ביקורת ספרותית על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

מעולם לא השתתפתי בשיט תענוגות.
מעולם לא הפלגתי באוניה, למען האמת.

הצורך שלי לפתוח בהקדמה הזו, מעיד כמובן על גדולתו של פוסטר וואלאס.
הוא מגייס אותך לצד שלו, ולא משנה מה אתה עומד לכתוב, אתה חש איזה צורך לפתוח בהסתייגות.
הסתייגות שתבהיר לכולם: אני, בעצם, בצד של פוסטר. לא של ההם, הטיפוסים הבהמיים, הפתטיים, חסרי המודעות העצמית שיוצאים להם לשיט תענוגות. להנאתם.
שנינו, פוסטר ואני, סולדים מהכיף המפוקפק הזה, של חופשה שכולה תענוגות של בטלה וזלילה, פינוק וניצול.

קשה להימנע מההתייצבות הזו לצדו של פוסטר.
הוא מגייס אותך בזיהוי נקודות אמיתיות. בכתיבה מיוחדת במינה. בהומור.
פוסטר יוצר הזרה של החוויה האנושית ע"י תיאור שלה לפרטי פרטים, ירידה לרזולוציות שלא ידעתם שקיימות.
הוא מפרט ומפרק, ולפעמים לא צריך לומר יותר מזה.
כשפוסטר אומר: "ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וסת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים."הוא לא מספר לנו מי הם האנשים שלבשו את כל הגרדרובה הזו. אנחנו לא צריכים שהוא יספר. הפירוט שלו מספיק כדי שתצטייר לנו תמונה כלשהי מול העיניים, וכדי שנבין מה יחסו אל הלובשים של הנ"ל.

כשפוסטר מתאר את ההליכה על הסיפון המיטלטל קלות כפעולה "...דקה כל כך עד שהיא כמעט תרגיל מדיטטיבי בלהישאר מודע למתרחש", נדמה שהוא מתאר לא רק הליכה אלא גם את הכתיבה שלו.
פוסטר רואה הכל. חש הכל. עושה רושם שהוא אחד מאותם אנשים המסתובבים בעולם ללא עור. חשים הכל בעוצמה גבוהה יותר. הם רואים יותר, קולטים יותר, הכל צורב להם. צורב אותם.
אני מאמינה לו.
כך הוא חש. הוא מעביר אל הדף את החוויה האישית שלו.
(אבל אני מודה שכשאני קוראת את המשפט הזה - "כל אימת שאנחנו חוצים בליטות בכביש או פסי רכבת, עולה כאן בפנים קליק המוני אדיר מכל המצלמות התלויות על צוארי כל הנוסעים. לא הבאתי אתי שום מצלמה ואני חש על כך גאווה דווקאית" - אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה "גאווה דווקאית" מעורבת בכל המסה הזו, המנתצת ומרסקת חווית נופש כל-אמריקאית נפוצה).

אם להפשיט מתוך הטקסט של פוסטר את נקודות הביקורת העיקריות שלו על הקונספט של שיט תענוגות, נראה לי ששני דברים מרכזיים מפריעים לו:
האחד, הוא הנסיגה לשלב אינפנטילי שיש בהצטרפות לשיט כזה.
השימוש המרובה בשורש פ.נ.ק בפרסומות של החברה, שורש שמתקשר לרוב לתינוקות וילדים קטנים (to pamper - לפנק, pampers - שם של חיתולים חד"פ פופולריים). העובדה שאינך צריך לעשות דבר, הכל נעשה בשבילך, מוגש לך, מסודר ומנוקה עבורך.
סופר מפורסם נשכר ע"י החברה בכדי לכתוב מסה שתתאר במילים נמלצות את תענוגות הנופש הזה, ועל כן אינך צריך אפילו לפרש לעצמך את החוויה. מישהו כבר כתב ופירש אותה עבורך, אתה ניצב סטטי בתסריט של מישהו אחר שבו תפקידך היחיד הוא להנות. האוניה מדומה ע"י פוסטר לרחם ענק, שבו הנוסע הוא מעין עובר, מוקף במים, וכל צרכיו מסופקים לו ע"י מי שיודע טוב יותר ממנו מה הוא בכלל צריך.
כמובן, מאחר ומושאיו של הפינוק הזה אינם עוברים ברחם אלא אנשים בוגרים, חווית הפינוק המוצעת להם אינה אלא אשליה. לעולם לא ניתן להשביע לחלוטין את החלק האינפנטילי, הרוצה עוד ועוד, כך טוען פוסטר.
הנושא השני, הוא הנושא החברתי-מעמדי. פער המעמדות בין הנוסעים על האוניה לבין העובדים, אלו שמזלם לא שפר עליהם ולעולם לא יוכלו, ככל הנראה, להרשות לעצמם שיט כזה. הם עובדים קשה, מנקים ומצחצחים, מחוייבים לרווחת הנוסעים ברמות פסיכיות, כולל חיוך מקצועי, כמובן. כמו כן פער המעמדות בין הנוסעים לבין המקומיים ביעדים ה"אקזוטיים" בהם עוצרת האוניה בדרך, ההתנהגות הבהמית של התייר האמריקאי החש שהכל מגיע לו, מול המקומיים הבזים לו בסתר לבם ומנסים למכור לו עוד ועוד "חוויות" תיירותיות.

אז כן, קל להנהן בהסכמה, לגחך בהתנשאות מול תיאורי הדמויות של נוסעי האוניה.
אבל... אי אפשר שלא לתהות איך בן אדם רגיש כל כך, בן אדם שחווה וחש בווליום גבוה כל כך, מצליח לקלוט אך ורק כיעור?
האוניה היא בעיניו "מנוע קמאי ואדיר של מוות וריקבון".
התור לעליה לאוניה מזכיר לו סצנה מתוך רשימת שינדלר.
באחד הסיפונים ניצב קישוט: עמודים עבים שמים זורמים במורדם. מה שנשמע כקישוט חביב, מייצר אצל פוסטר צורך לרוץ לשירותים, בגלל צליל המים הזורמים.
צפיה בים סוער, מה שרובנו היינו מתארים כמחזה מרשים, דומה בעיניו להסתכלות לתוך אסלה נשטפת.
האוקיינוס הוא בעיניו "מלוח כמו הגיהנום" ו"הרסס שלו מאכל כל כך שאצטרך כנראה להחליף את אחד מצירי הרקה במשקפיים שלי". עובדות שקשה להתווכח איתן... אבל לעזאזל, האוקיינוס הוא גם יפה, לא? ומרשים? משהו?

הסבל שהוא חווה מעורר בך חשק להשיג לעצמך סירת הצלה במהירות האפשרית ולחתור אליו, להציל אותו ממסע העינויים הזה.
אלא שכמובן, המחשבה על מה שהוא יכתוב עליך אחר כך עוצרת בעדך.
יחד עם הידיעה שפוסטר כבר איננו איתנו, והמסע הזה נגמר מזמן... אבל קודם כל החשש מפני התיאור שלך בעטו המושחז של פוסטר.
קולטניו הרגישים של פוסטר אינם מצליחים לזהות יופי. כשהוא כבר מתפעל ממשהו, כמעט תמיד נשמע את האירוניה הדקה שלו מלווה את ההתפעלות.
ההתפעלות שלו מחדר האמבטיה בתאו, למשל, רק מקצינה את הביקורת שלו על הפינוק המופרז והבלתי סביר של האוניה.
ההתפעלות שלו מאמנות הנהיגה באוניה ענקית מלווה בסאב-טקסט של - מי לעזאזל צריך את זה בכלל.
חיבתו העזה למלצר הקבוע של השולחן שלו מעצימה את בעיית הפער המעמדי בין הנוסעים לצוות האוניה.
וזה המקום שבו אתה מתחיל לתהות, בחוסר נוחות מסויים, האם יש איזשהו "כיף" בעולם שפוסטר היה מתאר פשוט ככיפי, ולא כ"כיפי לכאורה"?
קל להצטרף אל פוסטר, לבוז איתו להנאה השטחית, הנצלנית, המוכתבת ומיוצרת ע"י אנשי מכירות מיומנים.
אבל מה היינו עושים אם פוסטר, במקרה, לא היה כותב דווקא על שיט תענוגות אלא על הדברים שאנחנו באמת מחשיבים ככיף?

ישנן אסכולות ספרותיות הגורסות כי יצירה אמורה להיקרא במנותק מהכותב שלה. הכותב אינו רלוונטי, ליצירה יש חיים משלה.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהידע שיש לי על פוסטר. מהעובדה שסבל מדיכאון ושם קץ לחייו.
אי אפשר שלא לחשוב שכשחיים ככה, באופן הזה, כשקולטים ככה, כשמרגישים ככה...
קשה למצוא מוצא אחר.

"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא" כותב פוסטר. אבל נראה כי העצב ללא נשוא קיים בכל. קיים בעצם החוויה הקיומית.
רובנו מכירים שמץ מזה. רובנו חשים כך לפעמים. מדי פעם. רובנו מכירים את זה דרך סדקים קטנים, חורי הצצה. גלים שחולפים על פנינו במהלך החיים. פוסטר חי את זה בעצמה גבוהה, ללא פילטרים. והיכולת שלו לשאוב אותנו לחוויה שלו מפחידה, ומעידה על עוצמת החוויה ועוצמת הכשרון שלו גם יחד.
הוא קורא לכם לשבת לידו, על הספסל במעמקי היאוש פינת עצב נורא.
ללגלג יחד איתו על האנושות, לבדל את עצמכם יחד איתו מההמון חסר המודעות.

כדאי להקשיב לו. לא חייבים להיענות לו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם