"דבר אחד אני רוצה לומר לך", המשיך לאחר אתנחתא והשליך את הסיגריה שלו אל התנור מבעד לשבכת הברזל.
"אני עצמי הרהרתי לא פעם בהתעסקות הזאת החרדה והסקרנית וחסרת הטעם שמתעסק אדם בעצמו, שכן לפנים קיננה הנטייה הזאת גם בי. אבל נוכחתי לדעת שהיא נוטלת מן האדם את החוסן הפנימי ואת כושר המעשה ואת השליטה העצמית...
ואני, שיווי המשקל וכוח העמידה הם לדידי עיקר העיקרים. תמיד יהיו בעולם אנשים הזכאים להתעניין כך בעצמם, להתבונן בדקדקנות שכזאת ברחשי ליבם שלהם - משוררים, המשכילים לבטא יפה ובבטחה את עולמם הפנימי הנאצל ובכך מעשירים את חיי הרגש של זולתם.
אבל אנו, ילדתי, אין אנו אלא סוחרים פשוטים, ההתבוננות שלנו בעצמנו חסרת ערך היא עד ייאוש. לכל היותר נפיק מפינו אמירה כגון זו, שצלילי כיוון הכלים בתזמורת מסבים לנו עונג מוזר, או שלפעמים אין אנו מעזים לרצות לבלוע... הה, עלינו להפשיל שרוולים, לעזאזל, ולעשות מעשה ולהצליח, כשם שהצליחו אבות אבותינו..." (עמ' 243)
***
"הקבוצה הנ"ל מיועדת למי שהתחיל את התרגילים בNAND לקראת סמסטר א'", "ההרשמה לקורסי קיץ נפתחה...המבחן הפרונטלי ייערך בתאריך.." , סימוני התראות הולכים וחוזרים הופיעו על מסך הפלאפון שלי, התראות דוחקות, מעוררות, כמו קול השופר המעיר אותך משנתך בימי אלול – "בן אדם, מה לך נרדם?, מה לך מבזבז את הזמן?".
בחודשים האחרונים, כשאני מנסה להירדם ומתהפך עוד פעם על הצד, בחוסר אונים, אני מחליט בייאוש לחפש באקראיות חפץ כלשהוא שנמצא על המיטה, לאחוז בו חזק בכף ידי, ולהרגיש ששתי רגליי על הקרקע.
כי שיווי המשקל התערער. השגרה החדגונית ולהיטות המירוץ אחר ציונים מדוקדקים נעצרו בפתאומיות. "איזה כיף זה תכנות", אמרתי השבוע לחבר, בהיסח הדעת, "כשזה עובד זה פשוט עובד, אתה פשוט יודע שזה נכון."
***
"אתה יכולת ויכול – שמח בחלקך אפוא, אבל אל תדון את זולתך, כי אין לך שום זכות לכך... האלוהים נתן כוח לאחד, ולאחר אינו נותן... אלא שכזה אתה, תומאס...כבשת לך מקום בחיים, מעמד מכובד, ושם אתה עומד לך ודוחה מעליך בקרירות כל מה שעלול לבלבל את דעתך ולהפר את שיווי משקלך, שכן אין דבר חשוב בעיניך יותר משיווי המשקל. אבל אין זה הדבר החשוב מכול, תומאס, אין זה העיקר בעיני האלוהים! איש אנוכיי, כן אנוכיי!..כמה נמאסו עלי כל אלה – הנימוס והעידון ושיווי המשקל, הדרת הפנים הזאת והחשיבות והכבוד העצמי- נמאסו עד מוות!, והקריאה הזאת היתה כנה כל כך, ופרצה מלב קרוע ומורתח, מתוך תחושה עזה כל כך של סלידה ומיאוס, עד שהיה בה משהו מזעזע באמת, ואמנם, תומאס התכווץ מעט ושעה קלה ישב בעיניים מושפלות, בפנים מיוגעות, ושתק.
"נהייתי מה שאני", אמר לבסוף ורגשה היתה בקולו, "מפני שלא רציתי להיות כמוך. אם רחקתי ממך בלבי, הרי זה משום שעלי להיזהר מפניך, משום שכל הוויתך ומהותך הם בגדר סכנה בשבילי...זו האמת."
(עמ' 528-529)

***
התחושה המוכרת חזרה. עוד יום של רפרוש הולך וחוזר במודל, בציפייה אחר "הערעור התקבל".
והרגע המתוק הגיע, שחור על גבי לבן, חותמת מדויקת של השקעה, וסיפוק, מספרים מחושבים היטב, לפי הספר.
באופן מפתיע, היום המוצלח הפך ללאה, ממוסגר, מחושב, חסר כוחות וחשק נשכבתי על הפוף בסלון, ונזכרתי שנשארו לי עשרים עמודים בספר, עשרים עמודים על יוהאן הקטן. וכמו מנת קפאין בגוף עייף, וכמו מכת קור של גלידה ביום חם, המילים של הספר החזירו אותי לחיים, נתנו לי מעוף מדומיין ובלתי נלאה.
בלעתי את המילים האחרונות של הספר. בחדר שלי ישב חבר ותכנת תרגיל בקורס קיץ, שני חברים אחרים ישבו ודיברו על דאטה.
יום למחרת, שאלתי חבר - "תגיד, מה הסיפור שלהם? למה הם אוהבים להיות לחוצים ולקחת קורס קיץ, לא יכולים להרפות לרגע". "הם פוחדים", הוא ענה. "זה מפחיד". כשהוא מזכיר לי איך כתבתי לפני שנה, בסיומו של שבוע לבד בשממות הבלקן "אנשים מפחדים מהלבד, מהשעמום, מהריק, מהיכולת לעמוד בצורה חשופה מול המציאות ללא שום אמצעים. פשוט לחוות את הרגע במלוא עירומו."
---
יש ספרים, שאתה מרגיש שפשוט נועדו שתקרא אותם, ושאפילו שנכתבו קצת פחות ממאה שנה לפני שנולדת, מדברים ממש אליך. האם הרגשתי שחוויתי במלוא העוצמה את גרמניה של המאה ה18? האם אני יכול להגיד שהרגשתי וכאבתי דמות כלשהיא מהספר, כמו אנדריי ונטאשה מ'מלחמה ושלום' או חנה מ'מיכאל שלי'? נראה לי שהתשובה לשתי השאלות האלו היא לא. בשונה מספרים אחרים, בספר הזה פשוט הרגשתי את התהליך שעובר על המשפחה במשך ארבעת הדורות.
הספר מתחיל ב'פיאנו', נינוח ורגוע. הקונסול, ראש הפירמה, מנהל את עסקיו ואת משפחתו לפי הספר. שאלות כמו שיווי משקל ודקדקנות עצמית לא נבראו לעולם, במקצב החיים הפנימי שהשתרר בעולם. כשמגיעה מהומה מקומית לבית הנבחרים, הקונסול קרגר הזקן, איש הדור הישן, נופל ומת. כבר אז, סימני היציבות המשפחתית מתחילים להתערער - "אני יודע שהסימנים החיצוניים, המוחשיים של ההצלחה והשגשוג מופיעים תכופות בשעה שלאמיתו של דבר כבר התחילה השקיעה..." תומאס, הבן, מכריז במהלך הספר, וככל שמתקדם הספר, ההרמוניה הולכת ונפרמת.
אינני יודע לנתח היסטורית את התהליך שהתרחש בשנים אלו, אך תיאור נפלא שנכתב בספר לוויכוח הארוך והמהותי שהתרחש בין גרדה ומר פפול לגבי סגנונות מוזיקליים, מתאר את היטב לדעתי:
"לא אנגן זאת, גברתי הכבודה! משרתך הנאמן אני, אך לא אנגן זאת! זו אינה מוסיקה...האמיני לי...אין זה אלא תוהו ובוהו, דמגוגיה, חילול הקודש, טירוף!"...."פפול," אמרה לו, "הרהר נא בדבר בשלוה ובלא משפט קדום, השימוש הלא מקובל שהוא עושה בכללי ההרמוניה מבלבל את דעתך.."
(עמ' 454)
הדור הראשון התנהל על מי מנוחות. אך שלושת ילדיו של הקונסול נאלצים להתמודד, כל אחד בדרכו, עם הפער בין שימור שיווי המשקל המשפחתי והנפשי, ובין ההתבוננות בעצמם. טוני, שמפנה עורף לבחור נמוך מעמד שפגשה במרחצאות, מסכימה פעמיים לנישואים מפוקפקים, על מנת "לשמור על כבוד המשפחה" והספר המשפחתי. כריסטיאן, שרואה את אחיו שקול עד כדי גיחוך, מדרדר מחוסר איזון אחד למשנהו, עד שלבסוף מגיע לבית משוגעים. ותומאס, שבקטע שציטטתי, מודה שהוא מפחד להגיע למצבו של כריסטיאן, מונע פעם אחר פעם מ'שימור כוח העמידה', כשהדקדקנות וההדר שלו הולכים וגוברים עד כדי גיחוך, באופן אירוני נופל ומת כתוצאה מעקירת שן, ונמצא מטונף ומבולגן, בניגוד מוחלט לטבעו.
אכן, "הכבוד המשפחתי" עורר בי לפעמים זעם או גיחוך. כשטוני התחתנה עם מר גרינליך, בשביל המסורת המשפחתית, היא אכזבה אותי עמוקות. אבל תומאס מאן, דרך הדמויות השונות, מציג את הדילמה הקשה באמת. המפחידה הזאת:
"וכי מה ההצלחה? איזה כוח נסתר, טמיר, איזו דריכות, זהירות, שום שכל... הידיעה שיכול אני, בעצם קיומי, להטביע חותם על תנועת החיים מסביבי... האמונה שביכולתי לכפות רצוני על החיים, שיצליחו דרכי. המזל הטוב, ההצלחה, הריהם בתוכנו. עלינו לאחוז בהם בחזקה, ביד איתנה.
ואם מתחיל משהו בנפש פנימה להתרופף, להתייגע, להיחלש - בו ברגע מתמוטט סביבנו הכל, נשמט מאחיזתנו, מתמרד וקם עלינו.. ואז - אסון רודף אסון, מפלה רודפת מפלה, והקץ לכל..."
בימים כאלו נראה לי שלא קשה להבין את הפחד מחוסר שיווי משקל, ולאורך הספר המפלה האוחזת במשפחה צעד אחר צעד מעוררת אימה, עד שמגיע קץ לכל.

אך מיהו ה'משורר', עליו מדבר תומאס מאן? מול דמותו של כריסטיאן, ניצב האנו הקטן, ילד ענוג, רכרוכי ורגיש. הדמות אכן מופלאה, ותיאורי הנגינה של האנו, והתיאור הסוער של יום אחד בחייו במשך פרק אחד גורמים לרצות להכיר אותה עוד יותר. אבל האם כך חייב להיות הדבר? האם ייתכן חיבור בין "נפש מסוכסכת ומחפשת" ובין "נפש יציבה ובעלת שיווי משקל"?
הספר הותיר אותי נטול תשובה ועמוס מחשבות. בימים של מחשבות על העתיד, ועל אפשרות להוספת חוג לספרות ללמודי התכנות היציבה, נעתי בין תומאס ובין כריסיטאן. אין זה סוד, אנשים הולכים ומתבגרים ומתמסדים. גם אני. גם הכתיבה והנגינה משתנים והופכים לרגשנים פחות ומדויקים יותר. אבל עדיין אני מתלבט בשאלה הכבדה. האם גם אני חוטא במרדף אחר שיווי משקל, 'מבקש את השלוה, כיון שעייפה נפשי ממבוכיו המסוכסכים של העולם הפנימי' כלשונו של תומאס?

"ואתה, מיכאל, די לך או לא די לך. איך יכולה אני לדעת. הלוא לפעמים אתה עצוב. די לך או לא. ואם אמות. ואם תמות אתה. הן מגששת אני במבוא, בהקדמה, עדיין משננת ומשננת תפקיד מסובך שאצטרך למלאו בימים שעוד יבואו. אורזת. מכינה. מתרגלת. מתי תתחיל הנסיעה, מיכאל, עייפתי מלחכות ולחכות. אתה משעין את מרפקיך על ההגה. מנמנם או מהרהר? אינני יכולה לדעת, שקט ושווה אתה כל הימים. סע, מיכאל, סע-נא, אני מוכנה כבר מזמן." (עמ' 151)
*
לפני תקופה די ארוכה התלבטתי עם עצמי בשאלה שהעסיקה אותי מאוד באותה העת. האם אוכל לצאת עם מישהי שלא כותבת או שלא אוהבת שירה, האם היא תוכל להבין אותי ואני - אותה. שיתפתי כמה אנשים בשאלה ה'מאוד מהותית' הזו, ניסיתי לחדד ולהתעמק בה, יצאתי בכמה הכרזות וזנחתי אותה לנפשי.
מאז זרמו מעט הימים. הרוח הספרותית שבי שקטה מעט, הרגישות הנפשית המכבידה שקעה לקרקעית, והתחלתי לצאת עם מישהי, חמודה, חיננית וקופצנית. כבר מבעד לשיחות העומק הראשונות, שהרגישו לי כחיבור מיוחד, אני יכול למצוא היום סדקים, אבל אז, הרגשתי שיש משהו אפשרי בהחלט בדבר. במבט לאחור, את משבר אי ההתאמה אני יכול לאפיין בשיר מעט מרוסק שכתבתי אחרי רגע של מפגש בו הייתה סגירות פנימית מפוחדת, שלא מוכנה לצאת החוצה מעבר לגבולות הברור מאליו:
זוֹ שׁוּב
הַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת
לְשֶׁקֶט בָּעֵינַיִם
לְדִמְמַת לֵב נִסְתֶּרֶת
לְמִלִּים נְכוֹנוֹת
לְלֹא שְׂפָתַיִם
לְרִחוּף בָּאֲוִיר
בֵּין גּוּף לְגוּף
בֵּין לֵב לַלֵּב

**
"שנים רבות השעין מיכאל את שני מרפקיו על ההגה ונח לו, מהרהר או מנמנם. ייסע לשלום. אני איני משתתפת. וויתרתי...סע לשלום, מיכאל. ויתרתי. אני אעמוד לי מאחורי החלון ואחרות באצבעי סימנים באד המכסה את הזגוגית. אתה חופשי לחשוב שאני מנפנפת לך בידי. לא אתקן את טעותך. אינני אמך. אנחנו שניים ולא אחד. לא יכולת להישאר כל הימים בני הבכור והנבון. סע לשלום" (עמ' 288)
במבט מעט מבוגר יותר, כשנה אחרי, אני יכול לומר שהציפייה הזאת, והסבלנות, "להמתין על מפתן דלתה עד שתיפתח", הייתה דומה לכמיהתה של חנה ממיכאל. נסיונותיה 'להפוך אותו למשוגע כמותה', חדרו אליי עד כאב. "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים", כותב עמוס עוז ז"ל בהקדמתה למהדורה המחודשת של הספר. בתחילת הספר כתבתי לחבר 'ממש סקרן לדעת מה אחשוב בסוף על חנה', ועכשיו אני יכול לומר שמשהו בה נכנס עמוק לליבי וליווה את מחשבותיי וחלומותיי במשך ימים מספר.
***
'את עושה הכל נכון', מישהו כתב לא מזמן על ה'קיר' שלה בפייסבוק. הייתי רוצה לכתוב שיר ולתאר במשפט זה את דמותו של מיכאל בעיניי. בתחילת הספר הערצתי אותו ממש, דימיתי אותו בעיני רוחי כדמות הברוש השותק משירה המפורסם של זלדה. ההתנהגות המקסימה שלו, הדיוק והענווה שהיו במעשיו, היוו לי דוגמת מופת לקסם גם בבנלי והשגרתי. אך בשלב מסוים דמותה של חנה נכנסה אליי עד כדי כך, שכשאל אותה ללא הבנה וללא הרף "מה רודף אותך חנה, אינני תופס מה רודף אותך", הבנתי שהוא "טיוטה עלובה של אביו", כלשונה של חנה, והשלווה שלו הוציאה אותי מכליי.
****
"אמרתי, בלי לכלוא את התיעוב הפנימי:
מיכאל, בשביל מה אתה חי בכלל, תגיד לי בבקשה".
מיכאל לא נחפז להשיב לי. הוא עיין בשאלה. בינתיים ליקט לו פירורים אחדים מעל מפת השולחן וצבר אותם בערימה קטנה לפניו. לבסוף קבע: "לשאלתך אין שום מובן. רוב האנשים אינם חיים בשביל. הם חיים. נקודה.".
אמרתי:
"אתה נולדת ואתה גם תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ. נקודה".
מיכאל אמר:
"לכל אדם יש יתרונות ויש חסרונות. את תגידי שזהו משפט בנלי. נכון. אבל בנלי איננו ההפך מאמיתי, חנה. גם המשפט שתיים כפול שתיים הן ארבע הוא בנלי, ובכל זאת..." (עמ' 264).
אני מוצא את עצמי טרוד מאוד בשאלת ה'בנלי' לאחרונה. בתור סטודנט בשנה הקרבה ובאה, אני נתקל בשאלת 'מה אתה הולך ללמוד בשנה הבאה' מדי יום, וכשאני עונה, במבט מבויש מעט, 'מדעי המחשב, אני סופג תגובות, שרובן ככולם, עונות בלקוניות מעושה 'אה, הייטק', ריאליסט. בנלי. כמו כולם.
על השאלה הזאת, במקביל לשאלתה של חנה 'בשביל מה אתה חי', אני לא מרגיש שאוכל לענות תשובה חותכת. אבל נראה לי שבזכות הספר אוכל לענות על השאלה בה פתחתי את הקטע. הגדרה כזאת או אחרת של 'יודע לכתוב' או 'אוהב שירה', אין ביכולתה לענות על התאמה לשפה הפנימית בה אני חי, וכלשונו של מיכאל "האם סיפרתי לך מה אמר אבא בשבוע שעבר? הוא אמר שאת בעיניו משוררת אף על פי שאינך כותבת שירים". אני מוצא תשובות לעצמי במשפט זה. על שאף שסופו של דבר חנה ומיכאל לא הסתדרו ביניהם, הגדרה כזאת או אחרת היא לא מה שהפרידה ביניהם. ההבדל בין הבנלי למיוחד, כך הבנתי, נמצאת ברוח החיים, 'השיגעון', 'החולמני', שבדבר.
*****
ישבתי וקראתי את הספר והתמלאתי ספקות קשים: הנה יצא לי רומן בלי הרוגים ובלי בגידות, כרוניקה ידועה מראש של חיי נישואים שהחמיצו, אישה קצת היסטרית, בעל שומם, ילד מרובע, שכנים עכורים, וירושלים המחולקת שיצאה לי חורפית, מדכדכת ומאיימת". (עמוס עוז, בהקדמה המחודשת לספר)
מבעד לאיומים על ספר מדכא, עלילה חד גונית ולא מפותחת, ושיממון בירושלים האפורה, הספר הזה, בשפתו הרגישה, המדויקת והפנימית, החזיר לי, אחרי תקופת בצורת ארוכה וקשה מנשוא, את חדוות הקריאה והכתיבה כאחד. תודה.

אין לי מושג איך הדמות שלי מצטיירת למבקר בדף הקריאה שלי באתר. אני מניח שמבעד לשירים ולמילים מלאות הרגש שאני שולח בין דפי האתר, אני מצטייר כמשורר צעיר, אדם המקדיש כל חייו לשירה וספרים, מלא רגש, כאב ועומק, בחור שקט ורגיש.
אני מניח שאתם מבינים שבמציאות התמונה מעט שונה. השירים אכן שלי, אבל אני לא ספר שירה מהלך, ולמרות העומק בכתיבה, יש בי גם קלילות וצחוק, ובסך הכל אני מתנהג כמו רוב האנשים שאומרים "לקרוא שירה? מה אני, חנון?". רוב החברים שלי לא יודעים שאני כותב, וחלקם אפילו חושבים שאני ציני לגבי הנושא. בקיצור, אני לא בחור קיצ'י במיוחד.
כן, אני די רגיל בסך הכל, ואפילו לא כבד כל כך, אבל מדי פעם איזו נקודה קטנה ולא מוסברת בלב בוערת. אני אפילו יכול להרגיש את הנשימות שלי מתחזקות. וכשהרגע הזה מתאחד עם שיר שמעורר עוד יותר, או עם ספרים שפשוט מחבקים ונמצאים שם איתי, אלו ממש רגעי השיא של חיי. אני לא יכול להסביר, אבל אני יודע שהרגע הזה פשוט קיים. לפעמים הוא מופיע בחיוך של חבר, לפעמים במנגינה קופצנית ולפעמים סתם מתעורר למראה דשא טרי או ציפורים מצייצות.
----
אחרי כל ההקדמה הזאת, אני חושב שתוכלו להבין את הרגע הזה שחוויתי אתמול, קצת לפני השנ"צ של שבת בצהריים, כשמתוך מדף הספרים קרץ לי הנסיך הקטן. אף פעם לא קראתי אותו באמת, בטח לא בתקופה כל כך מלאת רגש מבחינתי.
בהתחלה, ניסיתי לקרוא אותו כמו מבוגר. לנתח אותו מבחינה פסיכולוגית, פילוסופית והיסטורית. וגם אחרי שהבנתי שלא מדובר בכובע, התחלתי לנתח מדוע מדובר דווקא ב"נחש בוא טורף פיל". והתעייפתי והתעצבתי שהילד שבתוכי ניסה להסביר למבוגר שבי שוב ושוב במה מדובר, ומה הפירוש, ולמה הוא לא יכול להבין לבד.
אבל מתישהוא, תוך כדי הקריאה, פשוט התאהבתי, והקול העדין שבתוכי הצליח להתחבר לנסיך הקטן. הרגשתי שגם אני יכול לדמיין כבשה בתוך קופסה סגורה, שגם בתוך השירים שלי אני לפעמים מדמיין כבשים, או יכול לדמיין אהבות אמיתיות שבוקעות מתוך הלב שלי ופורחות להן. כנראה שאי אפשר לחיות בעולם הזה באופן קבוע בלי להיות מבוגר מדי פעם. אבל מתוך הרגילות שלי, אני שמח שנשאר בי עוד ילד, ילד שיודע מהן הדברים האמיתיים ובשביל מה צריך לחיות. באמת.
---
"המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: 'איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?' לא, הם שואלים: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?' ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו'".
אתם יודעים, הרבה מהאנשים יקראו את הקטע הזה, יהנהנו, יחייכו, ורגע לאחר מכן יתנהגו בדיוק באותה צורה, כשיפגשו חבר או חברה. וגם אם לא יגידו -הם יחשבו על הדברים האלו בראש. ואני, אני באמת רוצה לצפצף על המספרים, להפסיק לנסות להיות מלך שרוצה לשלוט בכל, להפסיק להיות גאוותן שדורש הערצה או איש עסקים טרוד, ואפילו לא להדליק פנסים - רק להנות משקיעות ולמצוא פרח אהוב. כי הרי "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."

הייתי יכול לכתוב עוד הרבה על שושנים ושועלים ,לצטט עשרות קטעים פנומנליים ומרגשים, אבל רק רציתי לספר לכם על הרגע הזה, שבו הנסיך הקטן באמת נגע בי, דפק על דלתות ליבי וקרא בקול, "היי, אתה שם, אני מבין אותך" וחיבק אותי. כי בתוך כל האנשים המבוגרים האלו, שמנסים כל הזמן לתכנן ולמצוא היגיון, טוב לדעת שיש מישהו בדיוק כמוך, שבסדר עם הילד שבתוכך שמסרב להתבגר, שמזכיר לך פרחים אבודים ומעלה לך דמעות בעיניים. שנותן לך רגע חסד של ריקוד שמח.

אז אולי אתם רואים את זה כעוד ביקורת נחמדה ותו לא אבל מבחינתי היא נותנת קצת תקווה ונחמה, דווקא כשמשפטים מבוגרים של "כמה קיצ'יות", "זה לא אמיתי" צצים ועולים מתוכי; כי נכון, הנסיך הקטן לא תמיד מופיע, והפרח שאני מדמיין בעיני רוחי עדיין שתול בין חוחיו, אבל אם אביט חזק בכוכבים, אוכל לראות אותם שם, ולדעת שהם באמת שם, ושבאמת באמת אלו הדברים החשובים, שבשבילם אני חי. תקווה קטנה, שעוד מישהו בעולם מבין, שיש סיכוי לדמיון ולאהבה.

שכבתי על פיסת הדשא שבגינת ביתי, עיני צופות אל מבנה הבטון הלבן העומד בגאווה מולי, והרוח טלטלה את חולצתי מאחורה, מפרה את השקט המופתי ששורר פה בהכל.
כך התחלתי לכתוב את הביקורת הזאת.
"כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כך פותח את ספרו המונומנטלי לב טולסטוי. ואני לא אהבתי את המשפט, המייצג פסימיות וריאליות פסקנית, כי אין משפחה מאושרת. ברגע של משבר במשפחה, אני זוכר את אחי מצטט את המשפט, ואני עומד מולו, מתנגד, לא, לא לא, לא, למה הראייה הפסימית הזאת כל הזמן?
התחלתי את הספר. עוקב אחרי חייה של אלמנה אומללה ומפוחדת מעיירה כלשהיא בצפון הארץ, המשתמשת בשפתה הפשוטה כדי לספר על מר גורלה. והמשכתי לשמוע ולקרוא על כל אחד מבני המשפחה, המספר בשפה מרירת לב ומתבכיינת על האסון שתקף את משפחתם, ללא קום. ולרגע רציתי לנטוש את הספר. למה לי ההתבכיינות, ההליכה סחור סחור ללא עלילה אחר סיפור לא מפותח ופשטני בשפה שאינה מגיעה לרמת כיתה ב'. אבל החלטתי להמשיך.
החלטתי להמשיך, ולגלות את שלל צדדיו של אותו מפעל, עמוס פסי ייצור, מכונות, וברגים, ואת פניה של המצלמה, המראה פעם אחר פעם, בצורה שונה לחלוטין, את עזיבתו של מנהל המפעל והתמודדתם של עובדיו. כי הספר מתאר אמנם שלושה ימים, שבוע, חודש, זמן קצר מאוד בחייה של משפחה, אבל העוצמה שחלחלה לתוכי היתה בידיעה שבמשפחה, כל אחד מבני הבית מרגיש וחווה את הקושי בצורה שונה, והספר מתאר את זה בצורה יפה כל כך. וכאבתי, כאבתי נורא את ההתכנסות של כל אחד לתוך עצמו, את הבריחה, ואת הבדידות.
ואמנם, אמנם הספר מתאר מציאות חייה מסוימת למדי, שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא יחווה מעט מאותן חווית הנמצאות בו, אבל הרגשתי שהספר, יותר מהכל, מציג לנו מהי משפחה – אוסף של אנשים, המרגישים, החווים, הכואבים, הבוכים, הצוחקים, כל אחד מזווית הראייה שלו. אפשר, אפשר לתת לרגשות המותססים אצלנו בעת קושי, בעת שבר במשפחה, להפוך לזעם, להתכנסות, לפירוד, לאוממלות ואפשר, אם כל אחד יבין וייתן מעט פתח לאחר, לבנות לבנה אחר לבנה לסירה אחת חזקה בלב ים סוער, סירה שלא תישבר בשום סערה, ואפילו, אפילו אם יפול רב החובל.

סגרתי את המחשב, הורדתי את פיסות הדשא שהצליחו להשתרבב עליו, הבטתי לעבר הבית שוב, והרהרתי בכל אותם אתגרים שבאו ועוד יבואו ועל השוכנים בו. אי אלו רוחות יבואו, ואיך יגיבו יושבי הספינה.

כשמישהו קורא ספר פעם שנייה, הוא בהתחלה בטוח שזהו, מלאי ההתלהבות, השמחה והכיף שלו מהספר נגמר. הרי הסוף ידוע, וגם כל מיני פרטים מהספר מנצנצים לו תוך כדי קריאה.
ואני, ישבתי באחד מצהריי השבתות הארוכות בחדר, משועמם, ואמרתי לעצמי, אני חייב ספר טוב. אחד שידרבן אותי לקרוא עד הסוף. ויחזיר לי את החשק לקרוא ספרים.
עמדתי מול ארון הספרים וחיפשתי ספר רלוונטי, עד שנגלה לעיני "מישהו לרוץ איתו". ממ, כמה שכחתי את הספר? חשבתי לעצמי. נראה שמספיק. יאללה ננסה.
ונראה שהספר, למד מ"קרמבו" במבצע סבתא. להתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט להגביר. מה זה להגביר. לאוסיין בולט הגעתי בסוף.
ותודה רבה לדויד גרוסמן, שהצליח לעורר בתוכי את התשוקה הנפלאה הזאת לחדור לתוך הלב העמוק של בני האדם המקסימים האלו, לנסות להבין, לחבק את הנימים הדקים הנרקמים בין ריקוד, שירה, דמעה וצחוק. אמנם עם ריצת אצנים קשה לעצור לשים לב לכל פרח וגבעול בדרך, אבל את משב הרוח הקריר והמחייה הרגשתי חזק בעצמות.
כמו השיר שתמר שרה כמה פעמים בספר, "אי שם בלב, פרח מלבלב", ואין כמו לבלוב של דמעה מגרדת בקצה הגבה וחמימות גוברת ועולה בעמודים האחרונים של הספר.
נפלא. ממש.

החלטתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. הרבה זמן לא כתבתי ביקורת, והיה ברור לי ש"הכנסת כלה" ראוי לביקורת. אך למרות זאת, התגלתה בעיה מובנת; כיצד אפשר לסכם ספר כה בלתי קונבנציונלי ומיוחד, ועוד בכמה מילים בודדות. החלטתי לכתוב שיר, כניסיון לחקות את רוח הספר (ללא הצלחה כמובן) והתוצאות לפניכם:


‏ה בה ואפתחה פי
בהלל וביראה
לספר דעתי
ב"הכנסת כלה"

כ מעט ונבהלתי
שאבקר אני בעוניי
את ש"י עגנון
המופלא והיצירתי

נ טע העגלון
ור' יודיל חסיד
שימחו לבבי
בימי חום ואיד

ס פר מרנין,
ארוג לתפארה
על מצווה חסודה
מעלליה והדרה

ת ום ויראה
היו בלבבו -
ר' יודיל חסיד
בתורה מילא כרסו

כ ולו מחמדים
חיקו ממתקים
נשזרו אורחותיו
בסיפורי חסידים

ל א יכבו נרות
אשתו והבנות
נשות חיל
מהוללות וענוות

ה נה טעמתם
מעט מן המעשייה
תמה השירה
אך לא נשלמה

טוב, אז לא הצלחתי להביע את כל תחושותיי בשיר, ואני לא אומן לצערי כמו ש"י עגנון, בשילוב פסוקים, מאמרי חז"ל, אקרוסטיכון ורעיונות שזורים בשיר. קראתי פה ביקורת על הספר, שהוא מהפחות טובים של עגנון, והוא למעשה אגד של סיפורים עם עלילה בינונית. לומר את האמת, כך גם אני הרגשתי בתחילת הקריאה של הספר. קראתי לא מעט ספרים של עגנון ולמרות זאת משהו בסיפורים הנרחבים המצורפים הרגיש לי שונה מאחרים.

הפעם אודה ואומר שקראתי את הספר בזמנים שונים ומיוחדים. בין שעות הלימוד המאסיביות בישיבה נשמתי מדי פעם עם הספר. בשעות תסכול ועייפות הספר החזיר אותי לחייך אחרי קריאה משועשעת. בהכנות לפסח היה לי ספר טוב להירדם איתו, לנוח ולמצוא שעת חיות ופורקן בו.
אולי גם בגלל זה, הקריאה בספר הפכה לחוויה. זו לא היתה רק קריאה, אלא גם לימוד וטיול. לימוד של ענווה, יראת ה', ופשטות. אני לא חושב שר' יודיל היה מושלם וגם בספר לא הציגו אותו באור כזה. למרות זאת, הדרך הפשוטה שלו ללמוד מכל אדם העושה את מלאכתה באמת והאמונה הישרה שלו, שבו את ליבי. זה היה טיול במחוזות ליטא ופולין, בימים נשכחים ואותנטיים. הספר הציג לי את התרבות היהודית דאז, על שלל חסרונותיה ומעלותיה, בנופך מעודן ומרתק. דווקא בשל חוסר העלילה, הייתי יכול להיחשף לסיפורים רבים ומגוונים, שלימדו אותי כל אחד בדרכם הם משהו על אורח החיים היהודי, וגם מידות טובות והנהגות. יש להדגיש גם את חזרתו בתשובה של נטע העגלון, שריגשה אותי מאוד.
אינני נכנס לפרטי הספר הרבים, לעלילתו ולמבחר השירים והמקטעים שפרוסים בו. מדרכו של כל דבר, גם בספר הזה יש חסרונות ויתרונות, וייתכן שהעלילה המקוצרת-והמלאה-בהערות-שוליים מעיבה קצת על תוכן הספר. הייתי יכול לתאר את הנקודות בצורה טובה יותר, אבל מקוצר היריעה אני אחסוך בכך.
המשותף לספרי ש"י עגנון הוא סגנון הכתיבה הנפלא, כשב"הכנסת כלה" עגנון התעלה על עצמו, וסיפק לי עונג קריאה צרוף. הקריאה בספר העניקה לי ממד מתוק וזך של העברית, כשלעיתים מספר שורות בודדות הצליח לשעשע אותי ולהעלות חיוך על פני.

אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול ענין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתם קשה לבחין בין השנים. אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח.."

אהבה. מה לא נכתב על האהבה.
ואולי, אולי כל הכתיבה הזאת על האהבה, כיבתה את הדמיון והפכה אותה למושג זול כל כך.
כי אם תשאלו היום, מה זאת אהבה, ייתכן שתתקלו בכמה אנשים שיענו לכם עם ניצוץ קל בעיניים,
וייתכן שיענו לכם עם מבט כבוי ועיניים אפורות. אך אהבה,בגלל קיצונותיה, היא הכוח החזק ביותר בעולם.

יש ספרים, שעוברים על פניך, ואתה אומר- זה היה בסדר. נמשיך הלאה. ויש ספרים, שאתה נפעם מהם מחדש בכל עמוד, ומתעורר כל בוקר בשביל לקרוא אותם. הספרים האלו, גם כשהם נגמרים, כדרכו של עולם, משאירים רושם עז וטעם מתוק של עונג.
והספר הזה הוא אחד מהם.

יש שיכנו זאת טירוף, יש שיכנו זאת שיגעון, אך אני, מכנה זאת 'ניצוץ של קדושה'. איש, גם אם יכתוב אינספור שירים, לא יוכל להסביר את האהבה. את אותו רגש חם, המאיים להתפרץ לשרוף ולבנות בבת אחת עולמות שלמים. אך הספר הזה, מרגש ומדהים בכל פעם מחדש. עוצמת האהבה, תום הנעורים, הרגש הלוהט והטהור. אין זו עוד סיפור אהבה דביק, המנסה לדמות לאהבה גוף זר,
זה הרבה יותר מזה. ספר המצליח להכיל בתוכו את אותם תכונות של הרגש, ללא כל גבול, או שקר.

ואין זאת מסתכם בכך, אותה עלילה מפליאה, של נאמנות למולדת, נאמנות לטבע האלוקי של בני האדם,
לרצון המושלם לתיקונו של העולם, גורמת לקורא לרצות להיות אחד כזה. להעריץ את אותם משוגעים, שדבר לא הפחיד אותם,
ושהאהבה והכמיהה לטוב, גרמה להם לדבוק במטרה עד הסוף. גם ברגעים הקשים ביותר, הם ידעו לעמוד בהם.

אולי זה הדמיון, תמימות נעורים, זכרון של דבר שאינו, אך בסופו של דבר, גם אם אתם פסימים, אנמים, או צינים,
תצטרכו להודות בכך, האהבה, ולאו דווקא הדביקה, ניצחה.
איש העפיפונים, ניצח.

"אני די בור, אבל אני קורא המון. הסופר הכי אהוב עלי הוא אחי ד.ב., והשני הכי אהוב הוא רינג לארדנר.
אני קורא המון ספרים קלאסים, כמו שובו של בן הארץ, והם מוצאים חן בעיני, בד"כ.
פעם קראתי ספר, התפסן בשדה השיפון משהו. הוא היה די בסדר, אבל למדנו אותו בשיעור ספרות והמורה התחילה עם כל הפרשנות של הספר וכל הזבל הזה. אני שונא אנשים כאלו, את המזויפים האלו. סתם ספר על מתבגר כמוני בערך באמריקה,
והמזויפים האלו שאוהבים להרגיש שהם שווים משהו שהופכים אותו ליצירת אומנות וכל הזבל הזה.
כל האינטגלנטים בכאילו האלו, כמו המורה הזה שלי לספרות. זיפת שבא לי להקיא.
ספר זבל אבל אני מתגעגע אליו בסך הכל.
הוא מדבר על המזויפים האלו, שמנסים להיות שווים משהו בעיני החברה וכל זה.
זה מזכיר לי את סטרדלטר שהיה איתי בחדר בפנסי. שחצן כזה שמנסה להיות משהו בעיני החברה.
גם אני כזה קצת בעצם.כולם כמו הזבל הזה בעצם. אוף, מחשבות כאלו גורמות לי להיות מדוכא."

קראתי המלצות על הספר הזה, וחשבתי שאני הולך לקרוא יצירת אומנות. באמצע כמעט התייאשתי, אבל החלטתי לגמור את הספר.
מותר לציין שלא התחברתי אל כל הספר. הרבה גסויות ותיאורים ישירים שלא התחברתי אליהם.
אבל בסופה של קריאה, כמו שאתם יכולים להבין, התחברתי לכמה דברים מאוד מרכזיים.
זה משהו שחשבתי עליו הרבה לאחרונה, כל הזיוף הזה. כל הליטוף המבחיל הזה של החברה, כל הגועל נפש שמסתתר מאחורי חזות הפנים המתוקה הזאת.
כי כולנו כאלו, חיים בתוך הביצה המזויפת הזאת, ולא חושבים על מה שאנחנו שווים באמת, בעיני עצמנו.
וחוץ מזה, סיימתי תיכון, שלכל אורך התקופה כל כולי רוצה לברוח מהמסגרת הלוחצת והנוראית.

אני מאוד אמיבוולנטי לגבי הספר הזה. אבל אני כבר מתחיל להתגעגע אליו. זה מוזר. אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד.
אם תספרו, תיכף תתחילו להתגעגע לכולם.

אני לא אבא. וגם לא אמא. נו טוב, יש לי עוד זמן. אמא אני גם כנראה לא אהיה.
בינתיים אני סתם עוד בחור, בן 18. ואח.

אולי יש דברים מלהיבים ביותר בחיים. אקשן, הצלחה, סיפוק,ועוד דברים.
אבל, כנראה שאין דבר יותר נפלא
מאשר-
לשבת על הספה בסלון, בנחת, אחרי יום מייגע ומתיש, עם זוג אחים קטנים וחמודים, אח ואחות.
ולקרוא להם סיפור לפני השינה, בטון השואף להיות מצחיק או חייקני. זה לא משנה, הם בכל מקרה צוחקים.
ואני- בכל מקרה נהנה. זה בסדר, הפיזיקה יכולה לחכות.

את הספר הזה אחי הגדול קיבל כשהוא היה בן 3, לפני 18 שנה. מדהים איך שהספר הזה עדיין נקרא על ידי הדור הבא.
"הנשיקה שהלכה לאיבוד", זהו ספר סיפורים מתוק ונחמד כ"כ, שנכתב על ידי מי לא אלא- דבורה עומר.
ערכים המוגשים בסיפורים בצורה נהדרת.

אני לא חובב של ספרי ילדים, אבל נראה לי שהחוויה הזאת, שאולי תחזור עוד כמה שנים בתחפושת אחרת.. מדהימה.

"אפשר רק עוד סיפור אחרון? בבקשה.."