ביקורת ספרותית על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

אין עונג רב בשיט תענוגות – אומנם השירות הטוטאלי, האטרקציות וחוסר המעש נועדו עבור הפוגה, כמו שהפינוקים וההוד, נועדו לעורר עליונות, אבל כמה אפשר להיות תקוע על ספינה גדושת אנשים (יום? יומיים? שבוע נראה כמעמסה).
היכן ניתן להתרפק על אוושת הגלים? לצלול אל גווני הכחול? ודאי לא בסיפונים התפוסים, או בחדר הפרטי עם הצוהר העגול בדמות צינוק. ההנאה המובטחת בעלונים, היא הנאה מלאכותית, מסחררת עד בחילה – החיוכים המרופטים, הגיחוכים המעושים, ירדפו אותך בכל עבר. להשתעמם בקזינו או בתחרות הכישרונות? זה לא מתקבל על הדעת, עוד חמישה ימים עומדים לפנייך.

תנו לי לשקוט על הסיפון עם החברה, להשתעשע עם החברים, לבהות בגוון הכחול האינסופי, כשברקע מוזיקה וספר על ברכי, אני לא צריך יותר.

וואלאס מצטייר כאדם ששווה להכיר (אם כי מרחוק), יש לו את היכולת לסגל מבט-על באשר לנורמות אנושיות, ולפענחן, בדרכו שלו. יכולת זו ניכרת בהבחנותיו, הערותיו ודימויו המבריקים, בפיכחון הקודר וההומור העוסק בשלל סוגיות - לרבות מוסכמות חברתיות, שיווק פראי ותהיות קיומיות.

באשר לאחרון, אצטט ברשותכם, עבורי (ואולי גם עבורכם), קטע קצר –
"אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן, ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. מדי יום ביומו, אני צריך לבחור כל מני בחירות בנוגע למה שטוב וחשוב וכיף, ואז עלי לחיות עם הפקעתן של כל הברירות האחרות שהבחירות האלה מסכלות. ואני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה, הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני, זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי הן שנועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי נמנע – אם אני רוצה להפוך לאדם מבוגר, עלי לבחור בחירות ולהצטער על סיכולים ולנסות לחיות איתם"

כמו כן, אציין כי התפעלתי מהגיגיו אודות פרדוקס "חיוך השירות", שטיפת המוח השיווקית, החדרנית הנעלמת, ניד הגלים ועונג ההתעטשות (מסקרן לקרוא את המסה, לפני או אחרי טיול מעבר לים).

כריכת הספר מזכירה מחברת ישנה, שמגעה גס כצמר ברזל. כמו מחברות הביולוגיה הישנות שהשלכת למחסן. נדמה שהיא חוטאת למסה, אולם במחשבה שנייה, יתכן שהיא סמלית – כאילו וואלאס היה ילד בסיור משמים, ואנו זוכים לקרוא את רשומותיו. ובמקרה שלו, מדובר בזכות גדולה.

מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם