גבר ואישה צעירים מתאהבים, מתחתנים מולידים ילדים. ואז? האם אפשר לסיים את הסיפור ב"חיו באושר ועושר" מן האגדות?
"סיפור אהבות" מתחיל מהסוף. גליה וכרמי, זוג נשוי עם שלושה ילדים טסים לאיטליה, למקום שבו נשאו בנישואין אזרחיים, כדי להתגרש. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין התקופה שבה כרמי וגליה הכירו לבין האנשים שהם כיום, כדי להבין מה השתבש. לכאורה הכל ברור. גליה בגדה (?) ברומן וירטואלי עם גבר שהכירה באינטרנט, מישהו שהגיב לבלוג שהיא כותבת והתאהב באישה שלמד להכיר מבין המילים. מילים שבעלה מעולם לא קרא.
רוזנבלום נוגעת בשאלות שהן בבסיס של כל זוג נשוי עם ילדים. גליה וכרמי הם זוג ישראלי "רגיל". גרים בתל אביב עם משכנתא, מגדלים את הילדים, עובדים, לוקחים לחוגים, לרופא. מערכת משומנת המניעה במיומנות הנרכשת עם השנים את המפעל הזה הקרוי משפחה. מפעל השואב את כל כוחותיהם יצירתם וייצרם עד שלא נותר להם מה להעניק זה לזה. האמנם אפשר להמשיך ככה בשחיקה מתמדת ולהישאר בני אדם עם רצונות ומאוויים ולא להיות רק אמא ואבא? האם אחרי חמש-עשרה שנה של נישואים גליה וכרמי נשארו אותם אנשים שהתאהבו או שמא הפכו לזרים שאין בניהם דבר משותף מלבד הילדים? או אולי מעולם לא הכירו זה את זה באמת?
אין ספק שהשאלות שרוזנבלום מעלה הן חשובות ומרתקות, ומהבחינה הזו נשאבתי מייד לספר. הבעייה היא בביצוע.
אמנם הספר קריא וכתוב לא רע, אך לא מעבר לכך. קודם כל הפריע לי בסיס העלילה שלמיטב ידיעתי (וכדי לוודא השתמשתי בעזרתו של גוגל ידידי...) הוא פשוט שגוי. זוג ישראלי יהודי, גם אם התחתן בנישואין אזרחיים, מוכרח להתגרש ברבנות, אין מנוס מכך. אפשר לברוח להתחתן בקפריסין, אפילו באיטליה, אבל אי אפשר להתחמק מגירושין דתיים. העובדה שרוזנבלום כתבה ספר שלם שמתבסס באופן כל כך מהותי על מקום הגירושין מבלי לבדוק האם יש בכך ממש פוגמת מאוד בספר, לדעתי. אמנם בחירת הגיבורים להתגרש בדיוק במקום הרומנטי והמקסים שבו התחתנו תורמת לסיפור, אבל כשהיא סותרת בצורה כל כך בוטה את המציאות זה מרגיז אותי. אם טעיתי אני כמובן לוקחת את דברי בחזרה ואולי מוסיפה עוד כוכב.
מעבר ל"חוסר הדיוק" שמצאתי הפריע לי שנראה כאילו הספר נכתב מהראש ולא מהלב. יש כאן מבנה סיפורי "נכון", של מישהי שיודעת איך "צריך" לכתוב ספר, אבל אין כתיבה מהבטן. לא התרגשתי עם גליה וכרמי, לא דמעתי איתם, לא חייכתי איתם. הם לא ישבו לי בורידים. אורחים שבאו ליום והלכו, ותו לא. מי שקרה סיפורים שכתבתי כאן באתר יודע שהנושא שרוזנבלום העלתה קרוב מאוד לליבי, ובכל זאת היא לא הצליחה לגעת.
עוד משהו שהפריע לי הוא שלרוזנבלום היה כל כך ברור שרומן וירטואלי לחלוטין, בין אנשים שאפילו לא נפגשו, הוא בוודאות בגידה. אני לא אומרת שלא, אבל אני חושבת שזו שאלה שהייתה צריכה לעלות בספר ולא לבוא עם נקודה פסקנית בסופה. אני אסתכן בהכללה גסה ואומר שלגבי הרבה גברים מה שרלוונטי הוא אם היה זיון או לא, ולא מה שנאמר.
בקיצור, אפשר לקרוא אבל לא מוכרחים.

















