אני אוהבת לתארך ספרים, סרטים, סדרות, מוזיקה קלאסית. אני לא חייבת לדעת בדיוק של שנה מתי נכתבה היצירה או על איזו שנה היא נכתבה, כי אני לא היסטוריונית. אבל אני לא שייכת לאלה שרואים או קוראים על כרכרה ומבחינתם מדובר באיזה עבר רחוק, וכנ"ל לעניין שמלת קרינולינה או קפלט ואברקיים. בהחלט חשוב לי אם מדובר ב-1865 או ב-1722 או ב-1425.
יש להיסטוריה משמעות בסוגיות פוליטיות, כלכליות, תעשייתיות תרבותיות, בריאותיות, היחס לנשים, למיעוטים, גזענות ודעות קדומות. כשאני קוראת או צופה חשובה לי התפאורה וסצינה אחת יכולה לרמז לי ברגע באיזו תקופה מדובר.
ספר יום הדין מתרחש בשנת 2054 והמסע בזמן מוביל ל-1348.
כדי למקם סיפור בעתיד יש לברוא עולם חדש מנומק ומפתיע. כדי למקם מסע בזמן למאה הארבע עשרה צריך ליצור עולם היסטורי מדויק.
אלא, שקוני ויליס כתבה את ספרה במשך 5 שנים, משנת 1987 ועד יציאתו לאור ב-1992. מכיוון שהאינטרנט עוד לא נולד, או שמא נולד אבל לא היה בשימוש המוני, הסיפור המתרחש בשנת 2054 הוא דל מבחינה טכנולוגית, שלא לומר מיושן ומגוחך. טלפונים ניידים אינם בנמצא, לא סמארטפונים ולא טלפונים אלחוטיים, יש טלפונים קוויים, ציבוריים וליותר משוכללים יש איזה מסך שרואים את המדברים ונקרא חוזי. כשהרשת קורסת, אין בכלל טלפונים, הם תפוסים והחוזי נעלם.
במערכת הבריאות יש התקדמות רבה, כל אדם מקבל בחייו סדרה של חיסונים והרכבות שממגרים את המחלות, אבל זה לא מונע התפרצות מגיפה. ישנם כל מיני תרופות חדשות וקפחום, שזו קפליה שבולעים למדידת חום, רעיון טיפשי ומכביד. כל השאר אינו מתקדם כי אין לוויליס על מה להישען. אין לה ארגז כלים לבנות ממנו עולם מתוחכם מכפי שאנו מכירים היום. ולכן, הרעיון הכי מתקדם של ויליס הוא מסע בזמן, שאני מבטיחה לכם חגיגית מעל דפי אתר זה, שלעולם לא יתרחש במציאות.
היסטוריונית צעירה בשם קיוורין מתנדבת לנסוע בזמן אל העבר, אל שנת 1320, עשרים ושמונה שנים לפני התפרצות הדבר באירופה. האנשים השותפים ליצירת הפרוייקט מניחים שאם היא קיבלה את כל סוגי החיסונים וההרכבות לא נשקפת לה סכנה ממשית, ובכלל, הם מציידים אותה בתרגומון, שבב זעיר המושתל בפרק כף ידה (הנה, עוד המצאה מהפכנית) שיתרגם את שיחותיה עם אנשי ימי הביניים, מאנגלית עכשווית לאנגלית עתיקה ולהיפך.
קיוורין, שעברה אימון ממושך לקראת המסע, מגיעה אל ימי הביניים מאובזרת בקושי, אבל מצוידת בסיפור כיסוי שאינו מעניין אף אחד. מיד עם נחיתתה היא לא מוצאת את הכפר שאליו כיוונו אותה אנשי 2054, ולמרבה הצער היא גם נתקפת במחלה קשה, התרגומון לא עובד והתנאים הפיזיים לא משהו.
כדי להגביר את הבעיות, ישנה סטייה רצינית באפיצות (תבדקו לבד בגוגל מה זה) והיא מביאה את קיוורין לשנת 1348, ימים ספורים לפני התפרצות הדבר בכפר שבו היא נמצאת. ואם לא די בזה, הטכנאי ששיגר אותה למאה הארבע עשרה נופל לתוך מגיפת וירוס קטלני (שמזכיר את הקורונה במעט, סוף כל סוף, גם זה סוג של אינפלואנזה) והוא נחשד כחולה זירו. בקיצור, גם פה על פני האדמה וגם בעבר הרחוק מתרחשות תקלות שמונעות מקיוורין לדעת איפה נקודת הצניחה שלה, שממנה היא אמורה לחזור, ומאנשי ההווה (2054, כאמור) להשתלט על המגיפה ולהציל את קיוורין.
קודם כל נתלונן על ההוצאה לאור. ההוצאה שאני קראתי איננה הראשונה וקשה להבין איך מוציאים לאור ספר גרוע כל כך מבחינה טכנית. אותיות מרוחות, מילים מטושטשות, משפטים מחוקים, בקיצור, לא מתאים ל-2024 וגם לא ל-2054, אולי ל-1348.
שנית, ניטפל קצת לקוני וויליס. ויליס הגתה רעיון לא רע, אבל ההוצאה לפועל לא ממש מרשימה. כפי שציינתי, התיאור של ההתפתחות הטכנולוגית ב-2054 מיושן לחלוטין. התיאור שלה את המאה הארבע עשרה קרוב בוודאי למציאות ההיסטורית, עד כמה שההיסטוריונים יודעים. אבל חוץ מהתפרצות הדבר המהלכים המתרחשים בעבר קצת משעממים. לוויליס יש נטייה לחזור על פרטים שוב ושוב ושוב עד זרא. הילדה הקטנה של ימי הביניים, אגנס, מקבלת איזה צמיד עם פעמון. ויליס חוזרת עשרות פעמים לפרט השולי הזה, למרות שאין לו כל תפקיד בסיפור. וכך לגבי פרטים זניחים רבים. אפילו תיאור מחלת הדבר אצל כל אחד מהחולים ארוך ומוגזם ונוטה לחזרות מעייפות.
בתיאור ההווה הסיפורי, ויליס זורה קצת חוש הומור, שנעדר כליל מתיאור ימי הביניים. דווקא המפגש של ההווה עם העבר היה יכול ליצור אפיזודות משעשעות, אבל הוא רציני להחריד. אבל דא עקא, ההומור שוויליס משתמשת בו בהווה (בכל פעם שאני כותבת הווה, משמע 2054) נשען שוב על חזרתיות יתר כדי ליצור דמויות בעלות איפיון מסויים. אבל כמה עשרות פעמים אפשר לקרוא על פינץ' שדואג שהמלאי יאזל בגלל סגר המגיפה, וכמה פעמים אפשר לקרוא את תיאור הפעמונאיות המתייחסות ברצינות מופלגת לקונצרטים שלהם, וכמה פעמים בסיפור קולין ימצוץ סוכריה אדירה על מקל שתצבע את לשונו בכחול, או שהוא ירוץ בגשם ללא מעיל, או עם מעיל ויירטב עד לשד עצמותיו, או ויליאם הסטודנט החיישן, כביכול, שמחליף בחורות הרבה יותר בתדירות מאשר אנשי 2054 מחליפים גרביים, או אימו, שסועדת כל חולה אנוש בקריאה רצינית ומאיימת מכתבי הקודש, בקיצור, החזרה התיאורית שבדרך כלל היא היסוד לאפיון דמויות משעשעות, הופכת להיות מעיקה ומעצבנת, כי היא מופרזת לחלוטין (לא פלא שהספר עבה כל כך).
האם נהניתי בקריאה? אכן כן. האם הספר הוא פספוס ארוך ועב דפים? לחלוטין. האם אשכח את תוכן הספר? סביר להניח שלא, כי כשמפמפמים לך בראש אותם פרטים, בחמש מאות שמונים ותשעה עמודים, סביר שתזכור את תוכנו.
