נתקלתי בסיפור בעת לימוד לבחינת הבגרות בספרות, אם כי תכננתי לקרוא אותו לפני כן. מובן שאאלץ לקרוא "פרשנות" של הסיפור על מנת שאוכל להצליח בבחינה,
אבל לפני שאקרא את הפרשנות שתגביל את גבול מחשבתי, אני חייב לתת ביקורת ופרשנות אישית על הסיפור.
זהו לכאורה סיפור מוכר, על איש שקוראים לו מזל אך הוא בעצם ללא מזל, מאבד את אשת חלומותיו לאיש אחר. מסיבות לא ברורות אבל כנראה בגלל יחוסו. לאורך כל הסיפור מופיעה דמותה של האם המושלמת, לבנה וטהורה, ואין שנאה האמורה להיות בין בעלה של לאה למזל. כנראה ששניהם הבינו את גודלה, וניסו לחלק את טובה ביניהם.
מצד שני, הסיפור נכתב בגוף ראשון, מנקודת מבט של נערה יתומה, ההולכת ומתבגרת במהלך הסיפור. אהבתי מאוד את נקודת המבט השונה הזאת, גוף ראשון זה דבר רגיל אצל עגנון, אבל מנקודת מבט של נערה זה שונה. בנוסף, נקודת המבט הזאת יוצרת מצב שבו הנערה לא מתוארת, ואנו לא יכולים לקבל חוות דעת על טוב יופייה ואופייה, אבל ממעשיה ודבריה אנו יכולים ללמוד על אופיה הנפלא. כמו מניסיון חיזור העלם אליה, ועוד מיחסה הטוב אל אביה. בכל מהלך הסיפור יש השוואה שלה לאמה, ולקראת סוף הסיפור, כשהיא מגלה שהיא מאוהבת במזל, או שהוא מאוהב בה, אנו מבינים שהיא כמעט כמו אמה. כמעט. הסיפור מאיים לחזור על עצמו, הנערה שאותה אהב מזל, עלולה לברוח מידיו בדיוק כמו בטייק הראשון של הסיפור, אבל כאן יש תפנית מעניינת, שבעצם "מתקנת" את העבר. אנו רואים "תיקונים" נוספים של העבר, כשהיא כמעט מתה, וקמה ממיטת חולייה ובעוד מקרים.
למעשה, בסופו של דבר מזל, כשמו כן הוא, מקבל קצת מזל,ומתחתן איתה, למרות שהיא נערה והוא מבוגר, ולא נהוג לשדך נערה כזאת(עוד תיקון העבר). מה שהכי נפלא בסיפור, זוהי אהבת האמת, ללא גבולות שיש בין גיבורי הסיפור, לאורך כל הדרך. אפשר לכתוב עוד רבות, אבל לפעמים אם מוסיפים זה רק מחסיר.
סיפור מעולה.
