להיות אני זה לא כיף. אני מורבידי מאד, היפוכונדר רציני, חרדתי למות ונוטה לדיכאונות. יש לי בעיות והפרעות נפשיות באורך של רשימת קניות לארוחת חג עבור גדוד צבאי. לחיות בתוך הראש שלי זה נורא, מתיש ומייגע. להלן דוגמה קלאסית; עדיין לא סיימתי את הספר (ששה עמודים לסוף), בשעה האחרונה עצרתי את הקריאה מספר לא מבוקר של פעמים, כשאני חוזר לסירוגין וממשיך לקרוא לפרקי זמן של כמה שניות ספורות ואז שוב נאלץ לעצור.
אני לבד בחדרי, אני שוכב במיטה וקורא את הספר. ברגע אחד, אאוט אוף דה בלו, אני מרגיש מחנק בגרון ופתאום קשה לי לנשום, זה תמיד מתחיל אותו הדבר, אני לוקח נשימה ארוכה ואיטית (כמו אצל רופא שבודק אתכם עם סטטוסקופ), בית החזה נושם יחד איתי, עולה ויורד, ואז אני מתחיל לספור את הנשימות שלי, גם אם לא במודע, אחת אחת, מרגיש אותן לעומק, מקשיב להן ואוחז בהן, ולא יכל שלא לחשוב איך כל אחת מהן כאילו ועומדת להיות האחרונה. בנוסף אני בטוח שאני עומד להיחנק או לבלוע את הלשון או, או, או ועוד אלף ואחד סרטים אחרים שאני מאכיל את עצמי שסופם כולם זהים; אני מתפגר על המיטה בה אני שוכב עם הספר פתוח על החזה. התחושה הזאת לא ממהרת לחלוף וכמה דק מאוחר יותר ממשיכה אל החזה ואליה נלוות סצנות אימה אחרות בהם אני בטוח שאני עומד לחטוף התקף לב. תתארו לכם מצב בו כל גירוי קטן שאני מרגיש, כחכוח בגרון, תחושה מוזרה בחזה, נימול בכתף או ברגל, מעורר בי תחושות של חרדה ומוות, זה תוקף אותי במהלך היום וזה גם מעיר אותי משינה בלילה. בשלב הזה אני כבר לא מרוכז בקריאה אז אני עוצר.
הדבר הראשון שאני מנסה זה לשקוע בפרק של סדרה אבל מהר מאוד אני מבין שזה לא יעיל, כשאני מתחיל לרעוד מתחת לשמיכה והדופק מתעצם, כי התחושות כל כך חזקות ואמיתיות שאני לא מסוגל להתרכז בכלום ושום דבר. אני מתיישב על המיטה וממשיך לספור נשימות, מניח יד על החזה ומקשיב לדופק ומוודא שהכל תקין, אני קם ומתחיל ללכת, להסתובב בדירה, כי אני מחליט שאני צריך להישאר בתנועה (כאילו זה מה שימנע את המוות אם ותחליט להגיע), אני ממשיך למטבח ושותה כוס מים, ועוד אחת אחריה, מתיישב על הספה בסלון לכמה רגעים ואז חוזר לחדר, מנסה לשקוע בפרק שוב אבל לא מצליח, מנסה לקרוא שוב אבל לא מצליח, הסרטים בראש ממשיכים לרוץ כמו סרט נע ובזמן הזה מתתי כבר כמה פעמים. אני סוגר את הספר, מתיישב מול המחשב, מפעיל מוסיקה ומנסה בכל הכוח להפסיק לחשוב, להתרכז בכל דבר אחר. המחשבות שעוברות לי בראש בזמן הזה נעות, או יותר נכון טסות כמו כדור טניס, בין הרצון למות כדי שכל החרא הזה יפסיק, לבין הפחד מלהפסיק לחיות. את הסרט הזה אני חווה בממוצע ארבע-חמש פעמים בשבוע. מתיש, כבר אמרתי? וזה, אני מבטיח לכם, אפילו לא אחוז אחד מהבעיות שלי, זה הקצה של הקרחון.
אז אני בוחר לכתוב ואחרי כמה זמן אני שם לב שאני כבר לא חושב על כל מה שכתבתי בהתחלה, לפחות לא באותה תדירות, שלאט לאט אני משתחרר מהאחיזה הכואבת של המחשבות הדפוקות שלי, שינייד או'קונר גם היא עוזרת והקול היפה שלה עוטף ומחמם ומרגיע, וכמה טוב שיש מוסיקה בעולם המעוות הזה שאני חי בו, וכמה טוב שאני יכל לעצור הכל ופשוט לכתוב, לשפוך הכל ולשקוע בתוך זה, כי אחרת אני לא בטוח כמה הייתי יכל להמשיך את הסיפור הזה, שינייד שרה ״8 סיבות טובות״, לי יש אפילו פחות.
מעניין, ובהחלט הגיוני, שכל הדבר הזה יצא ממני דווקא עכשיו, כשאני קורא את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", וזו מהסיבה הפשוטה שאני מזדהה עם וואלאס, הוא מזכיר לי מאד את עצמי. דיוויד פוסטר וואלאס נשלח ע"י מגזין "הרפרס" לבלות שבוע על ספינת תענוגות בים הקריבי. אני ביליתי שלוש שנים על ספינת מלחמה של חיל הים. בשונה מוואלאס מעולם לא קישרתי את האוקיינוס עם אימה ומוות, אני דווקא את אוהב את הים, מאז הייתי זאטוט קטן. תמיד אהבתי את הים שהצליח להרגיע אותי ולעורר בי שלווה ושקט. הדבר ממנו סלדתי, הדבר שהכי שנאתי במהלך השירות הצבאי שלי, היה הצוות. שנאתי להיות בחברת בני אדם, או יותר נכון גברים. הרגשתי לא בנוח בחברתם, נגעלתי מהם, רציתי לברוח ולא היה לאן. סיוט שלא ברא השטן.
וואלאס התבקש לכתוב מאמר, לשתף חוויות, לספר מה ראה, מה עשה, מה הרגיש. הספר הקצר הזה, המאמר שכתב, נקרא כמו מסמך שנכתב ע"י חיים מכוכב אחר שבדרך לא מתוכננת, טעות שהיא מקרה מצער ומשעשע - מצחיקה עד דמעות ועצובה וקודרת בעת ובעונה אחת - התרסק עם החללית שלו ומצא את עצמו זר בסביבה חדשה ועוינת מוקף ביצורים דוחים, מפונקים, עגלגלים בעלי כרס בלבוש מינימלי מסריחים מזיעה וקרם הגנה, כשסביבו אוקיינוס אינסופי שמעורר בו תחושות של חרדה, פחד ומוות, ועכשיו; עליו לחיות ביניהם במשך שבוע שלם, ללמוד אותם ואת המנהגים שלהם, לחקור אותם ולתעד הכל, עד שיתאפשר לו לברוח ולחזור חזרה לכוכב הבית שלו.
וזה מה שהוא עושה, והוא עושה זאת ברזולוציה מרשימה בגודלה ועומקה, הוא בוחן הכל, נכנס לעומקם של דברים, לפרטי פרטים ולא מפספס דבר. זה מדהים, היכולות שלו לתאר, לנתח ולפענח. הוא מספר אודות הספינה, מצייר לנו תמונה שלה, של המדורים השונים, החדרים, המקלחת והשירותים (של מנגנון הביוב אפילו והוואקום הטורף שלו). מספר לנו על הצוות; מראשון הקצינים – רב החובל ושאר הבלונדינים, אל המלצרים (שמפנים את הצלחת שלך בשניה שקמת מהכיסא גם אם לא סיימת לאכל), המנקים (ביניהם המנקה הרואה ולא נראית של חדר 1009 שמשאירה אחריה חדר נקי ושוקולד על הכר ומעוררת בוואלאס פרנויה), אלו שאחראים להחליף לך מגבת בבריכה ולכוונן חזרה את הכיסא ל45 מעלות, ועד אחרון הסבלים (אנשי העולם השלישי). תפקידם של אנשי הצוות זה לדאוג לכיף, להנאה, וחס וחלילה אם נופש יסחוב לבד את המזוודה שלו לחדר. הוא נוגע בנושאים של יחסי ניצול והיררכיה. מספר על נהלי האונייה, על כל הטוב, על הלוז והפעילויות, על השירות, על האוכל, על השפע שכמעט ומוציא אותו מדעתו. הוא בוחן את ההנאה המלאכותית, הכיף המאורגן, את הפנטזיה המובטחת בעלונים, את הזיוף שבבידור ובפינוק. הוא שם את החברה האמריקאית ואת בני האדם באופן כללי וגם אותו עצמו תחת זכוכית מגדלת, ותוך כדי שהוא מכיר לנו כמה דמויות משעשעות ובלתי נסבלות שנמצאות איתו על הספינה (קפטן וידאו למשל שלא מפסיק לתעד, ומונה שרציתי להעיף לה סטירה), הוא גם מעלה על הפרק מוסכמות חברתיות ותהיות קיומיות. כל זה נעשה בכישרון מופתי, מלווה בהומור לא מאולץ ולא מתוכנן, בציניות מרעננת, ועם המון כאב.
לדעתי, הספר הזה, מאחורי כל המלל, הוא בעיקר כרטיס כניסה למאחורי הקלעים של בן אדם מיוסר, מיזנתרופ אפילו (לרמה מסוימת), אחד שסולד ונגעל מבני אדם (בעיקר מהעם שלו עצמו וההתנהגות הבהמית שלהם) בן אדם שסבל ולא הצליח להפיק הנאה ממשית מהחיים האלה, בגלל אי אלו הפרעות נפשיות איתן נאלץ היה להתמודד כל חייו, עד שבחר לשים לזה סוף. ״משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם״ זה שם נהדר לספר וזה גם תיאור מדויק של החיים שלי, וכנראה גם המשפט שיהיה כתוב על המצבה שלי.
