****




איזה קשה זה אהבה.

באמת, אני חושב, אפילו את עצמי אני רק לומד להכיר, אחרי כמעט חמישים שנה של מגורים אינטימיים צמודים 24/7 עם עצמי, ועדיין לא תמיד ברור לי לגמרי מה אני רוצה כאן ומה הדרך הכי טובה להתקדם. אז עם עוד מישהו? ועוד אישה? אלוהים שישמור.

הסיפור כאן לא מעניין. לא באמת. יאללה, סיפור אהבה מומצא של אנשים כלשהם, שאולי היו יכולים להיות אנשים שאני מכיר, ואולי אני מכיר חלקים מהם אצל אנשים אחרים ובעיקר בעצמי. ככה שהיחסים הספציפיים בין גליה לכרמי בעלה, ובין גידו (שם אידיוטי) זכר האלפא הארכיטקט שהיא מתאהבת בו כשהיא מנסה למצוא את עצמה, לא באמת מרתקים אותי, ואני אפילו לא כל כך סקרן לדעת מה יקרה בסוף. מצד שני, בכל זאת מצאתי את עצמי נכנס לנעליהם ומסתובב איתם באיטליה אהובתי, לשם הגיעו כדי להתגרש כי שם התחתנו עשר או שתים עשרה שנים קודם. קראתי את הספר באותו סנטימנט קצת מנותק ותמה-אנתרופולוגית שבו אני קורא את הפוסטים של עמודי הוידויים בפייסבוק, מין סדום ועמורה אנונימיים, תחת התחושה שכולם כולם מנהלים חיי אישות עשירים ופיקנטיים בעוד אני נטוע היטב בחיי נישואים שגם אם משעממים הם לא, המונוגמיות שולטת בהם ביד רמה, ומחשבות על נשים אחרות, לו הייתי פוזל אליהן, בעיקר מכניסות אותי ללחץ. מה לעזאזל הייתי עושה אילו הייתי צריך עכשיו להתחיל אהבה עם מישהי אחרת? אפילו האהבה עם זו שאני נשוי לה (עשרים שנה בעוד שבוע) היא שפה שאני עוד מגמגם בה במבטא כבד כאחרון העולים החדשים.

אהבה זה קשה. וכאן בספר היא קשה לא פחות. ההוא מקנא להיא ששוכבת עם ההוא אבל גם כמהה אל השני, בעוד ההוא נסוג לתוך עצמו בזמן שההיא רק הייתה רוצה שהוא בסך הכול יראה אותה ויילחם עליה, וקשה לה לוותר על אפשרות להיות עם ההוא. מסובך, מתיש לפעמים, ובכל זאת, איכשהו, כובש. זה ספר שכתבה אישה עבור נשים וככה הוא מרגיש.
שלושה כוכבים כלליים, ובתוספת הפקטור עבור העובדה שלא ממש השתעממתי, מגיעים לו ארבעה כוכבי ז'אנר. בעוד שנה שנתיים לא אזכור מזה כלום, אבל יאללה.

****

אילו הספר הזה היה נכתב לפני שני עשורים, הוא היה מקוטלג כספר פנטזיה.
גליה וכרמי שהתחתנו באיטליה חוזרים לאחר יותר מעשר שנים לאותה העיירה הציורית על מנת להתגרש. עד כאן סיפור שגרתי יחסית של זוג המנסה להימנע מרוע הרבנות, אך העילה לגירושין שגרתית פחות - בגידה וירטואלית.
גליה וכרמי מהווים לכאורה דוגמא למשפחה ישראלית מופתית: הוא הייטקיסט, היא מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ויש להם שלושה ילדים, דירה בתל אביב, ארוחות עם חברים, הורים תומכים, פיקניקים משפחתיים על חוף הים ומה לא?
הפסטורליות הזו נסדקת כאשר גליה מתאהבת בגבר אחר, גבר היא לא פגשה מעולם, אך תשוקתה אליו לא יודעת גבולות. אותו הגבר, גידו, המגיב לרשומותיה בבלוג, שונה מבעלה. הוא מניאק, אבל אחד שמעריך את המילה הכתובה. בוגדני, אך יודע לגרום לשערותיה לסמור מרוב עונג. בורח, אך גורם לה להתגעגע אליו עד כדי טירוף. וכל זה מבלי לגעת ואף מבלי להיפגש.

הספר עורר אצלי רגשות מעורבים. מצד אחד, מי מאיתנו לא נמלט מדי פעם משגרת הזוגיות וההורות למחוזות הפנטזיה? מי לא רוצה לקבל מחמאות, גם אם וירטואליות על כתיבתו, על איכותו ועל שנינותו? בין החלפת החיתולים לבין הסידורים בבנק, בין פיזור בגנים לבין החוג במתנ"ס, מי לא רוצה להרגיש פתאום נחשק וזוהר?
מצד שני, איפה עובר הגבול בין פנטזיה תמימה לבין בגידה? בין ידידות אפלטונית או אפילו פלירטוט בלתי מזיק לפגיעה ממשית בבן או בת הזוג עד כדי פירוק התא המשפחתי?

הספר בהחלט מרתק בהיבט הזה של הנבירה בתוך פצע גדול שנפער לפתע בתא משפחתי בריא לכאורה והביא את בני הזוג להתמודד עם דברים שעד אז היו סמויים מן העין.

השפה של כנרת רוזנבלום עשירה ונעימה. היא יודעת לכתוב, הרי היא הבלוגרית שמאחורי "הפריזאית", אחד הבלוגים המקסימים שנמצאים היום ברשת. עם זאת, מינון הפקה-פקה היה מוגזם ולפעמים מצאתי את עצמי מדלגת על מספר פסקאות ומתחננת בלב: "יאללה, תתקדמו כבר..."

לדעתי, עם עריכה מוקפדת יותר, הספר היה יכול להיות טוב הרבה יותר. ואולי, אני פשוט מעריצה בלוגרים, אנשים שיכולים כל יום לכתוב דברים מרתקים מבלי להתאמץ, כאשר אני, על מנת להוציא משהו סביר מהעט נאלצת להזיע כהוגן:-)

הסיפור מתחיל בגירושיה של גליה מכרמי בעלה שמתרחש באיטליה במקום בו התחתנו לפני שנים, מעין סגירת מעגל.
הספר מתאר את הרקע וההתלבטויות של גליה לגירושין ואת תגובתו של בעלה כרמי. היחסים בין בני הזוג התערערו עקב רומנים מחוץ לנישואין תחילה שלגליה ואח"כ של בעלה.
המספרת היא גליה ורוב האירועים מסופרים מהזווית שלה ופחות מהזווית של בעלה. כולל ההתלבטויות ומחשבות הבגידות .
מהספר עולה שיותר קל היה לזוג לנהל מהצד פלירטוטים וריגושים מחוץ לנישואין עם זרים מאשר לפתור את הבעיות ביניהם במסגרת הפרטית שלהם. במיוחד שכיום ניתן לבגוד בקלות רבה בדרך הדיגיטלית..
דמות נוספת בסיפור הוא גידו, מאהב של גליה אשר מספק לה את מנת האשליות הרומנטיות שלה ואת האתגר לשינוי והכמיהה שיאהבו אותה בדרך שלה.בתחילה הוא מאהב וירטואלי אחר כך נהפך לאמיתי ובסוף באים התהיות לגביו. אך בעיקר הוא מביא אותה להרהורים על חייה עם בעלה כרמי.
הקוראים מקבלים הצצה לילדים של בני הזוג ולמערכת היחסים ביניהם.
הקוראים מקבלים סיור בעיירה אורבייטו שבה הזוג נפגש ומתגרש ,נשמע מקסים ומזמין.
אני חושבת שהסופרת הצליחה לבטא מחשבות ,התלבטויות והרהורים של נשים רבות בחייהן הזוגיים. אך עדיין נושא הספר לעוס מדי ודי בנאלי.
האמת, קראתי עד סוף הספר כי הסתקרנתי באמת לדעת, האם יתגרשו או ימשיכו בחייהם המשותפים או שיהיה שינוי דרמטי אחר.

23 ביקורות 55 הצעות מכירה וכולם כותבים שאפשר לקרוא אאת הספר בעברית כספר מתנה, אוי אז זהו כבר אף אחד לא קורא לא דיגיטלי, מישהי כתבה ביקורת אתמול, אז ראיתי וניזכרתי שגם אני קראתי את הרומן רומנטי טלנבלה דרמה סיפור ספר הזה, ובעצם גם אני אהבתי אותי, בסך הכול חמוד, כולם כבר כתבנו עליו הכול אז יופי טופי, שתיהיה לכם שבת שלום ומבורכת, חוזרת להסתכל על שנת ההוצאה 2012 נו 10 שנים בערך די מיזמן, בשבועיים האחרונים ואולי יותר אני קוראת מלא ספרים די ותיקים כמו זה ובעצם אפילו הרבה יותר מה שכן נהנת לקרוא ספרות ישראלית נשית ומתפלאת כול הזמן שאמנם היא לא משהו אך היא ממש מספקת את הסחורה בהחלט איכותית די והותר. המון תודה רבה לכן נשים יקרות מקומיות שהצלחתן להוציא לאור ככה בשבילי גם. 19-08-2022 13:22 סופ"ש קסמרפא מבורך.

"אני לא רוצה שתתגרשי ממני.אני אוהב אותך.ברור שמשהו אבד לנו בשנים האחרונות.אני לא אומר שלא" .
הוא אמר לה שהוא מאושר אתה,ככה איתה ועם הילדים שלהם,והיא אמרה לו שהוא לא יודע מה זה אושר
ואם היא הייתה חיה ליד משהו מאושר היא הייתה יודעת,היא רצתה שיתרגשו ממשהו אחר שהוא לא הילדים שלהם?
רק רצתה שירצו אותה,שילחמו בעבורה כמו פעם.

גליה פגשה משהו באתר והעזה לרחף בגללו,גבר שמעולם לא פגשה .הוא תמך בה במילים מלטפות,הוא הסעיר,ריגש,פינק,ליטף. אך כעסים ורגשות אשם ובגידה לא היו מכוסים על ידו. היו לו באמתחת מילים מחניפות כמו:"המשיכי לכתוב,אני אוהב לקרוא אותך""אני כל כך נהנה למצוא מייל ממך בתיבת הדואר,מתי כבר ניפגש?"אנחנו לא,אתה יודע.
"לא יכולה להיפגש אתך,אבל בבקשה אל תפסיק לכתוב לי".
כך גליה התמכרה התאהבה וחיכתה למצוא בתיבה שלה הודעות שהיו ממלאות את עולמה.
הספר הוא על בגידה וירטואלית ופירוק משפחה בעקבות זאת.
כרמי וגליה טסו לאיטליה לאותו מקום ששם התחתנו 10 שנים לפני, והפעם בכדי להתגרש אחרי חיים שלמים ביחד של דירה משכנתה ושלושה ילדים.הספר ברובו נוגה ומסעיר כי בגידות וירטואליות הם המכה החברתית של שנות ה2000 כך אומרים הסקרים.
היה לי עונג צרוף לקרוא את השורות בין השורות ולהתרגש .

גבר ואישה צעירים מתאהבים, מתחתנים מולידים ילדים. ואז? האם אפשר לסיים את הסיפור ב"חיו באושר ועושר" מן האגדות?
"סיפור אהבות" מתחיל מהסוף. גליה וכרמי, זוג נשוי עם שלושה ילדים טסים לאיטליה, למקום שבו נשאו בנישואין אזרחיים, כדי להתגרש. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין התקופה שבה כרמי וגליה הכירו לבין האנשים שהם כיום, כדי להבין מה השתבש. לכאורה הכל ברור. גליה בגדה (?) ברומן וירטואלי עם גבר שהכירה באינטרנט, מישהו שהגיב לבלוג שהיא כותבת והתאהב באישה שלמד להכיר מבין המילים. מילים שבעלה מעולם לא קרא.

רוזנבלום נוגעת בשאלות שהן בבסיס של כל זוג נשוי עם ילדים. גליה וכרמי הם זוג ישראלי "רגיל". גרים בתל אביב עם משכנתא, מגדלים את הילדים, עובדים, לוקחים לחוגים, לרופא. מערכת משומנת המניעה במיומנות הנרכשת עם השנים את המפעל הזה הקרוי משפחה. מפעל השואב את כל כוחותיהם יצירתם וייצרם עד שלא נותר להם מה להעניק זה לזה. האמנם אפשר להמשיך ככה בשחיקה מתמדת ולהישאר בני אדם עם רצונות ומאוויים ולא להיות רק אמא ואבא? האם אחרי חמש-עשרה שנה של נישואים גליה וכרמי נשארו אותם אנשים שהתאהבו או שמא הפכו לזרים שאין בניהם דבר משותף מלבד הילדים? או אולי מעולם לא הכירו זה את זה באמת?

אין ספק שהשאלות שרוזנבלום מעלה הן חשובות ומרתקות, ומהבחינה הזו נשאבתי מייד לספר. הבעייה היא בביצוע.
אמנם הספר קריא וכתוב לא רע, אך לא מעבר לכך. קודם כל הפריע לי בסיס העלילה שלמיטב ידיעתי (וכדי לוודא השתמשתי בעזרתו של גוגל ידידי...) הוא פשוט שגוי. זוג ישראלי יהודי, גם אם התחתן בנישואין אזרחיים, מוכרח להתגרש ברבנות, אין מנוס מכך. אפשר לברוח להתחתן בקפריסין, אפילו באיטליה, אבל אי אפשר להתחמק מגירושין דתיים. העובדה שרוזנבלום כתבה ספר שלם שמתבסס באופן כל כך מהותי על מקום הגירושין מבלי לבדוק האם יש בכך ממש פוגמת מאוד בספר, לדעתי. אמנם בחירת הגיבורים להתגרש בדיוק במקום הרומנטי והמקסים שבו התחתנו תורמת לסיפור, אבל כשהיא סותרת בצורה כל כך בוטה את המציאות זה מרגיז אותי. אם טעיתי אני כמובן לוקחת את דברי בחזרה ואולי מוסיפה עוד כוכב.

מעבר ל"חוסר הדיוק" שמצאתי הפריע לי שנראה כאילו הספר נכתב מהראש ולא מהלב. יש כאן מבנה סיפורי "נכון", של מישהי שיודעת איך "צריך" לכתוב ספר, אבל אין כתיבה מהבטן. לא התרגשתי עם גליה וכרמי, לא דמעתי איתם, לא חייכתי איתם. הם לא ישבו לי בורידים. אורחים שבאו ליום והלכו, ותו לא. מי שקרה סיפורים שכתבתי כאן באתר יודע שהנושא שרוזנבלום העלתה קרוב מאוד לליבי, ובכל זאת היא לא הצליחה לגעת.

עוד משהו שהפריע לי הוא שלרוזנבלום היה כל כך ברור שרומן וירטואלי לחלוטין, בין אנשים שאפילו לא נפגשו, הוא בוודאות בגידה. אני לא אומרת שלא, אבל אני חושבת שזו שאלה שהייתה צריכה לעלות בספר ולא לבוא עם נקודה פסקנית בסופה. אני אסתכן בהכללה גסה ואומר שלגבי הרבה גברים מה שרלוונטי הוא אם היה זיון או לא, ולא מה שנאמר.

בקיצור, אפשר לקרוא אבל לא מוכרחים.

ספר מקסים ומיוחד במינו.
גליה וכרמי מגיעים לחלטה להתגרש,הם הורים לשלושה ילדים.
הם נוסעים לאיטליה להתגרש,היות והם התחתנו שם.
ואז כל חיי הנישואים שלהם צף להם כמו סרט,וזה הזמן לעשות קצת חשבון נפש ולפתוח כלפים על השולחן.
ספר מיוחד במינו סוחף חוויה נפלאה,לכל אישה וגבר שעוברים משבר בחייהם.ובחיי הנישואים.
אהבתי את סגנון הכתיבה העלילה מפתיעה,במילה אחת מומלץ.

איזה ספר נהדר!!
ממליצה ביותר לכל אלה שחצו את גיל ה 40 ונשואים עשור ויותר .. הם עשויים להזדהות
יותר ולהבין על מה מדובר...
ולכל האחרים הצעירים בגילם ו/ או במספר שנות נישואיהם - גם לכם אני ממליצה
כי כמו בשירו של יוסי בנאי ״אין מלכודת מסוכנת כשלוותם של אוהבים״ מתוך השיר אהבה
בת 20 .

יופיו של הספר בפשטות הכתיבה, בפשטות הנושא, בשזירה של העבר בהווה ללא הכבדה.
הספר מדבר על משבר בנישואים של גליה וכרמי שהחליטו להתגרש באיטליה שם גם התחתנו.
במהלך הקריאה אמרתי לעצמי לא פעם אחת, ״בדיוק כך אני חשה״. הזדהתי עם המחשבות שחלפו בראשיהם של גליה וכרמי, ברגשות שחוו, בכאב ובשמחה שחשו...

המסקנה חברים - להשקיע .. והרבה בזוגיות !!

היא, גליה- צעירה תל אביבית בשנות השלושים, עורכת הגהה במקצועה ,כותבת טור אישי במגזין לעיצוב ומנהלת להנאתה בלוג אישי באותו הנושא. נשואה לכרמי ואימא ל שלושה.
הוא ,כרמי- צעיר תל אביבי בשנות השלושים, מתכנת מחשבים במקצועו, עובד הייטק מצליח .נשוי לגליה ואב לשלושה.
גליה וכרמי – דוגמא ומופת לזוג צעיר תל אביבי מצוי , המנסה להתמודד עם דחק היום יומי של פיתוח קריירה לצד אילוצי פרנסה , גידול ילדים ובניית חיי חברה נאותים..בסך הכל הם עומדים בכך די בהצלחה ואף לרוב נהנים מפירות העשייה המשותפת..
הוא ,גידו, הצלע השלישית – ארכיטקט תל אביבי מצליח בשנות השלושים ,נשוי ואב לשניים ,דבר שלא מפריע לו לנהל חיי זוהר בקרב בוהמה תל אביבית ולהתחבב על העלמות הצעירות.. הכיר את גליה תוך ההתעניינות בבלוג שלה..
לכאורה ,סיפור בנאלי לחלוטין ,אך משום מה ,כבר מן העמודים הראשונים מסתמן שלא כך הדבר:
סיפור העלילה ("סיפור האהבות ") יכול בקלות להישמע רגשני וסכריני בעליל , אך מה שקובע כאן ,זהו הטון – שליטה המוחלטת של ההיגיון הצרוף מאחורי כל ניד וניע , מבטם המפוקס לחלוטין של כל "צלעות המשולש " ונכונות מלאה מצידם לשאת בתוצאות מעשיהם..
האם אפשר (או מותר ?) לאהוב שניים באותה המידה ? האם כדאי או רצוי תמיד להתפשר או לוותר בזוגיות ? האם הבחירות המושכלות הן הנכונות תמיד ?..סוגיות מסוג זה עולות ומציפות אותנו תוך כדי קריאה קולחת ושוצפת של הרומן , כאשר האווירה הכללית אפופה בארומה חזקה של אספרסו איטלקי ורווית תמונות נוף מרהיבות של ערי ספר על פני המגף האיטלקי , מה שעושה את הרומן מושך וממכר (לפחות עבורי !)
לא אכנס לסבך ולפיתולי העלילה עצמה ,על מנת לא לקלקל את החוויה הכללית ,כאשר המילה חוויה היא מילת המפתח הנכונה..
אין לטעות כאן , זאת בהחלט לא " אנה קרנינה " ,אבל בכל זאת כיף אמיתי להתמסר לסיפור ,לגמוע ממנו טיפין טיפין , לספוג ממנו לאט לאט ולהרהר תוך כדי הקריאה בו..
נהניתי מאוד!