• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

מאת דיוויד פוסטר וואלאס

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

מאת דיוויד פוסטר וואלאס

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Rasta
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“להיות אני זה לא כיף. אני מורבידי מאד, היפוכונדר רציני, חרדתי למות ונוטה לדיכאונות. יש לי בעיות והפרע”

2/20
ביקורות על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
הבאה
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

כשקראתי את ביקורתו הנפלאה של bookworm על הספר חשבתי (ואמרתי) שכנראה לא אקרא אותו. אבל הסתקרנתי. וכשמשהו מסקרן אותי, אי אפשר לסמוך עלי. מילה שלי היא לא מילה. אז בהזדמנות הראשונה...

פוסטר וואלאס יצא לשייט התענוגות הזה במרץ 1995, במימון מגזין. הוא לא פירסם את תפקידו כעיתונאי, מה שאיפשר לו לצפות בהתנהגויות השונות של העדר שיצא לתענוגות, להפיק תובנות מעניינות על חיי האמריקאי הבוגר והאמיד. (ובעצמו להיות מודע רק לחלק מהתובנות האלה). כך עיין פוסטר וואלאס במשמעות הפינוק. החל מהרגע בו דרכו רגליו על הספינה והוא התפעם מהשפע הבלתי ניתן לתיאור של טובין שניתנו לנוסעי הספינה ועד הרגע בו הוא מתעצבן על כך ש"שירות החדרים" מתעכב 10 דקות עם מזון שהוא הזמין אחרי חצות (וזה אחרי כ 9 אפשרויות שונות במשך היום לאכול, שהאחרונה בהם היא מזנון בחצות...) מהרגע בו הוא מתפעם מצוות העובדים המצחצח מנקה ומסדר אחרי האורחים יותר מכל אם חולת ניקיון המטפלת בתינוקה, עד הרגע בו הוא מתבונן במלצר האוסף פירורי מזון בין המנות וחושב שהוא לא ניקה את כל הפירורים...

החיבור כתוב טוב, משתמש בהרבה הומור חד ונשכני (וגם מתנשא על הומור "פושטי" של מלונות נופש בהרי הקטסקיל) הוא סוקר תופעות אנתרופולוגיות מאלפות שמסקנתן שדרושים רק כמה ימים של טיפול חסר גבולות כדי להפוך אנשים בוגרים לחבורת תינוקות מצווחים המחכים שיטפלו בהם, ישעשעו אותם ויחניפו להם. ומספיקה מחשבה ש"מגיע לי, עבדתי קשה!" כדי שאותם בוגרים יפתחו עיוורון חלקי לגבי אנשים סוג ז' שתפקידם בחיים הוא לספק את צורכיהם של אותם "תינוקות".

פוסטר וואלאס היה בן 33 כשיצא לשייט הזה, שרוב משתתפיו היו בגיל העמידה וצפונה. הספר מצחיק לפעמים, מאלף בדרך כלל, עצוב רוב הזמן, בעיקר כשחושבים מה נחשב כ"בידור" לאנשים בוגרים ומה הם מוכנים לעשות כדי לבדל את עצמם מאחרים, במיוחד אם "האחרים" הם כאלה שיצאו לשייט תענוגות בחברה מתחרה...צדקת bookworm בהמלצתך עליו. הספר הזה - שחברות המנהלות שייט תענוגות היו צריכות לשלם כדי לגנוז אותו - מרושע וציני ומענג ויאהבו אותו כנראה אלה שמתבדרים מחשיפת צביעות וממציאות לא מטוייחת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Rasta
Rasta
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של אביטל
אביטל
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של טופי
טופי
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
37קוראים|גיל ממוצע56|68%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

20 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

תודה רבה, טופי!

נכון, וגם הורגת חתולים...
טופי
טופי•לפני 12 שנים

כמובן, הסקרנות מדבקת!

yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, נתי ק.!

זה גם מה שאני הייתי עושה...
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

עדיין מתלבטת אם להכניס לרשימת הקניות

נראה לי שאקרא אם יזדמן לי
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה, Bookworm המחמאה לגמרי מגיעה לך

yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

החלטה שנראית לי נכונה, עולם-נפלא-נורא

מצד שני הספר הזה קצר למדי.
Bookworm
Bookworm•לפני 13 שנים

יעל, שמחתי לשמש טריגר לקריאה

ותודה על המחמאה.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

יעל - באשר ל infinite jest

נראה לי ששנינו נסתפק בביקורת של מישהו אחר...-:)
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, אפרתי!

אכן ההתפעלות משפע האוכל, והנכונות לזרוק ולבזבז הם כנראה חלק מסממני הפינוק. יש שם תאורים מצחיקים על התייחסות האמריקאים לאוכל (רמז - פיינשמקרים הם לא, למרות ההתיימרות...)
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, בלו-בלו!

נראה לי שתהני.
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, מירב!

לא ידעתי שהספר מדובר. הוא מעניין כחיבור אנתרופולוגי, כתוב היטב, קצר ובדרך כלל ממוקד. שום מהומה או חידוש אין בו, לדעתי.
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, עולם-נפלא-נורא:

הוא שייך לקבוצת סופרים אמריקאים צעירים (יחסית...) שאני מודה שאני לא מתלהבת מהם במיוחד. הספר הזה הולך על קו התפר שבין פובליציסטיקה לספרות יפה, מעניין וקצר. את יצירת הפאר שלו infinite jest לא נראה לי שאקרא גם כשתתורגם. אסתפק בביקורתך...
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

תודה רבה, אנקה!

אני חושבת שאם תקראי את הספר ייעלם החשק שלך לקרוז מענג. אבל אולי אני טועה.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

חמדת - כן, גם נטען שפראנזן הושפע מכתיבתו.

על כל פנים, כנראה ששייט תענוגות הוא אכן משהו כיפי-לכאורה שוואלאס לא יחזור עליו לעולם. infinite jest נחשב לפיסגת יצירתו ודווקא הוא לא תורגם לעברית. אני חושד שהסיבה היא שהיצירה היא בת אלף ומאה עמודים...
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

יופי של ביקורת.

פעם היה נהג מונית אחד שהסיע אותי מידי בוקר לעבודה. הוא היה רזה כחוט והעור היה מתוח על גולגלתו. פעם הוא נסע לקרוז כזה וכשחזר לא הפסיק להלל ולשבח, להתפאר ולהתפעם ממאתיים הארוחות והמזנונים שהיו זמינים כל היממה ומשופעים בכל טוב. כששמעתי את השחיף הזה, שנראה כמו שלד שברח משיעור אנטומיה, לא נותתר לי אלא לגחך...
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

ביקורת נהדרת והספר מסקרן.

עוד אחד לרשימה...
מירב
מירב•לפני 13 שנים

הספר הזה מדובר כ"כ

שנדמה לי שקרא אותו רק כדי לדעת על מה כל המהומה. לפי הביקורת שלך, בכל אופן, נראה שאולי הוא גם שווה את זה.
חמדת
חמדת•לפני 13 שנים

ענ"ו -תורגם ספר שלו

"ילדה עם שיער מוזר", ספרית פועלים, 2011. הידעתם/ן שהוא היה הנפש התאומה של הסופר ג'ונתן פראנזן עד שהתאבד ?
עולם
עולם •לפני 13 שנים

ביקורת מצויינת.

בעוונותי לא קראתי כלום משל וואלאס, ונשמע שכדאי.
אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

יופי של ביקורת, את עושה לי חשק לנסוע לאיזה קרוז מענג לקריביים או אפילו לים התיכון.

20 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

להיות אני זה לא כיף. אני מורבידי מאד, היפוכונדר רציני, חרדתי למות ונוטה לדיכאונות. יש לי בעיות והפרעות נפשיות באורך של רשימת קניות לארוחת חג עבור גדוד צבאי. לחיות בתוך הראש שלי זה נורא, מתיש ומייגע. להלן דוגמה קלאסית; עדיין לא סיימתי את הספר (ששה עמודים לסוף), בשעה האחרונה עצרתי את הקריאה מספר לא מבוקר של פעמים, כשאני חוזר לסירוגין וממשיך לקרוא לפרקי זמן של כמה שניות ספורות ואז שוב נאלץ לעצור.

אני לבד בחדרי, אני שוכב במיטה וקורא את הספר. ברגע אחד, אאוט אוף דה בלו, אני מרגיש מחנק בגרון ופתאום קשה לי לנשום, זה תמיד מתחיל אותו הדבר, אני לוקח נשימה ארוכה ואיטית (כמו אצל רופא שבודק אתכם עם סטטוסקופ), בית החזה נושם יחד איתי, עולה ויורד, ואז אני מתחיל לספור את הנשימות שלי, גם אם לא במודע, אחת אחת, מרגיש אותן לעומק, מקשיב להן ואוחז בהן, ולא יכל שלא לחשוב איך כל אחת מהן כאילו ועומדת להיות האחרונה. בנוסף אני בטוח שאני עומד להיחנק או לבלוע את הלשון או, או, או ועוד אלף ואחד סרטים אחרים שאני מאכיל את עצמי שסופם כולם זהים; אני מתפגר על המיטה בה אני שוכב עם הספר פתוח על החזה. התחושה הזאת לא ממהרת לחלוף וכמה דק מאוחר יותר ממשיכה אל החזה ואליה נלוות סצנות אימה אחרות בהם אני בטוח שאני עומד לחטוף התקף לב. תתארו לכם מצב בו כל גירוי קטן שאני מרגיש, כחכוח בגרון, תחושה מוזרה בחזה, נימול בכתף או ברגל, מעורר בי תחושות של חרדה ומוות, זה תוקף אותי במהלך היום וזה גם מעיר אותי משינה בלילה. בשלב הזה אני כבר לא מרוכז בקריאה אז אני עוצר.

הדבר הראשון שאני מנסה זה לשקוע בפרק של סדרה אבל מהר מאוד אני מבין שזה לא יעיל, כשאני מתחיל לרעוד מתחת לשמיכה והדופק מתעצם, כי התחושות כל כך חזקות ואמיתיות שאני לא מסוגל להתרכז בכלום ושום דבר. אני מתיישב על המיטה וממשיך לספור נשימות, מניח יד על החזה ומקשיב לדופק ומוודא שהכל תקין, אני קם ומתחיל ללכת, להסתובב בדירה, כי אני מחליט שאני צריך להישאר בתנועה (כאילו זה מה שימנע את המוות אם ותחליט להגיע), אני ממשיך למטבח ושותה כוס מים, ועוד אחת אחריה, מתיישב על הספה בסלון לכמה רגעים ואז חוזר לחדר, מנסה לשקוע בפרק שוב אבל לא מצליח, מנסה לקרוא שוב אבל לא מצליח, הסרטים בראש ממשיכים לרוץ כמו סרט נע ובזמן הזה מתתי כבר כמה פעמים. אני סוגר את הספר, מתיישב מול המחשב, מפעיל מוסיקה ומנסה בכל הכוח להפסיק לחשוב, להתרכז בכל דבר אחר. המחשבות שעוברות לי בראש בזמן הזה נעות, או יותר נכון טסות כמו כדור טניס, בין הרצון למות כדי שכל החרא הזה יפסיק, לבין הפחד מלהפסיק לחיות. את הסרט הזה אני חווה בממוצע ארבע-חמש פעמים בשבוע. מתיש, כבר אמרתי? וזה, אני מבטיח לכם, אפילו לא אחוז אחד מהבעיות שלי, זה הקצה של הקרחון.

אז אני בוחר לכתוב ואחרי כמה זמן אני שם לב שאני כבר לא חושב על כל מה שכתבתי בהתחלה, לפחות לא באותה תדירות, שלאט לאט אני משתחרר מהאחיזה הכואבת של המחשבות הדפוקות שלי, שינייד או'קונר גם היא עוזרת והקול היפה שלה עוטף ומחמם ומרגיע, וכמה טוב שיש מוסיקה בעולם המעוות הזה שאני חי בו, וכמה טוב שאני יכל לעצור הכל ופשוט לכתוב, לשפוך הכל ולשקוע בתוך זה, כי אחרת אני לא בטוח כמה הייתי יכל להמשיך את הסיפור הזה, שינייד שרה ״8 סיבות טובות״, לי יש אפילו פחות.

מעניין, ובהחלט הגיוני, שכל הדבר הזה יצא ממני דווקא עכשיו, כשאני קורא את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", וזו מהסיבה הפשוטה שאני מזדהה עם וואלאס, הוא מזכיר לי מאד את עצמי. דיוויד פוסטר וואלאס נשלח ע"י מגזין "הרפרס" לבלות שבוע על ספינת תענוגות בים הקריבי. אני ביליתי שלוש שנים על ספינת מלחמה של חיל הים. בשונה מוואלאס מעולם לא קישרתי את האוקיינוס עם אימה ומוות, אני דווקא את אוהב את הים, מאז הייתי זאטוט קטן. תמיד אהבתי את הים שהצליח להרגיע אותי ולעורר בי שלווה ושקט. הדבר ממנו סלדתי, הדבר שהכי שנאתי במהלך השירות הצבאי שלי, היה הצוות. שנאתי להיות בחברת בני אדם, או יותר נכון גברים. הרגשתי לא בנוח בחברתם, נגעלתי מהם, רציתי לברוח ולא היה לאן. סיוט שלא ברא השטן.

וואלאס התבקש לכתוב מאמר, לשתף חוויות, לספר מה ראה, מה עשה, מה הרגיש. הספר הקצר הזה, המאמר שכתב, נקרא כמו מסמך שנכתב ע"י חיים מכוכב אחר שבדרך לא מתוכננת, טעות שהיא מקרה מצער ומשעשע - מצחיקה עד דמעות ועצובה וקודרת בעת ובעונה אחת - התרסק עם החללית שלו ומצא את עצמו זר בסביבה חדשה ועוינת מוקף ביצורים דוחים, מפונקים, עגלגלים בעלי כרס בלבוש מינימלי מסריחים מזיעה וקרם הגנה, כשסביבו אוקיינוס אינסופי שמעורר בו תחושות של חרדה, פחד ומוות, ועכשיו; עליו לחיות ביניהם במשך שבוע שלם, ללמוד אותם ואת המנהגים שלהם, לחקור אותם ולתעד הכל, עד שיתאפשר לו לברוח ולחזור חזרה לכוכב הבית שלו.

וזה מה שהוא עושה, והוא עושה זאת ברזולוציה מרשימה בגודלה ועומקה, הוא בוחן הכל, נכנס לעומקם של דברים, לפרטי פרטים ולא מפספס דבר. זה מדהים, היכולות שלו לתאר, לנתח ולפענח. הוא מספר אודות הספינה, מצייר לנו תמונה שלה, של המדורים השונים, החדרים, המקלחת והשירותים (של מנגנון הביוב אפילו והוואקום הטורף שלו). מספר לנו על הצוות; מראשון הקצינים – רב החובל ושאר הבלונדינים, אל המלצרים (שמפנים את הצלחת שלך בשניה שקמת מהכיסא גם אם לא סיימת לאכל), המנקים (ביניהם המנקה הרואה ולא נראית של חדר 1009 שמשאירה אחריה חדר נקי ושוקולד על הכר ומעוררת בוואלאס פרנויה), אלו שאחראים להחליף לך מגבת בבריכה ולכוונן חזרה את הכיסא ל45 מעלות, ועד אחרון הסבלים (אנשי העולם השלישי). תפקידם של אנשי הצוות זה לדאוג לכיף, להנאה, וחס וחלילה אם נופש יסחוב לבד את המזוודה שלו לחדר. הוא נוגע בנושאים של יחסי ניצול והיררכיה. מספר על נהלי האונייה, על כל הטוב, על הלוז והפעילויות, על השירות, על האוכל, על השפע שכמעט ומוציא אותו מדעתו. הוא בוחן את ההנאה המלאכותית, הכיף המאורגן, את הפנטזיה המובטחת בעלונים, את הזיוף שבבידור ובפינוק. הוא שם את החברה האמריקאית ואת בני האדם באופן כללי וגם אותו עצמו תחת זכוכית מגדלת, ותוך כדי שהוא מכיר לנו כמה דמויות משעשעות ובלתי נסבלות שנמצאות איתו על הספינה (קפטן וידאו למשל שלא מפסיק לתעד, ומונה שרציתי להעיף לה סטירה), הוא גם מעלה על הפרק מוסכמות חברתיות ותהיות קיומיות. כל זה נעשה בכישרון מופתי, מלווה בהומור לא מאולץ ולא מתוכנן, בציניות מרעננת, ועם המון כאב.

לדעתי, הספר הזה, מאחורי כל המלל, הוא בעיקר כרטיס כניסה למאחורי הקלעים של בן אדם מיוסר, מיזנתרופ אפילו (לרמה מסוימת), אחד שסולד ונגעל מבני אדם (בעיקר מהעם שלו עצמו וההתנהגות הבהמית שלהם) בן אדם שסבל ולא הצליח להפיק הנאה ממשית מהחיים האלה, בגלל אי אלו הפרעות נפשיות איתן נאלץ היה להתמודד כל חייו, עד שבחר לשים לזה סוף. ״משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם״ זה שם נהדר לספר וזה גם תיאור מדויק של החיים שלי, וכנראה גם המשפט שיהיה כתוב על המצבה שלי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Rasta
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

****


אני שונא נופשונים. באמת. אחרי לא מעט פעמים שבהן התפתיתי לסופשבוע ברודוס-פאלאס או לקלאב אימתני שטוף רוסים באנטליה, פשוט כי זה היה זול או אפשרי או שלא היתה ממש אפשרות אחרת כי הייתי ממש חייב לעצור רגע את המרדף אחרי המשהו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון - אני יכול לומר בביטחון ש"never again".

אלא אם כן, כמובן, זה יהיה ממש בזול. או שאני אהיה ממש חייב לעצור לכמה ימים את המרדף אחרי... אוי לא! אני בלופ!!!!

בכל אופן, אני שונא נופשונים. לא בגלל שכאבא לכמה דרדסים על אנרג'ייזר סופשבוע במלון פירושו, בפשטות, עבודה רבה יותר כי בין הארוחות (מעמסה רבת ביורוקרטיות בפני עצמה) אני צריך לרדת למשל לבריכה עם עגלה שעליה ערמה של מטר וחצי של בקבוקים ומצופים ומגבות ובגדים להחלפה וחיתולים ועוד אלף דברים שאין טעם להמשיך ולתאר - אלא בעיקר כי אני חש שאני מחוייב איכשהו להינות ללא פקפוק, ואני לא מצליח לנטרל את מנגנון-הציניות-הביקורתית המתורגל שלי שמכוונן לסבל מקסימלי ומודעות עצמית סופר-רגישה, בכל עת שאני מאתר נסיון מלאכותי לעילא לדגדג את בלוטת ה"אתה אמור להרגע.. ולהתפנק... עכשיו.. לעזאזל!".

דייויד פוסטר וואלאס נשלח ע"י מגזין "הרפרס" לבלות שבוע על ספינת תענוגות בים הקריבי. לאדם אחר, אולי היה מדובר בסוג של צ'ופר עיתונאי, שבו שבוע של הכול-כלול-גם-אם-אתה-לא-מעוניין-לאכול שש-עשרה-ארוחות-ביום היה גורר כתבת צבע מפרגנת על ליין הקרוזים הסופר-מפנקים, תחת השמיים הכחולים בגוון אבן-הלאטיס שבים הקאריבי, המים השקופים ואינספור האפשרויות להינות עד בלי די. אבל פוסטר וואלאס, אגורופוב ביקורתי ואינטיליגנטי (מדי), לא נהנה. אמנם נראה שהוא גם לא ממש סובל, אלא שהוא עסוק בבחינת עולם-הקרוזים המפנק להחריד, וזאת ברזולוציה עצומה ומדוייקת, מחודדת עד לרמת הבחילה, שמכסה כמעט כל אספקט שראוי להבחין בו (אם אתה לא נכנע מיד לקונגלומרט התפנוקים המשומן שבולע ומעכל אותך בשלמותך עם כניסתך לספינה) - החל משותפיו לשיט, רובם ככולם אמריקאים מבוגרים ותאבי פינוק שמגיע להם, דרך עובדי הספינה חסרי הפנים מהעולם השלישי שצריכים לשרת אותו כמעט בעל-כרחו, מנגנוני הביוב וסילוק הפסולת שבתאו, השפע-המטמטם של אפשרויות הבילוי המנוון בספינה, וכלה בהרכב הארוחות במסעדת-חמשת-הכוכבים-קארוול או תוכן הברושורים שמוציאה חברת הספנות.

פוסטר וואלאס כותב את כל זה בצורה מעוררת השתאות - ופלצות. הכתיבה שלו מקסימה ונוראית, והנקודות אותן הוא מדגיש מפליאות בעוצמתן והן מצחיקות עד דמעות (הפעם ממש, עד דמעות) בדיוק כשם שהן עצובות ומעוררות חמלה באותה עוצמה בדיוק. אני לא חושב שקראתי פעם ספר כזה, עם כתיבה כזאת. אפשר לכתוב כך עמוד, שניים, אולי חמישה (אם אתה רענן שקד, למשל, שזה מישהו שמצליח לכתוב דברים עם אמירה חברתית שהם גם שנונים ומשעשעים). אבל לא ספר שלם. נכון, יש בפוסטר וואלאס נטייה מסויימת לטרחנות, אבל הספר הזה לא עובר את הגבול של להיות מייגע. כל עמוד כאן - ממש כל עמוד - לא יכולתי לקפל אזני חמור לקריאה חוזרת פשוט כי כל אחד ואחד מהעמודים היה מוצא את עצמו קפול-אוזן - צופן בחובו תובנות אינטיליגנטיות לעילא, על אינספור נושאים שרובנו נוטה להדחיק או להעלים עין, לצמצם או לשכוח. דיוויד פוסטר וואלאס מצליח להישאר סקרן בלי לעצבן (לא את הקוראים בכל אופן. בעיקר את אנשי הצוות), לשאול שאלות ולהישאר אנושי, ולהיות מיזנטרופ אבל לא ממש לשנוא בני-אדם, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. הוא לא מנסה להצחיק, לא בכוח, ודווקא משום כך הספר הזה מצחיק, מצחיק נורא.

כישרון ענק, דיוויד פוסטר וואלאס. חבל שלא הצליח להפנות את מאגרי-ההומור מבריק הבלתי נלאים שלו ולהשתמש במעט מהם כדי למנוע מעצמו לשים קץ לחייו. זה נורא בעיניי.

***


אין לי ברירה. אני חייב לעצור לרגע את המרדף הזה אחרי משהו.
הזמנתי חופשה לכרתים באוגוסט, עם כל המשפחה. תאחלו לי בהצלחה.


****

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

כשחמותי הודיעה לי לפני מספר שבועות כי החליטה לקחת את הבנים לרגל טיול הבר-מצווה שלהם לשיט (קרוז בעגה המקצועית) לא יכולתי שלא לנחור בבוז שקרוזים זה לזקנים והעוללים עדיין לא שם. וחוץ מזה, הוספתי בביטול, מה הלחץ, הם רק בני 11..... בלי למצמץ ענתה לי חמותי כי אני אידיוט אם אני לא יודע שמי שרוצה לשריין מקום לאביב-קיץ 2014 צריך לעשות זאת כבר בחורף 2012. "אידיוט או לא" אמרתי לה "אותי לא תצליחי לשכנע לעלות על הדברים האלה אבל אם את מממנת את השיט אז בבקשה...".
כאמור, הדיאלוג האוהב הזה ביני ובין חמותי התרחש לפני שבועות ספורים ולכן, כאשר נתקלתי לפני כמה ימים בספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" ושהעטיפה האחורית שלו סיפרה כי הספר מתאר "שיט תענוגות בקריביים" הקפצתי אותו אחר כבוד לראש התור.

אני אתחיל מהסוף – הספר גאוני. מצחיק. מבריק. וגם... קצת מיזנתרופי.

הסיפור - לא, לא הסיפור כי אין פה ממש סיפור. הספר - הוא בעצם מסה המתארת שבוע שיט בקריביים. זו המסגרת. זה הרקע. אבל בעצם זו מסה על בני אדם. על אנשים. בעיקר על אמריקאים יש לומר אבל לא יהיה אחד שלא ימצא עצמו מול הראי כל כמה פסקאות. המספר אמנם מגדיר עצמו כחצי אגורפוב אבל אני חושב שזה רק בגלל שלא נעים לו להכיר בעובדה שהוא בעצם מיזנתרופ. חצי מיזנתרופ. למה רק חצי? כי הוא לא שונא אנשים אלא פשוט חש מן חוסר חיבה כללי כלפי אופי האנושות – ודרך האספקלריה הזו – מי מאתנו לא "חצי מיזנתרופ". אני יכול להעיד על עצמי ככזה (אולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר?).
אני חייב לציין כי למרות הגישה המיזנתרופית משהו התיאור אינו ציני. הוא אמנם מתאר את הפכים, את הדברים המעצבנים - גדולים כקטנים – בלי לפספס דבר אבל הוא לא עושה את זה ממקום מרוחק, קר אלא להיפך, כשותף מלא להתנהגות הבלתי נסבלת באופן כללי המאפיינת את האמריקאי הממוצע (כלומר האמריקאי הממוצע היוצא לקרוז). הוא משתתף בריקוד הקונגו (אליו כמובן הוא נדחף – מה פתאום שהוא מרצונו ישתתף בריקוד מאוס כזה) הוא משתתף בתחרויות בבריכה (ותסכימו כולם שהן כל כך מטופשות) ועוד אי אילו פעילויות "לכאורה כיפיות אבל שלעולם לא נודה שהן כאלה...".
אחד הקטעים המבריקים ביותר בספר מתאר את מה שכל ישראלי מרגיש כשהוא מגיע לארה"ב – את הזיוף (ציטוט קצת ארוך אבל כל מילה שווה את משקלה הסגולי בזהב): "....זה קשור לתופעת ה"חיוך המקצועי", מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר: רבי המלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט – החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב, אבל גם על היבשה – בבנקים, מסעדות, דלפקי כרטוס של חברות תעופה וכן הלאה וכן הלאה. אתם מכירים את החיוך הזה – עווית מאומצת של הרצועות סביב הפה עם מעורבות חלקית בלבד של עצם הלחי – החיוך שלא ממש מגיע אל עיני המחייך ואינו מסמן דבר זולת הניסיון המחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים שהוא מחבב את מקבל החיוך.....האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר ההולך וגדל של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של "החיוך המקצועי"? על מי לדעתכם הם עובדים עם "החיוך המקצועי"?
עם זאת, עכשיו גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש. כל מי שקנה אי פעם חפיסת מסטיק בחנות סיגרים במנהטן או ביקש שישימו חותמת "שביר" בסניף דואר בשיקגו או ניסה להשיג כוס מים ממלצרית בסאות' בוסטון יודע היטב כמה רע עושה לנשמה פרצוף חמוץ של נותן שירות, כלומר מכיר את ההשפלה וההתמרמרות הנלווים להיעדרו של ה"חיוך המקצועי". ועכשיו הצליח החיוך המקצועי לסלף את ההתמרמרות של נוכח ה"פרצוף החמוץ המקצועי" האימתני: אני יוצא ממורמר לא בגלל אופיו של המוכר או היעדר רצון טוב מצדו אלא בגלל היעדר המקצועיות שלו, בכך שהוא מונע ממני את ה"חיוך". איזה בלגן מטורף...." (עמודים 44-45).
בעיני תיאור כל כך מבריק. כל כך מדויק. כל כך מצחיק. ועצוב. קצת.
אני חייב לציין שהספר מעת לעת טרחני. באופן מרגיז אפילו. התלבטתי אם להוריד לו כוכב בגלל זה. החלטתי שלא. התיאורים הפנטסטיים שלו עולים על הטרחנות שלו.

כאמור, לשיט אני לא אצא. אני כן אתן לזוגתי שתחיה את הספר לקריאה. אולי היא תצליח להניא את חמותי מלגרור את נכדיה "לכיף הזה לכאורה". ועד לשיט הבר מצווה של הבנים שלי בעוד שנתיים תעשו לעצמכם טובה, קחו את הספר לידיים ותקראו. זו גם לא השקעה כל כך גדולה. זו בסך הכל נובלה בת 119 עמודים כך שאם זה לא דיבר אליכם מסיבה לגמרי לא ברורה (כי אתם אוהבי אדם ורומנטיקנים חסרי תקנה??) הפסדתם רק כמה שעות ספורות של קריאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Bookworm
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

מעולם לא השתתפתי בשיט תענוגות.
מעולם לא הפלגתי באוניה, למען האמת.

הצורך שלי לפתוח בהקדמה הזו, מעיד כמובן על גדולתו של פוסטר וואלאס.
הוא מגייס אותך לצד שלו, ולא משנה מה אתה עומד לכתוב, אתה חש איזה צורך לפתוח בהסתייגות.
הסתייגות שתבהיר לכולם: אני, בעצם, בצד של פוסטר. לא של ההם, הטיפוסים הבהמיים, הפתטיים, חסרי המודעות העצמית שיוצאים להם לשיט תענוגות. להנאתם.
שנינו, פוסטר ואני, סולדים מהכיף המפוקפק הזה, של חופשה שכולה תענוגות של בטלה וזלילה, פינוק וניצול.

קשה להימנע מההתייצבות הזו לצדו של פוסטר.
הוא מגייס אותך בזיהוי נקודות אמיתיות. בכתיבה מיוחדת במינה. בהומור.
פוסטר יוצר הזרה של החוויה האנושית ע"י תיאור שלה לפרטי פרטים, ירידה לרזולוציות שלא ידעתם שקיימות.
הוא מפרט ומפרק, ולפעמים לא צריך לומר יותר מזה.
כשפוסטר אומר: "ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וסת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים."הוא לא מספר לנו מי הם האנשים שלבשו את כל הגרדרובה הזו. אנחנו לא צריכים שהוא יספר. הפירוט שלו מספיק כדי שתצטייר לנו תמונה כלשהי מול העיניים, וכדי שנבין מה יחסו אל הלובשים של הנ"ל.

כשפוסטר מתאר את ההליכה על הסיפון המיטלטל קלות כפעולה "...דקה כל כך עד שהיא כמעט תרגיל מדיטטיבי בלהישאר מודע למתרחש", נדמה שהוא מתאר לא רק הליכה אלא גם את הכתיבה שלו.
פוסטר רואה הכל. חש הכל. עושה רושם שהוא אחד מאותם אנשים המסתובבים בעולם ללא עור. חשים הכל בעוצמה גבוהה יותר. הם רואים יותר, קולטים יותר, הכל צורב להם. צורב אותם.
אני מאמינה לו.
כך הוא חש. הוא מעביר אל הדף את החוויה האישית שלו.
(אבל אני מודה שכשאני קוראת את המשפט הזה - "כל אימת שאנחנו חוצים בליטות בכביש או פסי רכבת, עולה כאן בפנים קליק המוני אדיר מכל המצלמות התלויות על צוארי כל הנוסעים. לא הבאתי אתי שום מצלמה ואני חש על כך גאווה דווקאית" - אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה "גאווה דווקאית" מעורבת בכל המסה הזו, המנתצת ומרסקת חווית נופש כל-אמריקאית נפוצה).

אם להפשיט מתוך הטקסט של פוסטר את נקודות הביקורת העיקריות שלו על הקונספט של שיט תענוגות, נראה לי ששני דברים מרכזיים מפריעים לו:
האחד, הוא הנסיגה לשלב אינפנטילי שיש בהצטרפות לשיט כזה.
השימוש המרובה בשורש פ.נ.ק בפרסומות של החברה, שורש שמתקשר לרוב לתינוקות וילדים קטנים (to pamper - לפנק, pampers - שם של חיתולים חד"פ פופולריים). העובדה שאינך צריך לעשות דבר, הכל נעשה בשבילך, מוגש לך, מסודר ומנוקה עבורך.
סופר מפורסם נשכר ע"י החברה בכדי לכתוב מסה שתתאר במילים נמלצות את תענוגות הנופש הזה, ועל כן אינך צריך אפילו לפרש לעצמך את החוויה. מישהו כבר כתב ופירש אותה עבורך, אתה ניצב סטטי בתסריט של מישהו אחר שבו תפקידך היחיד הוא להנות. האוניה מדומה ע"י פוסטר לרחם ענק, שבו הנוסע הוא מעין עובר, מוקף במים, וכל צרכיו מסופקים לו ע"י מי שיודע טוב יותר ממנו מה הוא בכלל צריך.
כמובן, מאחר ומושאיו של הפינוק הזה אינם עוברים ברחם אלא אנשים בוגרים, חווית הפינוק המוצעת להם אינה אלא אשליה. לעולם לא ניתן להשביע לחלוטין את החלק האינפנטילי, הרוצה עוד ועוד, כך טוען פוסטר.
הנושא השני, הוא הנושא החברתי-מעמדי. פער המעמדות בין הנוסעים על האוניה לבין העובדים, אלו שמזלם לא שפר עליהם ולעולם לא יוכלו, ככל הנראה, להרשות לעצמם שיט כזה. הם עובדים קשה, מנקים ומצחצחים, מחוייבים לרווחת הנוסעים ברמות פסיכיות, כולל חיוך מקצועי, כמובן. כמו כן פער המעמדות בין הנוסעים לבין המקומיים ביעדים ה"אקזוטיים" בהם עוצרת האוניה בדרך, ההתנהגות הבהמית של התייר האמריקאי החש שהכל מגיע לו, מול המקומיים הבזים לו בסתר לבם ומנסים למכור לו עוד ועוד "חוויות" תיירותיות.

אז כן, קל להנהן בהסכמה, לגחך בהתנשאות מול תיאורי הדמויות של נוסעי האוניה.
אבל... אי אפשר שלא לתהות איך בן אדם רגיש כל כך, בן אדם שחווה וחש בווליום גבוה כל כך, מצליח לקלוט אך ורק כיעור?
האוניה היא בעיניו "מנוע קמאי ואדיר של מוות וריקבון".
התור לעליה לאוניה מזכיר לו סצנה מתוך רשימת שינדלר.
באחד הסיפונים ניצב קישוט: עמודים עבים שמים זורמים במורדם. מה שנשמע כקישוט חביב, מייצר אצל פוסטר צורך לרוץ לשירותים, בגלל צליל המים הזורמים.
צפיה בים סוער, מה שרובנו היינו מתארים כמחזה מרשים, דומה בעיניו להסתכלות לתוך אסלה נשטפת.
האוקיינוס הוא בעיניו "מלוח כמו הגיהנום" ו"הרסס שלו מאכל כל כך שאצטרך כנראה להחליף את אחד מצירי הרקה במשקפיים שלי". עובדות שקשה להתווכח איתן... אבל לעזאזל, האוקיינוס הוא גם יפה, לא? ומרשים? משהו?

הסבל שהוא חווה מעורר בך חשק להשיג לעצמך סירת הצלה במהירות האפשרית ולחתור אליו, להציל אותו ממסע העינויים הזה.
אלא שכמובן, המחשבה על מה שהוא יכתוב עליך אחר כך עוצרת בעדך.
יחד עם הידיעה שפוסטר כבר איננו איתנו, והמסע הזה נגמר מזמן... אבל קודם כל החשש מפני התיאור שלך בעטו המושחז של פוסטר.
קולטניו הרגישים של פוסטר אינם מצליחים לזהות יופי. כשהוא כבר מתפעל ממשהו, כמעט תמיד נשמע את האירוניה הדקה שלו מלווה את ההתפעלות.
ההתפעלות שלו מחדר האמבטיה בתאו, למשל, רק מקצינה את הביקורת שלו על הפינוק המופרז והבלתי סביר של האוניה.
ההתפעלות שלו מאמנות הנהיגה באוניה ענקית מלווה בסאב-טקסט של - מי לעזאזל צריך את זה בכלל.
חיבתו העזה למלצר הקבוע של השולחן שלו מעצימה את בעיית הפער המעמדי בין הנוסעים לצוות האוניה.
וזה המקום שבו אתה מתחיל לתהות, בחוסר נוחות מסויים, האם יש איזשהו "כיף" בעולם שפוסטר היה מתאר פשוט ככיפי, ולא כ"כיפי לכאורה"?
קל להצטרף אל פוסטר, לבוז איתו להנאה השטחית, הנצלנית, המוכתבת ומיוצרת ע"י אנשי מכירות מיומנים.
אבל מה היינו עושים אם פוסטר, במקרה, לא היה כותב דווקא על שיט תענוגות אלא על הדברים שאנחנו באמת מחשיבים ככיף?

ישנן אסכולות ספרותיות הגורסות כי יצירה אמורה להיקרא במנותק מהכותב שלה. הכותב אינו רלוונטי, ליצירה יש חיים משלה.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהידע שיש לי על פוסטר. מהעובדה שסבל מדיכאון ושם קץ לחייו.
אי אפשר שלא לחשוב שכשחיים ככה, באופן הזה, כשקולטים ככה, כשמרגישים ככה...
קשה למצוא מוצא אחר.

"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא" כותב פוסטר. אבל נראה כי העצב ללא נשוא קיים בכל. קיים בעצם החוויה הקיומית.
רובנו מכירים שמץ מזה. רובנו חשים כך לפעמים. מדי פעם. רובנו מכירים את זה דרך סדקים קטנים, חורי הצצה. גלים שחולפים על פנינו במהלך החיים. פוסטר חי את זה בעצמה גבוהה, ללא פילטרים. והיכולת שלו לשאוב אותנו לחוויה שלו מפחידה, ומעידה על עוצמת החוויה ועוצמת הכשרון שלו גם יחד.
הוא קורא לכם לשבת לידו, על הספסל במעמקי היאוש פינת עצב נורא.
ללגלג יחד איתו על האנושות, לבדל את עצמכם יחד איתו מההמון חסר המודעות.

כדאי להקשיב לו. לא חייבים להיענות לו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר מ 2012, אז הוא בן 12, הספר.
ווואוו כל כך הרבה הצעות למכירה 26 ו כל כך הרבה ביקורות 19. אז מה אומר ומה אדבר? בסך הכול ספר משעשע קצת מצחיק אפילו
מתאר משהו מאוד ספציפי נקודתי בעולמנו, רק משהו שקיים לא רק במציאות גם בסרטים ופנטזיות, תיאורי הפרישה של אנשים והצטרפותם לספינות שעשועים כאלו שהן כמו בית, ותרבות הפנאי, וזה היה מעניין להתבונן באיך שהופר בסיפור עושה מכול זה צחוק אחד גדול ועדיין בכובד ראש בתשומת לב ברצינות רבה נותן לדעתו לכול אינסופ הפרטים הקטנים שכרוכים בעיניין הזה.
כתבתי את זה לפני כמה ימים, ובאמצע ניקראתי למשהו לא זוכרת בכלל כבר במה מדובר, אז עכשיו בוקר שישי 16-06-2023 שינסתי מותניים לפתוח את המחשב ומצאתי את המילים פתוחות פה זכרתי שרוצה לשלוח אותם, אז הנה, מוזמנת ומתכבדת לעשות זאת.
בעצם יש פה בסימניה איזו משימה לעשות, לפנות לניצחיה בקשר למתמטיקה, תכף רגע, פרה פרה, בואי סיימי את הסיפור שלך עם הספר הזה נו שנתת לשכנה שתהנה גם למה לא בעצם זה לא ספר רע זה חמוד אפילו. וגם שקיבלת לקחת מהחברה ההיא שעברה דירה ובהתחלה ניפטרה מהספרים שלה גם ניפתרה לא מכולם כמובן, טרם ראיתי איך סידרה אותם בבית החדש, על זה היתה מוכנה לוותר לטובתי וגם אף אחד יותר חשוב ממני לא רצה אותו לפני.
אז זכיתי וגם לקרוא אותו. הוריי היידד עוד ספר מאינסופ היצירות הספרותיות שנימצאות בעולם שניכתב והוצא לאור כספר ממשי ונימכר אפילו, תענוג שזה עדיין קיים העולם הזה. מה שבטוח שזהו ספר אמריקאי ממש, אופי נושא צורת הכתיבה והכול.
הנה רסטה כתב ביקורת סקירה מסה על הספר פצצות אליפות וואוו ענק והשיחה שם נהדרת כדאי לכם שניהם.
המון תודה רבה
בוקר טוב
יומקסים
שבת שלומבורכת סופ"ש קסמרפא
לא לא הייתי בספינה כזו, ראיתי כאלו בחופי הפיורדים בנורבגיה, לא אין בכוונתי להיות בספינה כזו, קראתי איזה ספר על סיפור משפחתי שבעצם יוצאים לשיט ניראה לי אולי בים התיכון או השחור, מכירה מישהו שהיה בספינה כזו? וואלה מנסה לחשוב, ניראה לי שלא, כן ההורים שלי היו בזמנו בקנקון באיים הקריביים לא זוכרת איך שוטטו שם באיזה אמצעי לא ניראה לי ספינה כזו בכלל, זה לא היה האופי שלהם. גם לא שלי. ואני הייתי פעם שייטת על סירות קטנות וגם קצת ביאכטה וזה משהו שונה לחלוטין, בנמל בכפר של אבא של הבנות שלי החדש הוא מאוד רוצה שיאכלס כאלו ממש לא כדאי לו. ווואלה לא אוהבת הכרזות כאלו: "לא אחזור עליו לעולם" = מי יודע מה יקרה לו בעתידו? רק שכאן זה ברור הכותב בכלל לא בחר לעשות זאת זאת היתה מין שליחות אולי אפילו עבודה אז בסדר יכולה להבין. מנסה להיזכר מה זוכרת מהספר חדר צר מתנדנד עם צוהר מסודר תמיד= זה כייףףף להיכנס לחדר מסודר אך לא צר, נו מלון מידי פעם יכול לתת הרגשה טובה כזו עם מצעים וניקיון וחידוש, תמיד עדיף טבע אוהל על החוף אדמה בשבילי, ותמיד כייףףף לכייףףף.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•איור וודה
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

כשהתחלתי לקרוא את המסה הזו של דיוויד פוסטר וואלאס חשבתי לעצמי: "בחיי, האיש הזה ממש טרחן ונודניק. נותנים לו כרטיס נסיעה על אוניית תענוגות לקאריביים, משלמים לו על כל הוצאותיו ועוד נותנים לו שכר כדי שיכתוב על חוויותיו במהלך ההפלגה. ולמרות הכל הבנאדם לא מפסיק לקטר ולהתלונן". כך חשבתי בתחילת הקריאה. אך ככל שהתקדמתי והמשכתי בקריאה נכנסתי לראש של וואלאס והתחלתי להבין אותו. כמו פיצוח אגוז קוקוס ומציאת החלק הרך בתוכו, כך פוסטר בגאוניותו מצליח לפצח את המצבים האנושיים המוזרים (חלקם פחות, חלקם יותר) ואת אישיותם של חלק מנוסעי האונייה ולהתמקד בשאלות הנוגעות לבעיות חברתיות, מעמדות, יחסים בינאישיים ובעיות נפשיות ומרתקות. בדייקנות של מדען הוא מגיע לגרעין ההוויה האנושית על האונייה, המסמל את ההוייה האנושית כולה, והוא אף מגדיל ועושה ומתאר את המצבים באופן מדוייק וציורי. הוא מצליח לגרום לקורא לדמיין במוחו את הסיטואציות המשעשעות ומספר את הדברים בשפה קולחת והומור משובח. כל כך משובח, עד שבוקר אחד מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק עד כדי דמעות באוטובוס שלוקח אותי לעבודה, בעוד שאר הנוסעים נועצים בי מבטים תמהים. עד כדי כך צחקתי, שנאלצתי לסגור את הספר ולהפסיק עם הקריאה שמא יזעיקו את המאשפזים מאברבנל... תוך 119 עמודי המסה דיוויד פוסטר וואלאס כבש את ליבי, והפך להיות אחד מהסופרים המסקרנים ביותר. אני בוודאי אחזור אליו בקריאת ספר אחר שלו. רק נותר לי להצטער על העובדה שהוא שם קץ לחייו בגיל צעיר כל כך ולתהות כמה העולם והאנושות הפסידו בלכתו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלינור
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

גילוי נאות: כסיימתי לקרוא את "נערה עם שיער מוזר" של פוסטר וואלס, והבנתי שזה הספר היחיד שלו שתורגם, אמרתי שכנראה לא אמתין לתרגומים, ואתאמץ ואקרא יצירות שלו באנגלית.
חברה קנתה לי לבקשתי את infinit jest, נרגש אצתי לביתה ברגע שחזרה מארה"ב, כמובן לדרוש בשלומה, אבל בנינו... כדי לשים את ידי על infinit jest המיוחל.
היא הלכה לחדר וחזרה עם ספר עב כרס, גם פתחתי בתקווה שהפונט ענק, ויש המון תמונות, במקום זה גיליתי: 1079 עמודים, עם הערות בתחתית העמוד, לחלק מהערות היו תתי הערות משלהם... הבנתי ביני לבין עצמי שאני כנראה אחכה לתרגומים... או שאתמסר לספר שייקח לי חודשים לקרוא (תחשבו כמה ספרים אתם לא קוראים כשאתם נתקעים על אותו ספר חודשים, מחשבה מבעיתה).

ואיך כל ההקדמה הזו קשורה,
שמחתי לגלות שתורגם ספר נוסף, אך התאכזבתי שהבחירה הייתה זו. ברור שבחירה זו נובעת מניהול סיכונים של ההוצאה לאור, מעין ללכת על בטוח (אם לא יצליח, הרי לא השקענו כל כך הרבה... סה"כ 119 עמודים).

הספר לא רע, אבל לא יצירה חשובה וסופרלטיבים נוספים שאחסוך מכם שנכתבו ב"מאחורה".

בספר וואלס מתאר את חוויותיו משיט תענוגות בין 7 ימים לאיים הקריביים. הוא נשלח לשיט במשימה עיתונאית, ומספר לנו את קורותיו.


הורי השתתפו בקרוז תענוגות כזה לקריבים, אבי אפילו קנה טוקסידו במיוחד לארוחת ערב אחת שאמרו להם שדורשת לבוש רשמי. שמעתי את הסיפורים שלהם: המילה "שפע" חזרה שוב ושוב, וכן "פאר" ו"ענק" ו"ארמון צף". קיבלתי בחילה רק מלהתבונן בתמונות (אבי הוא צלם פתולוגי שמצלם גם את האוכל על צלחתו). חשבתי שוואלס יתאר את הגרוטסקיות האמריקאית, את תרבות השפע, את ה"מגיע לי" ויעשה זו כנראה בדרכו המתחכמת... אז למה לקרוא? כי אולי הוא לא? אולי נכונה לי הפתעה?
הספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, הוא עושה את כל מה שחשבתי שיעשה, אבל הוא עושה יותר מזה... הוא מסתכל גם על עצמו, שכן גם הוא תייר אמריקאי, הוא מנסה להבין, הוא עוסק בנושא החופש, והחרדה שלנו מפניו, את זה שחשוב לנו להצטדק לפני שאנחנו "מפנקים" את עצמנו, הפחד מהמוות, מהרקבון, ועוד ועוד.

כל עמוד בספרון טומן בחובו תובנות כאלה ואחרות, נחמד לקרוא את דרך הסתכלותו על העולם, לפעמים מלחיץ, לפעמים משעשע אבל כמעט תמיד... מעמיק.

שורה תחתונה: שיתרגמו כבר את infinit jest או שאעלם מהאתר לחצי שנה, כי לא יהיה לי מה לספר לכם....

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

אין עונג רב בשיט תענוגות – אומנם השירות הטוטאלי, האטרקציות וחוסר המעש נועדו עבור הפוגה, כמו שהפינוקים וההוד, נועדו לעורר עליונות, אבל כמה אפשר להיות תקוע על ספינה גדושת אנשים (יום? יומיים? שבוע נראה כמעמסה).
היכן ניתן להתרפק על אוושת הגלים? לצלול אל גווני הכחול? ודאי לא בסיפונים התפוסים, או בחדר הפרטי עם הצוהר העגול בדמות צינוק. ההנאה המובטחת בעלונים, היא הנאה מלאכותית, מסחררת עד בחילה – החיוכים המרופטים, הגיחוכים המעושים, ירדפו אותך בכל עבר. להשתעמם בקזינו או בתחרות הכישרונות? זה לא מתקבל על הדעת, עוד חמישה ימים עומדים לפנייך.

תנו לי לשקוט על הסיפון עם החברה, להשתעשע עם החברים, לבהות בגוון הכחול האינסופי, כשברקע מוזיקה וספר על ברכי, אני לא צריך יותר.

וואלאס מצטייר כאדם ששווה להכיר (אם כי מרחוק), יש לו את היכולת לסגל מבט-על באשר לנורמות אנושיות, ולפענחן, בדרכו שלו. יכולת זו ניכרת בהבחנותיו, הערותיו ודימויו המבריקים, בפיכחון הקודר וההומור העוסק בשלל סוגיות - לרבות מוסכמות חברתיות, שיווק פראי ותהיות קיומיות.

באשר לאחרון, אצטט ברשותכם, עבורי (ואולי גם עבורכם), קטע קצר –
"אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן, ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. מדי יום ביומו, אני צריך לבחור כל מני בחירות בנוגע למה שטוב וחשוב וכיף, ואז עלי לחיות עם הפקעתן של כל הברירות האחרות שהבחירות האלה מסכלות. ואני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה, הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני, זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי הן שנועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי נמנע – אם אני רוצה להפוך לאדם מבוגר, עלי לבחור בחירות ולהצטער על סיכולים ולנסות לחיות איתם"

כמו כן, אציין כי התפעלתי מהגיגיו אודות פרדוקס "חיוך השירות", שטיפת המוח השיווקית, החדרנית הנעלמת, ניד הגלים ועונג ההתעטשות (מסקרן לקרוא את המסה, לפני או אחרי טיול מעבר לים).

כריכת הספר מזכירה מחברת ישנה, שמגעה גס כצמר ברזל. כמו מחברות הביולוגיה הישנות שהשלכת למחסן. נדמה שהיא חוטאת למסה, אולם במחשבה שנייה, יתכן שהיא סמלית – כאילו וואלאס היה ילד בסיור משמים, ואנו זוכים לקרוא את רשומותיו. ובמקרה שלו, מדובר בזכות גדולה.

מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור שהם
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

אנשים, אני מכריזה בפניכם: אני מאוהבת. ולפני שאתם מתחילים לסרוק את סימניה בחיפושים אחרי הילד/בחור המסתורי, תנו לי להרגיע אתכם: זו התאהבות חד צדדיות, ולא רק מפני שהבחור עליו אני מדברת שם קץ לחייו. אני לא יודעת איך דיוויד פוסטר וואלאס היה מתייחס לחכמולוגית כמוני. באמת שאין לי מושג.
אז אני עומדת לבקר את הספר הזה משתי נקודות מבט: אחת של מילים המאוהבת, שלא נראה לי שהיא מאוד שונה ממילים הרגילה אבל לכו תדעו מה עובר לה בשכל, והשנייה של מילים הביקורתית. מן הסתם, אלו יהיו שתי ביקורות שונות תחת אותה הכותרת, אבל בואו ונסו להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלי.

מילים המאוהבת מאוד נהנתה מהספר. אני לא יודעת איך הגעתי לספר, אני חושבת שזה בזכות הביקורת של אלון, אבל בכל אופן - הספר הגיע לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי.
אהובי החדש, דיוויד פוסטר וואלאס, קיבל כרטיס חינם לשיט תענוגות בקריביים. האדם הנורמלי היה קופץ מאושר ורץ להכין ציוד. חופשה! ועוד בחינם! לא לעשות כלום בזמן שאנשים משרתים אותך! איזה יופי! ווהי!
אבל דפ"ו (מצטערת, דיוויד, השם שלך ארוך מדי, קשה לכתוב אותו כל פעם מחדש) הוא לא אדם נורמלי, ולכן הוא מביט על הדברים בעין חדה. הוא תוהה על הפרטים הקטנים ועל איך המכונה האדירה ששמה "שיט תענוגות" עובדת. הוא מנסה לתפוס את החדרנית בשעת עבודתה ומסתכל על ההתקהלויות ההמוניות מלמעלה. הוא שם לב לכל פרט. הוא מתעד בקפדנות את המסע שלו.
למה התאהבתי בו? כי לעזאזל, ככה אני חושבת, אלא שאני הרבה הרבה הרבה פחות מבריקה ממנו. אוסף ההברקות והתיאוריות הקטנות שדפ"ו מארגן בספר הקצרצר הזה (באמת קצרצר, אבל לקח לי כמה ימים לקרוא ולעכל אותו. חומר חזק, מה שנקרא) הוא פחות או יותר מספר ההברקות שאצליח להפיק במשך כל חיי.
אז מצד אחד זה גורם לרגשי נחיתות, כי אני מחשיבה את עצמי לחכמה, והנה בן אדם הרבה יותר חכם ממני. מצד שני, אחרי שהתגברתי על זה מאוד נהניתי לקרוא. זה כאילו לדפ"ו יש קופסת נעצים והוא נועץ נעץ בכל חור הכי זעיר בתדמית המושלמת של שיט תענוגות.

וכאן נכנסת לתמונה מילים הביקורתית/קוטלת, מה שתרצו, ומספרת על החלק השני של חווית הקריאה שלי. קודם כל, הספר הזה גרם לי להרגיש מאוד חכמה, ואני די בטוחה שגם להיראות מאוד חכמה, כי הוא מסייע ליצירת תדמית של נערה חכמה שקוראת ספרות איכותית. דאגתי להניח אותו על השולחן שלי בבית הספר כך שהשדרה פונה למורה, וגם מדי פעם לפתוח אותו ולקרוא מתחת לשולחן, כי התדמית מחייבת.
אבל בערך בשני-שליש הספר התחלתי לתהות איפה זה נגמר. כי כמה אפשר לחפור (ואם אני, בתור חפרנית אמנית שהפכה את חפרנות הוואטסאפ למקצוע, אומרת שמשהו הוא חפירה - אז הוא באמת חפירה. סמכו עליי.) על שיט תענוגות? ולמה דפ"ו הנודניק הזה לא יכול סתם ליהנות מהחיים, לשים את השכל בצד לכמה לילות ופשוט להתרווח בכיסא הנוח שליד הבריכה בלי לחשוב על זה ששוב פעם לקחו לו את המגבת החדשה לגמרי שהוא בדיוק קיבל לפני כמה דקות?

אז לדעת מילים הביקורתית/קוטלת, הספר הזה יכול להיות מוצלח בתור סיפור קצר של 50 עמודים. אפשר לחתוך כמה הערות שוליים מאוד מעצבנות. חצי מהספר בערך הוא הערות שוליים, כתובות בכתב קטנטן וממוספרות. לפעמים צריך להעביר עמוד רק בשביל לקרוא את הערת השוליים. ולפעמים יש הערת שוליים על הערת השוליים, שזה כבר באמת מעצבן. אם יש לך מה להעיר, תחשוב טוב על מה שיש לך להגיד ותתמצת את זה להערת שוליים אחת. אפשר גם להשתמש בסימני הפיסוק הנחמדים האלה ( ו-), שאחד מתפקידיהם הלשוניים הוא לסמן הערת אגב.

או, וואו, בסופו של דבר הביקורת הזו יצאה מאוזנת לגמרי. לא הייתי בטוחה איזו מילים תחפור יותר.
אבל השורה התחתונה, ואני די בטוחה שכל הקולות הפנימיים שלי יסכימו איתי, היא שהספר הזה שווה קריאה. הוא יכול להיות מאוד מייגע אם לא מצליחים להתרגל לסגנון. ובכל זאת, אם נכנסים לקצב ומבינים את הרעיון, מרוויחים כמה שעות קריאה ועיכול שגורמות לכם להיות מדוכאים ועליזים, לגחך בצורה מביכה וגם לתהות איך אתם נראים בעיני אנשים מבחוץ. אני גם די משוכנעת שלא תסתכלו על הנופש הבא שלכם באותו אופן.
ואם אפשר להגיד משהו קטן משלי: לדעתי העיקר בנופשים היה ונשאר פשוט ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שצריך להפחית קצת (או הרבה) ברמת הביקורתיות שלכם.

לפני 12 שנים•מילים
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“**** אני שונא נופשונים. באמת. אחרי לא מעט פעמים שבהן התפתיתי לסופשבוע ברודוס-פאלאס או לקלאב אימ”