ביקורת ספרותית על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר מעולה

---

כשחמותי הודיעה לי לפני מספר שבועות כי החליטה לקחת את הבנים לרגל טיול הבר-מצווה שלהם לשיט (קרוז בעגה המקצועית) לא יכולתי שלא לנחור בבוז שקרוזים זה לזקנים והעוללים עדיין לא שם. וחוץ מזה, הוספתי בביטול, מה הלחץ, הם רק בני 11..... בלי למצמץ ענתה לי חמותי כי אני אידיוט אם אני לא יודע שמי שרוצה לשריין מקום לאביב-קיץ 2014 צריך לעשות זאת כבר בחורף 2012. "אידיוט או לא" אמרתי לה "אותי לא תצליחי לשכנע לעלות על הדברים האלה אבל אם את מממנת את השיט אז בבקשה...".
כאמור, הדיאלוג האוהב הזה ביני ובין חמותי התרחש לפני שבועות ספורים ולכן, כאשר נתקלתי לפני כמה ימים בספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" ושהעטיפה האחורית שלו סיפרה כי הספר מתאר "שיט תענוגות בקריביים" הקפצתי אותו אחר כבוד לראש התור.

אני אתחיל מהסוף – הספר גאוני. מצחיק. מבריק. וגם... קצת מיזנתרופי.

הסיפור - לא, לא הסיפור כי אין פה ממש סיפור. הספר - הוא בעצם מסה המתארת שבוע שיט בקריביים. זו המסגרת. זה הרקע. אבל בעצם זו מסה על בני אדם. על אנשים. בעיקר על אמריקאים יש לומר אבל לא יהיה אחד שלא ימצא עצמו מול הראי כל כמה פסקאות. המספר אמנם מגדיר עצמו כחצי אגורפוב אבל אני חושב שזה רק בגלל שלא נעים לו להכיר בעובדה שהוא בעצם מיזנתרופ. חצי מיזנתרופ. למה רק חצי? כי הוא לא שונא אנשים אלא פשוט חש מן חוסר חיבה כללי כלפי אופי האנושות – ודרך האספקלריה הזו – מי מאתנו לא "חצי מיזנתרופ". אני יכול להעיד על עצמי ככזה (אולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר?).
אני חייב לציין כי למרות הגישה המיזנתרופית משהו התיאור אינו ציני. הוא אמנם מתאר את הפכים, את הדברים המעצבנים - גדולים כקטנים – בלי לפספס דבר אבל הוא לא עושה את זה ממקום מרוחק, קר אלא להיפך, כשותף מלא להתנהגות הבלתי נסבלת באופן כללי המאפיינת את האמריקאי הממוצע (כלומר האמריקאי הממוצע היוצא לקרוז). הוא משתתף בריקוד הקונגו (אליו כמובן הוא נדחף – מה פתאום שהוא מרצונו ישתתף בריקוד מאוס כזה) הוא משתתף בתחרויות בבריכה (ותסכימו כולם שהן כל כך מטופשות) ועוד אי אילו פעילויות "לכאורה כיפיות אבל שלעולם לא נודה שהן כאלה...".
אחד הקטעים המבריקים ביותר בספר מתאר את מה שכל ישראלי מרגיש כשהוא מגיע לארה"ב – את הזיוף (ציטוט קצת ארוך אבל כל מילה שווה את משקלה הסגולי בזהב): "....זה קשור לתופעת ה"חיוך המקצועי", מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר: רבי המלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט – החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב, אבל גם על היבשה – בבנקים, מסעדות, דלפקי כרטוס של חברות תעופה וכן הלאה וכן הלאה. אתם מכירים את החיוך הזה – עווית מאומצת של הרצועות סביב הפה עם מעורבות חלקית בלבד של עצם הלחי – החיוך שלא ממש מגיע אל עיני המחייך ואינו מסמן דבר זולת הניסיון המחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים שהוא מחבב את מקבל החיוך.....האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר ההולך וגדל של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של "החיוך המקצועי"? על מי לדעתכם הם עובדים עם "החיוך המקצועי"?
עם זאת, עכשיו גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש. כל מי שקנה אי פעם חפיסת מסטיק בחנות סיגרים במנהטן או ביקש שישימו חותמת "שביר" בסניף דואר בשיקגו או ניסה להשיג כוס מים ממלצרית בסאות' בוסטון יודע היטב כמה רע עושה לנשמה פרצוף חמוץ של נותן שירות, כלומר מכיר את ההשפלה וההתמרמרות הנלווים להיעדרו של ה"חיוך המקצועי". ועכשיו הצליח החיוך המקצועי לסלף את ההתמרמרות של נוכח ה"פרצוף החמוץ המקצועי" האימתני: אני יוצא ממורמר לא בגלל אופיו של המוכר או היעדר רצון טוב מצדו אלא בגלל היעדר המקצועיות שלו, בכך שהוא מונע ממני את ה"חיוך". איזה בלגן מטורף...." (עמודים 44-45).
בעיני תיאור כל כך מבריק. כל כך מדויק. כל כך מצחיק. ועצוב. קצת.
אני חייב לציין שהספר מעת לעת טרחני. באופן מרגיז אפילו. התלבטתי אם להוריד לו כוכב בגלל זה. החלטתי שלא. התיאורים הפנטסטיים שלו עולים על הטרחנות שלו.

כאמור, לשיט אני לא אצא. אני כן אתן לזוגתי שתחיה את הספר לקריאה. אולי היא תצליח להניא את חמותי מלגרור את נכדיה "לכיף הזה לכאורה". ועד לשיט הבר מצווה של הבנים שלי בעוד שנתיים תעשו לעצמכם טובה, קחו את הספר לידיים ותקראו. זו גם לא השקעה כל כך גדולה. זו בסך הכל נובלה בת 119 עמודים כך שאם זה לא דיבר אליכם מסיבה לגמרי לא ברורה (כי אתם אוהבי אדם ורומנטיקנים חסרי תקנה??) הפסדתם רק כמה שעות ספורות של קריאה.

» ביקורות נוספות של Bookworm
» ביקורות נוספות על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם