריכה לקרוא אותו, אפילו נערך עליו "מועדון קריאה" באחד הפורומים שבו אני משתתפת, ובכל זאת לא יצא. איכשהו גם ערבבתי את השם שלו עם הספר "המתיקות שבתחתית הפאי". לא ממש ברור. בכל אופן לא קראתי, והשבת היתה זמן להשלים חורים. שם הספר כבר מורה על חלק ניכר מהתוכן שלו - אמא אפתה לרוז עוגת לימון לבקשתה, אבל רוז "טועמת" בעוגה את העצבות של אמא שלה. ומאז היא לא מסוגלת לאכול שום אוכל בלי לחוש ברגשות המודחקים של העוסקים בהכנתו. באופן טבעי, הרגישות הזאת מפריעה לרוז במהלך חייה, אבל אלה לא הקשיים היחידים שהיא נתקלת בהם. עם אמא לא מאושרת, הורים הכלואים בנישואים לא מאושרים, ואח המתקשה ביצירת קשרים חברתיים, המשפחה של רוז אינה מופת לתפקודיות ברמה גבוהה. זהו, ספר נחמד, עם הרבה תיאורי אוכל והכנת אוכל, עם מנה לא פשוטה של סוריאליזם, ועם הרבה מחשבות על הילד ההורי, זה המרגיש את רגשות הוריו והלוקח אחריות על אושרם וחייהם, ועל הילד הנעלם - נבלע תחת אהבה שאינו יכול להכיל.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר9ספר מעולה. סיימתי אותו עוד לפני יומיים ורק עכשיו יש לי את הפנאי לביקורת. מעט ספויילרים.. הספר מספר על ילדה בשם רוז שבגיל תשע היא מגלה שבגלל עוגת יום הולדת שאמה אפתה היא מסוגלת להבין מתבי רוח של המבשל. דבר טוב ורע, כיוון שהיא מתחילה להרגיש מתי האדם היה כועס או ממהר ועוד כל מיני הרגשות. היא מגיע למצב שכבר על פי הטעם אפילו באוכל תעשייתי היא מזהה מי קטף, מי הביא למפעל ואיזה ובאיזה מיקום בארה"ב. אחיה נחשב גאון בפיזיקה אך מופנם מאוד וחברו הטוב ג'ורג שגם הוא גאון אבל נראה פיצוץ, מחליט לתת לה מתנה ליום הולדתה ה-9 אחרי שחקר את זה שהיא מזהה רגשות עוגיות מיוחדות שנעשות בקונדיטוריה שכל אחת עולה 3 דולר. ואז היא מזהה שהראשונה האדם כועס מתברר שהוא שונא את העבודה שלו, והשניה נאפתה ע"י טבחית שתמיד ממהרת ואז גם לעוגיה היה כזה טעם. איך החיים שלהם מתקדמים איך היחס שלה לאמא שלה ואיזה סודות היא מגלה? מה אם אביה? ומה קורה לאח שלה? כל זה אתם צריכים לקרוא. אני מאוד ממליצה על הספר למרות שנראה לי שהביקורת שלי עושה מעט עוול לספר והיא אנמית מדיי. בכל מקרה ספר מעולה ומומלץ. מירה
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר8בתקופה האחרונה עברתי לקרוא ספרים כמעט רק ע"פ המלצות מסימניה, ולמרות שהספרים מצוינים, איכשהו נוצר לי רצף של ספרים כבדים ומורכבים, והתגעגעתי למשהו קליל. "טעמה העצוב של עוגת הלימון" מצטרף לטרנד של ספרים עם שם ארוך ומאפיין סוריאליסטי (בדידותו-של-קורא-המחשבות, הזקן-בן-המאה-שיצא-מהחלון-ונעלם, אם להזכיר שניים מהם) שמנסים להעביר איזו תובנה חדשה על החיים. הספר הזה אינו יוצא דופן בכך, ובגדול הוא כיפי, קליל וצפוי למדי. אחרי שרוז מגלה את היכולת שלה לחוש באוכל את רגשותיו של המכין, היא מנסה להסתגל לחיים השונים שלה בלי להתחרפן, ומצליחה באופן חלקי. מסביבה עומדת משפחה מעט מורכבת, אח מסתורי וידיד טוב לב שלכל אחד מהם חלק צנוע בסיפור, ואיזו התפתחות שלא מובילה לשום מקום מיוחד. הקורא מקבל רצף של תיאורי אוכל מגרים, כמה מחשבות מעניינות ובעיקר תיאור של חיים אמריקאיים טיפוסיים. החלק השלישי של הספר מעט הזוי, אבל הוא לא הרעיש אותי במיוחד וקשה להגיד שיצאתי מזועזעת או מהורהרת. הספר אמנם לא מאוד מרגש או מפתיע (מזכיר מאוד, אגב, את "מצרפי המקרים") אבל הוא נקרא בקלילות מענגת ורוז היא בסופו של דבר גיבורה חביבה מאוד. אל תצפו להפתעה גדולה, אבל תקראו ותהנו להעביר שעתיים-שלוש. נחמד.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר7הביקורת עומדת להיות מבולגנת אז ראו הוזהרתם. את הספר הזה ראיתי לראשונה באתר סטימצקי במבצע. כשקראתי את התקציר הסתקרנתי והתמונה של לימונים בתבנית ביצים משכה אותי. למען האמת זה די שיעשע אותי לראות לימונים במקום ביצים בהתייחס לזה שביצים זה אחד המרכיבים העיקריים בעוגה ופה מדובר על עוגת לימון(זה די מצחיק אם תתייחסו לזה ככה). לא היו לי ציפיות גדולות מהספר. כשהתחלתי לקרוא אותו אני שמתי לב שאין בכלל מרכאות כשמישהו מדבר.זה מאוד הפריע לי. משום מה הרגשתי שאני קוראת מתוך יומן ולא מתוך ספר וזה הרגיש לי כאילו הסופרת אף פעם לא קראה ספרים,כי היא כותבת בצורה כל כך מיוחדת ולא דומה לאף צורת כתיבה שנתקלתי בה בכל הספרים שקראתי. אני קראתי את הספר והייתי מרותקת לרוז ולכל מה שקשור בה.להתפתחות העניינים בינה לבין גורג' לתקשורת בינה לבין ההורים שלה ואח שלה,למוזרות של סבתא שלה ולכל מה שקורה לה אחרי הביס הראשון מלא ברגש שלה מעוגת הלימון. זה קצת הרס לי כשהיא הגיעה לגיל 12 ובמיוחד כשהיא הפכה לנערה כי אז היא בבת אחת הפכה למישהי אחרת ולחשוב בצורה שיטחית ומעצבנת.אבל לא התייחסתי לזה והמשכתי לקרוא. ואז הגיעה נקודת השיא. כשהיא מגיעה לבית של אח שלה.היה את הקטע הזה עם הכיסא שלא הבנתי מה קרה שם(אם יש מישהו שקרא את הספר וכן הבין אני אשמח אם הוא יסביר לי). נקודת השיא היא קצת לפני עמוד 200 ובזמן שקראתי הייתי מתוסכלת. אני התחבטתי ביני לבין עצמי.מצד אחד רציתי להמשיך לקרוא והרגשתי שעומדות לצאת לי העיניים מרוב מתח ומצד שני רציתי פשוט לקחת את הספר ולקרוע את הדפים אחד אחד אבל גם לא הייתי מסוגלת לעשות משהו לספר(בכל זאת אהבת חיי זה ספרים) וגם קראתי את הספר בשבת ואני שומרת שבת ואסור לקרוע בשבת. אז הברירה היחידה שלי הייתה לעשות הפסקה עם הקריאה ולהוציא את העצבים על כדור הפינג פונג המסכן. בקיצור,השתגעתי. ואני בכלל לא יודעת למה! אני חושבת שאני היחידה שהספר הזה שיגע אותה אני אשמח לשמוע ממישהו הזדהות. אחרי נקודת התפנית היתה ירידה משמעותית מאוד וקיצונית. וככל שהמשכתי בקריאה הספר הפך להיות יותר ויותר לא מובן.זה היה פשוט אסון.מצאתי את עצמי חושבת לעצמי כל שניה מה אני קוראת בכלל ולא הבנתי מה קורה בעלילה.הלכתי לאיבוד וזה רק הלך והחמיר. והכי גרוע זה שהגעתי לעמוד האחרון וקיללתי את הסופרת בלב כי לא הבנתי בכלל מה קורה ומה נסגר עם אח שלה! אכזבה גדולה.אני כנראה אחזור לספר עוד חמש שנים מה יודע אולי דרך החשיבה שלי תשתנה ואני אצליח להבין את הספר הזה. אני מתחרטת שהגעתי אליו בכלל.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר7הספר עוקב אחר סיפור התבגרותה של רוז, נערה מיוחדת במינה. כאשר היא טועמת מאכל היא מסוגלת לדעת הכל על האנשים שהכינו אותו. מה הם הרגיש באותו רגע, מה קורה בחיים שלהם, מה המקורות של האוכל והיכן מרכיביו נוצרו. זה אולי נשמע כמו כישרון מוזר, הרבה פחות מעיק משמיעת מחשבות של אנשים אחרים, למשל. אך זה בהחלט נטל כשאת מגלה את כל הסודות על האנשים סביבך ומרגישה בעוצמה רגשות של אנשים אחרים, רגשות שלא ביקשת ולא רצית. עד גיל תשע, רוז הייתה ילדה רגילה, רק עוד חלק ממשפחה פרברית בעיירה מנומנמת. אך ביום הולדתה התשיעי הכשרון התפרץ במלוא עוצמתו. כאשר טעמה מעוגת הלימון המופלאה שאמה הכינה לה ,עוצמת הבדידות שנחתה עליה כמעט ועילפה אותה. לפתע היא יכלה להרגיש כמה אמה לא מאושרת, כמה אחיה לא באמת נמצא כאן וכמה חסר אבחנה אביה יכול להיות. בהתחלה היא מנסה לשתף את משפחתה בכשרונה יוצא הדופן, אך הם מפרשים זאת כהפרעת אכילה מוזרה. היא נאלצת לבלוע את הגלולה המרה ולהעמיד פנים שאינה יודעת את הפרטים הכי אינטימים על האנשים סביבה. היחיד שמאמין לה הוא חברו הטוב של אחיה הגדול, אשר מגלה סקרנות מדעית לגבי כישרונה ומעודד אותה לפתח את יכולותיה. אך עדיין, לרוז אין ברירה אלא לאכול רק מזון שמיוצר באופן תעשייתי ללא מגע אדם, כך שטעמו יהיה נסבל. היא נאלצת להתבגר בבת אחת מפני שכבר בגיל צעיר היא מרגישה ומבינה דברים שלא הייתה אמורה לדעת. גם בהמשך נערותה, רוז היא העוגן של המשפחה, היחידה שיכולה להבין את כולם ולנסות לגשר בין הפערים. היא משתדלת להשלים עם המצב ולמרות שכשרונה מבודד אותה מאנשים אחרים היא מנסה לשמור על גישה מעשית לחיים. הספר מקורי ומיוחד. יש בספר עצבות אך הוא אינו מדכא וסגנון הכתיבה מאוד קולח. למרות האלמנטים הפנטסטים שבו הספר מזכיר יותר מכל רומן התבגרות של נערה עם תכונת אופי המייחדת אותה מהאחרים, סיפור שרבים יכולים להזדהות עימו.
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר7ספר מיוחד במינו! כבר מן השורות הראשונות אנחנו מבינים שבפנינו סיפור לא שגרתי בעליל.הגיבורה הראשית ,אשר לה תכונות על-אנושיות-לחוש בני אדם על פי טעמו של האוכל אשר הוכן עלידם....העלילה נפרסת לאורך שנות ילדותה,נערותה ובגרותה...כך שאנו עדים לתהפוכות רבות שחלות בחייה האישיים,הרגשיים,בהקשר ליחסיה עם הסובבים אותה וכו. הרבה אלמנטים מטפיזיים שזורים בעלילה,אך למרות זאת,אנו למדים ומזדהים מאוד עם האמיתות ,הנובעות מן הסיפור-כגון חינוך נכון או לא נכון של הילדים....תפקיד האם או האב....תפקיד בתי הספר...תפקיד החברים הטובים בחיים.... בהחלט ספר מומלץ מאוד ,ביחוד עבור ההורים לבנות מתבגרות,אך גם לכל אלה האוהדים קריאה מסקרנת ומהפנטת...
טעמה העצוב של עוגת הלימוןאיימי בנדר6ם תגלגלו שוב את שם הספר על שיפתותיכם תרגישו בעיקצוצים בחלל הפה ואת בלוטות הרוק מתמלאות לנטרל את החמיצות המתקרבת , לפי שם הספר יכולתי לחוש בטעם העצוב של ההחמצה ,ולא, אין לי כוחות על ,גם הספר הזה שנע בין ריאליזם לסוריאליזם בצורה כל כך יפה ומתוחכמת לא מתימר להיות פנטזיה. זה ספר שמגולל סיפור התבגרות של נערה רגישה ומתבוננת המסוגלת לטעום באוכל רגשות של אנשים שהכינו אותו, וכך היא מגלה שלאימה האוהבת והחמה יש חלל ריק ופעור בנשמה והטעם של המזון שהיא מבשלת הוא טעם של עצב ובדידות תהומית. מעטות הפעמים שאני מכה על חטא שלא למדתי מספיק טוב אנגלית בשביל להנות מספר בשפתו המקורית, מבלי להבין הרבה בתרגום אני יכולה לומר בוודאות שהתרגום של הספר לוקה בחסר המשפטים לא מהודקים ולא אחת נאלצתי לחזור על פיסקה ,מה שפגם ברצץ הקריאה. .אך עם כל זה ,את הספר הזה סיימתי ביום אחד בטעם חמוץ ועצוב שלא אני זאת שכתבה אותו.