ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי
ספר בסדר

---

היה פעם ספר אפוקליפטי שקראתי, ולצערי אני לא זוכרת את שמו. בכל אופן העלילה שבו היתה שואה גרעינית שהחריבה כליל את המחצית הצפונית של כדור הארץ. עלילת הספר התרחשה באוסטרליה, בתקופה ששבה מתחיל להתברר שהנשורת הגרעינית עתידה להגיע בתוך חודשים גם אליהם. ואז עלילת הספר עוקבת אחרי דבריהם ומעשיהם של מספר תושבים שם, ובדרך ההתנהגות. הדברים האלה זכורים לי, כי לקחתי מהם כל מיני תובנות. למשל אותם אנשים שמטפלים בגינה ושותלים פקעות צבעוניים וכל מיני הכנות לשנה באה, שכבר לא תגיע. זה ממחיש את הפער בין הידיעה השכלית של סוף מתקרב, ובין היכולת הרגשית שלנו כאנשים להבין את מלוא המשמעות של המושג, ולכן גם הקושי לשנות הרגלים נושנים ולהתאימם למציאות הנוראית הקיימת.

גם "הדרך" הוא ספר פוסט-אפוקליפטי. מה אני אקח ממנו איתי? לדעתי לא הרבה. קראתי, והיה בסדר, אבל שום תובנות מרגשות או למידה על רוח האדם או משהו דומה.

זה בעיקר ספר של "אין". אין קצב לקריאה. אני קוראת מהר, מרפרפת על דפים, ואחרי עמוד וחצי גיליתי שאני צריכה להתחיל מחדש ולקרוא שוב. מילה אחרי מילה, לאט. זה כנראה מכוון, אבל גם קשה. כבר עמדו על כך לפני שאין בספר שמות, והגיבורים נקראים "אב ובנו". אין צבעים, כי האפר כיסה את הכל. אין הסברים. לא ברור מה זה האסון הזה, מתי הוא קרה בדיוק ומה הן הנסיבות. יש בו מסע, אבל לא ברור מה היא מטרתו. ואולי אין לו כזאת. יש חלוקה ל"רעים" ו"טובים", אבל לא ברור מה טיבה. הרעים אוכלים בשר-אדם והטובים לא, בסדר, אבל מה עוד?

כמו כן אין ממש עלילה. יש מסע, אבל כזה שאין לו התחלה, ואין סוף, והמאורעות הקורים במהלכו לא קשורים זה לזה, ולא מקדמים שום דבר, חוץ מלהעביר את הקורא על פני עוד קילומטרים של עזובה, ואפר, וחורבן, וגוויות. ספרי מסע בדרך כלל מובילים את גיבוריהם מסע פנימי בהתאמה. כאן זה לא קיים. אין שיחה. כלומר האב ובנו מדברים זה אל זה, אבל במילים בודדות, משפטים קצרצרים. בנוסף, בכוונה או שלא, הדיאלוגים מוצגים ככה שלא ברור מי אומר מה, כך שהם נקראים כדיבור של אדם אחד עם עצמו, וגם זה בקושי.

יכול להיות שכל ה"אין" שתיארתי הם מכוונים, ומהווים חלק מהמאפיין הספרותי של הספר (רומן הוא בטוח לא. אולי נובלה). אבל אם כך הדבר, הרי שאין זה ספר לקריאה, אלא ללימוד (ושנאה) בשיעורי ספרות בתיכון. כדי ללמוד על מסירות הדדית ושמירה על אנושיות בתנאים קיצוניים של רעב, מחלה, קור ורשעות אינסופית, אני לא צריכה בדיון. אני יכולה לגשת למדף ספרות השואה ולקרוא תיעודים אוטנתיים. גם כדי לחשוב פילוסופית על מה זה עושה לנו כבני אנוש.

ובשורה התחתונה - אני מאוד מבינה למה הספר הזה זכה בפרסים. אבל לא כל זוכה פרסים הוא אכן ראוי לקריאה. אפשר לקרוא. לא לצפות לתענוג או התעלות נפש עילאית, ולא צריך לעשות מאמצי על אם הוא מדכא מדי או משעמם מדי. ספר בסדר, לא יותר

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הדרך